המשוטט

"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"

כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".

הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.

היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.

למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.

אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.

גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.

אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.

עוד רשומות באותו עניין:
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

משהו על טביעת רגל פחמנית

נעשה מסובך, להתנהל באופן שיקטין את כמות הפחמן הדו-חמצני וכמות הפסולת הלא-מתכלה שאתה מייצר, על חשבון הדורות הבאים. זה נוגע בכל פן של החיים. החל מהאופן בו אתה קונה, לאן אתה זז בעולם ואיך, וכמובן מה אתה אוכל. אז הנה קצת חשבון נפש.

נסיעות: כשעוד עבדתי, טסתי המון, וטיסות ארוכות, אל החוף המערבי של ארה"ב. אם הייתי מתחשב במחיר בגזי חממה, סביר להניח שהייתי יכול לוותר על לא מעט מהנסיעות האלה. היום אני טס הרבה פחות, וטיסות למרחקים הרבה יותר קצרים. גם כל גיחה מהארץ היא בדרך כלל למספר שבועות, כך שאפשר לטעון שפר-יום בחו"ל, אני ממזער את טביעת הרגל דנן.

מטעה לחשוב שהמחירים המאד זולים של הטיסות בימים אלה, אחרי שנשבר המונופול של אל-על, משקפים גם עלות זולה של גזי חממה, אבל זו הוזלה מאד לא משמעותית, הנובעת מזה שהם מטיסים הרבה יותר אנשים בכל טיסה כי הם מאד יעילים במילוי המטוסים ומאד צפופים בתוך המטוסים. גם עניין העלות הנוספת לכל פריט מטען גורם לאנשים לטוס עם הרבה פחות מישקל, ולכן להטיס אותם יותר זול אנרגטית.

הייתי שמח אם הייתי יכול לצאת לדרך צפונה במכונית, טורקיה היא רק 150 ק"מ מחיפה, אבל אני יכול רק לחלום על זה. גם הפלגות במעבורת כבר לא ממש זמינות ליושבים בציון אחרת הייתי לוקח את המכונית לאתונה, ויוצא ל road trip מאתונה אל חוג הקוטב, ובחזרה. חצי שנה כזה..

הדרך הטובה ביותר להקטין את טביעת הרגל הפחמימנית שלי בטיסות הייתה פשוט לעבור לגור בפריז. שם לא הייתי צריך להחזיק רכב פרטי, והייתי יכול לנסוע כמעט לכל מקום ברכבת… גם בארץ, כשיש לי את האופציה, תמיד אעדיף רכבת, אפילו שהיא תמיד דחוסה לעייפה. אני מוכן לעמוד 40 דקות ברכבת לתל אביב על לנהוג שעתיים.

קניות: כל החבילות הקטנות האלה, שמשום מה זורמות אלי מעלי-אקספרס. האם אני עבריין סביבתי בזה שאני קונה את זה ישירות מהיצרן בסין במקום שהסחורה תעבור דרך כל שרשרת ההפצה המסחרית הרגילה, (זו מהימים בהם היית פיזית הולך לאיזה חנות באיזה קניון כדי לקנות משהו ולשאת אותו פיזית אתך הביתה)? האם המשלוח החינמי כל הדרך מסין מרמז שהמחיר הסביבתי של המשלוח נמוך גם הוא?

נניח כמובן שאני חייב את הפריטים האלה שאני מזמין. סביבתית היה עדיף אם הייתי מסתדר בלעדיהם, ועם חלק מהם, בהחלט הייתי יכול. הייתי יכול להיות הרבה יותר "צדיק"…

הפריטים מסין מגיעים עם מעט מאד אריזה, וזה כבר טוב. אם הייתי קונה את אותם הפריטים בחנות, הם היו כנראה ארוזים פי כמה, עוברים הרבה יותר ידיים וצורכים יותר אמצעי תובלה. המשלוח זול בחלקו בגלל שסין עדיין נחשבת עולם שלישי ולכן נהנית מהסכמי דואר עם ארצות יותר עשירות המאפשרים לה לשלם מעט מאד על העברת פריט הדואר ליעדו בארץ היעד (טראמפ רוצה כעת להוציא את ארה"ב מארגון הדואר העולמי כדי להתנער מהסכמים כאלה), אבל המשלוח גם זול כי נראה לי שהסינים מאד יעילים בארגון המשלוחים, קיבוצם יחדיו והעברתם מארץ לארץ. גם זמני המשלוח המאד ארוכים, לבטח יחסית לאמזון ואי-בי, מרמזים שלפחות חלק מהמשלוחים עושים את דרכם בים ולא בהטסה, ולכן מחיר ההובלה הסביבתי נמוך יותר.

קשה למצוא מידע מדוייק שיאפשר לכמת את הדברים. כתבות שמצאתי בעיתונים "מכובדים" נאמר כמו the atlantic היו רדודים עד טפשות. גם הבלוג הזה לא מתיימר להיות עיתונות, ולכן קחו את הדברים פה כמו שהם – תחושות בטן, אבל בטן של מי שאכפת לו.

אוכל: אני טבעוני. אמנם מטעמי מוסר אבל המחיר הסביבתי הנמוך בהרבה של תזונה מהצומח בהחלט עושה לי את זה. חקלאות בעלי החיים מייצרת יותר גזי חממה מכל דבר אחר, כולל כל אמצעי התחבורה בעולם יחד. וזה עוד לא לוקח בחשבון את בירוא היערות כדי לייצר מזון לבעלי החיים האלה, יערות שהיו יכולים להמיר חזרה לחמצן חלק מהפחמן הדו-חמצני. אני גם אוכל בעיקר מזונות לא מעובדים, וכנראה שגם זה עדיף סביבתית. וכמובן, הייתי יכול לאכול פחות והייתי נשכר כפליים…

אני לא יודע כמה קציצות עדשים במקום שיפודי כבש אני צריך לאכול בשביל לקזז את העלות הסביבתית של טיסה אחת הלוך חזור בין ישראל לאירופה כמו זו שעשיתי ביום הבחירות, רק כדי לשים פתק אחד בקלפי אחת, אבל בדקתי ומצאתי שהמחיר בגזי חממה של ארוחה אחת של בשר כבש לדוגמה, גדול פי 45.6 מהמחיר של ארוחה בעלת ערך תזונתי זהה המבוססת על עדשים.

חוץ מזה אני עושה קומפוסט מכל החומר האורגני, ממחזר כל דבר, מרסק כל גזם לתכסית האדמה, מחזיר את הפחמן ישירות לקרקע.

אז מה אני שוכח?

Criticism, Critique, Criticality

שלושה מושגים הנשמעים דומים, ומתארים שלבים בהתפתחות היחס לאמנות, בכל אופן על פי מאמר של Irit Rogof בשם Looking Away: Participation in Visual Culture אליו כבר התייחסתי ברשומה קודמת (שווה קריאה עם הרשומה הנוכחית מעניינת לכם). ויש לה גם מאמר מוקדם יותר בשם From Criticism to Critique to Criticality.

כרונולוגית Criticism, שאפשר לתרגם כביקורת, היא היותר ותיקה היסטורית, ומתמקדת באיתור פגמים בעבודת אמנות ספציפית, למשל האופן בו מתוארת דמות כזו או אחרת והאם היא תואמת את קונבנציות תיאור אותה דמות באותה תקופה ובאותו אזור גיאוגרפי.

בערך בשנות השבעים, מאד בערך, התחלף סוג זה של התייחסות לאמנות למה שמכנים פה Critique, שהייתי אולי מתרגם כ"מחשבה ביקורתית". המיקוד זז אל בדיקת הנחות היסוד המאפשרות למשהו (למשל אובייקט אמנותי) להופיע (בחלל ובזמן) כמשהו הגיוני, ראוי, הן מצד היוצר והן מצד הצופה / צרכן. סוג של חשיבה שכולל בדיקה עצמית של פוזיציה, פריבילגיה, חשיבה פוסט-קולוניאלית, הרבה רפלקציה.

ועכשיו, גורס המאמר, המקום בו אנו נמצאים ביחס לאמנות יכול להתכנות Criticality, ואת זה אין לי עדיין מושג איך לתרגם. אולי "קריטיות" אף שזה לא ממש תרגום. להבנתי זהו אופן של התכוונות לאמנות שעומד על קרקע לא יציבה במודע, ואף שהוא מתבסס על המחשבה הביקורתית, הוא אינו מחפש לאתר פגמים, לאבחן השמטות, למקם אשמה, להצביע על יהירות אפיסטמית. אופן התכוונות זה מנסה לאתר מושאים חדשים לחקירה, כאלו שלא אובחנו ככאלה תחת "משטר" המחשבה הביקורתית. במקום חקירה של היחס בין סובייקטים לאובייקטים (ספציפית, עבודות האמנות), אופן התכוונות זה תופס את מושג הידע כ"שיטוט נרחב בין שדות של סובייקטיביות (ברבים) אינטר-טקסטואליות" (knowledge as an extended wander through fields of intertextual subjectivities). יתכן שאופן זה, שאנו עדיין בתוכו ולא ברור לנו לגמרי מה כללי המשחק שלו, יתאפשר על ידי הסטת מבט מכוונת מהאובייקט המוצג, והסטה שכזו יכול לאפשר ניסוח מחודש של היחסים בין יוצר-תוצר-צרכן. הסטת מבט כזו יכולה לאפשר לנו להגיע להכרה שיש דברים נוספים הקורים שם, במקום המפגש בין העבודה לצופה, או בין היוצר לעבודה. (במאמר (PDF כאן) יש דוגמאות, דוגמאות זה טוב…)

‘criticality’ is taking shape through an emphasis on the present, of living out a situation, of understanding culture as a series of effects rather than of causes, of the possibilities of actualising some of its potential rather than revealing its faults.

‘criticality ‘is therefore connected in my mind with risk, with a cultural inhabitation that performatively acknowledges what it is risking without yet fully being able to articulate it.

נשמע אולי טיפה "רוחְני": "לחיות את הסיטואציה", "להדגיש את ההווה" (כאילו שההווה דורש הדגשה, בזמן בו אנו לגמרי חיים בהווה. "הלם ההווה" כינה זאת דאגלס ראשקוף), להבין תרבות כסדרה של אפקטים ולא כשרשרת סיבתית. הדגש כאן הוא בהדגשת הפרפורמטיביות של הפעולה התרבותית, של מעשה האמנות. במקום מעשה "פיענוח" של הצופה, בהווה, של המשמעות שהוטמנה בעבר על ידי היוצר בתוך עבודת האמנות, ראיית המשמעות כארוע אקטיבי, כפרפורמנס שמבוצע גם על ידי הצופה, המתרחש בין הצופה ועבודת האמנות, בהווה, ובין הצופים השונים בין באותו זמן ובין בזמנים שונים. ניסיתי לא מזמן למצוא דוגמה לאיך פרפורמנס כזה יכול להתרחש, דרך ניתוח האופן בו אני "צד" פנים בתוך יצירות אמנות וממחזר אותם, וכתבתי על זה כאן.

אני לא בטוח שעבר מספיק זמן כדי להגדיר בדיוק מה הוא המקום בו אנו נמצאים בימים אלה, זה שרוגוף מכנה criticality. זה אופן בהתהוות. בהחלט יש פה סיכון וגם המחברת מודה בזה. לא רק במובן של "לקחת סיכון" אלא במובן של סיכון בריצה לאבחון של מצב ההווה, בלי פרספקטיבה של זמן, במיוחד בתקופה כל כך "מואצת" כמו הנוכחית.

Obviously influenced by the work of Deleuze, Nancy and Agamben, by their undoing of the dichotomies of ‘insides’ and ‘outsides’ through numerous emergent categories such as rhizomatics, folds, singularities, etc.’ that collapse such binarities and replace them with a complex multi-inhabitation…

את דלז אני מכיר קצת, את אגמבן וננסי פחות, ועדיין אני לא בטוח בסמיכות הרעיונות בינם למה שרוגוף מתארת כאן. המקום בו אני יכול אולי לראות חיבור לאותה משמעות הנוצרת מתוך אינטראקציה בין הצופים לעבודה (שכבר עומדת בפני עצמה) ובין הצופים לעצמם הוא במה שדלז מכנה הסינטזה השלישית של הזמן, בספרו "הבדל וחזרה", שם תוצר פעולתו של ה"סוכן" הסובייקט, האמן היוצר במקרה שכאן, מתנתק מהסובייקט ונכנס למעגל של "חזרה נצחית" בה הוא כבר עומד בפני עצמו ומייצר הבדל בינו לבין סביבתו.

אני הייתי פה קודם

עניין הגבולות בין המדינות, אלו שהולכים וגובהים, נראה לי לפעמים אחד הפגמים המוסריים הגדולים ביותר של האנושות. למעשה, עניין הגבולות מוחק את זכויות האדם ומחליף אותם בזכויות אזרח. בלבד.

באיזו זכות התקוממו הפלסטינאים על שובו של העם היהודי לארצו, טיפין טיפין, אז בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים? רק בגלל שהם כבר ישבו בשטח? התנגדותם לתנועה חפשית של אנשים אל מה שאפילו לא היה מדינה עצמאית משלהם בשלב ההוא גרמה אולי למותם של יהודים רבים שיכולים היו אולי לברוח מאירופה ולהנצל. אולי.

אני מתחיל דווקא מעניין זה, בניגוד למה שהייתם מצפים למי שמביע דיעות "סמול קיצוני", בעקבות שיחה גלוית לב (נראה לי) עם חבר פלסטיני. שאלתי אותו אם הוא רואה כפתרון אידאלי מבחינתו מדינה אחת או שתיים. הוא אמר שאחת, שאליה יהיה חופש הגירה לא רק ליהודים. לא שאלתי (עדיין) האם גם לכל פליט מאפריקה שירצה בכך. וגם אמר שהפלסטינים תמיד היו מכניסי אורחים ושתרבותם מאפשרת מדינה דו-לאומית כזו. לא מיצינו את הנושא, ולא העליתי (עדיין) את פרעות תרפ"ט, אבל מאז אני מהרהר בכל עניין החד-לאומיות, דו-לאומיות, רב-לאומיות או אי-לאומיות.

אז למה באמת שכל אדם בעולם לא יוכל לבחור לעצמו איפה הוא רוצה לחיות? באיזה זכות קבוצת אנשים שברגע נתון מאכלסת טריטוריה מסוימת, שבמקרים רבים השתלטה עליה בכוח הזרוע וללא "זכות" מחליטה מי יוכל לשכון בטריטוריה הזו ומי לא? האם נתנו לאוכלוסיה הילידית של אמריקה את הזכות להחליט מי יוכל להגר אל הארץ המאד דלילה שאכלסו? לאוכלוסיה הילידית של אוסטרליה? קדחת.

ומה לגבי מדינות כמו דובאי או סעודיה, שרוב הדרים בהן הם עבדים מודרניים, עובדים זרים ללא זכויות אזרח? באיזו זכות מגיעים כל כספי הנפט רק לקבוצה אתנית מסויימת שבמקרה הייתה שם בשטח בשנים המתאימות?

תאמרו שהפתרון הוא ממשלה עולמית אחת? יתכן שזה פתרון לחלק מהסוגיות. אבל גם בממשלה עולמית יהיו תמיד קהילות עם אוטונומיה כזו או אחרת, וסוג של "וועדת קבלה" מסוג כזה או אחר שינסה לשמור על אופיה האחיד של הקהילה, שינסה לשמור על המרחב האוטונומי ל"אנשים כמונו". בעלי סולם ערכים פחות או יותר דומה, בעלי אותו מצב כלכלי כמונו, לפחות, שלא יפלו לנטל עלינו. מונע חיכוכים.

נקודה משמעותית בעד גבולות, יותר נכון טיעון שיש להשיב עליו: מה לגבי ההשקעה האנושית רבת השנים של קבוצה מסויימת בטריטוריה שלה: כבישים, תחבורה, ממשל תקין, ערים מפותחות. השקעה שאי אפשר בכלל לכמת אותה בסכומים עם מספר ספרות שנכנס בדף A4. זה לא משהו שקרה במקרה, מזל של מישהו שיצא לו לגור במקום מסוים וגילה שיש תחת רגליו נפט, או יהלומים, או זהב.

או סתם אקלים נוח. כאשר העולם מתחמם והולך, בעיקר עקב הבזבזנות האנרגטית של האנשים הגרים באזורים היותר צפוניים שלו, והאזורים היותר דרומיים הופכים להיות פחות ופחות ראויים למגורי אדם, האם אין חובה מוסרית על האנשים היותר צפוניים לאפשר לדרומיים להעתיק את חייהם צפונה? תהיה בגדול תזוזה של האוכלוסיה צפונה, אבל אי אפשר להפריד את זה כמובן מעניין התשתיות והממשל. אני לא רואה תנועה משמעותית של פליטים מאפריקה לסיביר. נורווגיה ושבדיה עדיפות בעיניהם על רוסיה. הם מצביעים ברגליים נגד פוטין ודומיו. מעניין למה.

הבעיה שצריך למצוא לה פתרון היא איך לפזר את אוכלוסיית העולם באופן שבו יהיה לכולם הזדמנות שווה לחיים טובים. אם כל עניי העולם יהגרו לארצות העשירות יהיה שם גם צפוף מדי, וגם העושר שאותו באו לחפש, יעלם. לא בגלל שכספי המיסים ילכו לקליטת המהגרים ותמיכה בהם. יהיה שם עוני מאותה סיבה שהיה עוני במקום ממנו באו המהגרים. גם עניין של השכלה וכישורי השתכרות רלוונטיים, גם זה שלא לכל העולם יש את מוסר העבודה הקלוויניסטי שהוליד את הקפיטליזם המערבי. לא את כל העוני ההוא אפשר להסביר בעוולות הקולוניאליזם.

ממשל תקין גם הוא פתרון חלקי בלבד. גם אם היה אפשר לכפות על מדינות עניות "ועדה קרואה" שתנהל את ענייני המדינה באופן תקין, וגם אם אפשר היה גם להתגבר על הבדלי הערכים וסדרי העדיפויות בין מי שבא מבחוץ ומביא אתו נורמות ניהול שגורמות לשגשוג כלכלי לבין האנשים שאותם בא לנהל, זה תהליך ארוך טווח מאד, ארוך מעבר לכהונה של אדם אחד או אחר, עניין של עשרות שנים שבמהלכו, בעולם עם גבולות פתוחים, אתה מאבד את כל האוכלוסיה היותר חזקה.

נורמות תרבותיות הן מכשול גדול. למשל אותו הגבר/האב שלא ירשה לאשתו/בתו לצאת ללמוד או לעבוד בארץ המוצא שלו, אבל אם יהגר לצרפת לא רק ירשה, אלא גם יכפה לצאת לעבודה. כי בארץ המוצא "מה יגידו", ומה, הוא לא גבר מספיק לפרנס את משפחתו? ובצרפת כך עושים כולם, ופתאום כושר ההשתכרות שלה גדול משלו. ואין ברירה.

זו סוגיה גדולה בהרבה מהאם ישראל הצפופה כבר כעת יכולה לקלוט כמה עשרות או אפילו מאות אלפי פליטים, אפריקאים או פלסטינים ממגורשי הנכבה, האם מדינה ענקית ולא צפופה כמו ארה"ב יכולה לקלוט את כל אוכלוסיית מרכז אמריקה, גם לא האם גרמניה יכולה לקלוט מליון או עשרה מיליון סורים. אפילו קנדה, המדינה השניה בשטחה בעולם עם אוכלוסיה דלילה במיוחד ומדינות פרו-הגירה רוצה רק את המובחרים, אלו שבארצות המוצא שלהם כבר הוכשרו לעבודה יצרנית. הם רוצים את המוחות הבורחים. את העניים ממש, אף אחד לא רוצה, גם לא כשוטפי כלים במסעדות.

עם כל הכבוד לאנגלה מרקל, ויש לי כבוד ענק אליה, היא mensch אמיתי, גם קליטת מיליון פליטים סוריים היא לא יותר מאספלנית על הפצע המדמם הזה.

ממשלת על עולמית הייתה יכולה אולי להסיר את בשאר אסד מהשלטון ולהכניס ועדה קרואה במקומו עד לייצוב התנאים לבחירות דמוקרטיות, אבל מדינה כמו סוריה כמו נידונה למשטר רודני, בעצם כמעט כמו כל המדינות הערביות, או למצער למשטר מושחת ולא מייצג כמו שאר העולם הלא מערבי. גם ישראל בדרך לשם. התערבות נקודתית פה ושם לא תפתור כלום, נדרש פתרון מערכתי, ולי אין כזה.

ועכשיו לפרסומות

אחוז גבוה במפתיע של בלוגרים רואים את עצמם כעיתונאים, טוען חוקר התקשורת דאגלס ראשקוף. אני מניח שהוא כולל בזה גם בלוגרים שסתם מגיבים על אירועי היום-יום. אפשר גם לטעון שזה לא ממש עוזר לאנשים להבחין בין עיתונות רצינית לבין סתם עובדות המצוצות מכל מיני מקומות. אני ממש לא רואה את עצמי כעיתונאי, והבלוג הזה במופגן לא מבוסס על תחקירי עומק (או רדידות) של שום דבר. אבל את הרשומה הזו אני כותב כי אני חושד שניגוד אינטרסים מובנה יגרום לכך שהנושא לא ידון באמצעי תקשורת שהכנסתם מבוססת על פרסומות.

המקום בו אני חשוף לפרסומות בלי אפשרות להתחמק הוא ברדיו. בטלוויזיה אני לא צופה בערוצים בהם יש פרסומות, או שאם אני חייב, אני מקליט ומדלג על הפרסומות. חוסך המון זמן. אבל ברדיו, בזמן נהיגה, לפעמים אין ברירה. נכון, אפשר לשמוע מוזיקה, אבל לפעמים בא לי לשמוע דיבורים ואז אי אפשר להמלט מהפרסומות, בעיקר לקראת החדשות. אפילו בתחנה הצבאית, כשאני מצליח ליפול על תוכנית שאינה של הברדוגואים או הלינורים למיניהם, לא משנה מה, הם יקטעו את המרואיין בלי רחמים, לא משנה כמה הספיק לענות על השאלה ששאלו אותו (לשאלות יש תמיד מספיק זמן, אלו התשובות שלהן אף פעם לא נשאר זמן) כי חייבים לעבור לפרסומות. למה תחנה צבאית צריכה להתחרות בתחנות הרדיו האזרחיות על שוק הפרסומות לא ברור לי. אין מספיק כסף בתקציב הבטחון לממן את התחנה? אבל ככה זה. אז אני כפוי להקשיב לפרסומות. והפרסום ברדיו עובד, עובדה ששמתי לב לתכנים שלו.

אז לא יכולתי שלא לשים לב שרוב גדול של הפרסומות הוא מטעם משרדים ממשלתיים כאלה ואחרים. משרד התחבורה וה"רלב"ד" הם בין היותר חופרים בשכל, למטרות לכאורה ראויות, שעשויות אולי להציל חיי אדם. אבל חלק לא מבוטל של הפרסומות הוא כזה שברור שהשיקולים אינם שיקולי עלות-תועלת כמו אצל מפרסם פרטי.

אצל גופים אלו צד העלות לא קיים למעשה. אלו הכספים של משלם המיסים, המשלם למימון הגופים האלה בלי שיש לו שיקול דעת בעניין. צד התועלת, בעיקר, הוא קידום עצמי עקיף של השר הממונה על המשרד המפרסם, אבל יותר משמעותי, השר שתקציבי הפרסום שלו מממנים חלק משמעותי מתקציב הפרסומות בגוף שידור מסויים, מבטיח לעצמו להיות על הצד הטוב של אותו גוף שידור. זה וודאי לא גס (אני מקווה) כמו קח ותן מסחרי, כזה שנתניהו ואלוביץ ניהלו. אבל גוף שידור שניזון ביד רחבה ממשרד ממשלתי כמו למשל משרד התחבורה, או המשרד לשוויון חברתי, יצנזר את עצמו בעצמו בכל הנוגע לידיעות שליליות בקשר לאותו משרד או לגבי היושבים בראשו. כי תקציב הפרסום יכול להיעלם בחטף, ואי אפשר יהיה להוכיח קשר סיבתי בין ביטול מסע הפרסום לידיעה כזו או אחרת שפורסמה.

אני בטוח שהדברים ברורים מאליהם לכל מי שבתחום. אני לא בתחום, ואני מניח שגם רוב הקהל לא עוצר לחשוב על הדברים האלה. אבל החשדות האלה מנקרים אצלי כבר זמן לא קצר. אני די בטוח שכך מתנהל העולם הזה. מה שהבהיר לי את זה מעל לכל ספק הוא מסע הפרסום העצמי של גלעד ארדן, האפס השקרן המנוול הזה, למיזם שכביכול מתנגד ל BDS בשם 4IL. את המיזם הזה מייחצן, בתשלום נכבד אני מניח, אפס שקרן וגזען אחר בשם אברי גלעד. תקציבי עתק מושקעים במסע הפרסום הזה, שלא ברור מה תכליתו ואיך הוא בכלל אמור להועיל למישהו, חוץ מאשר לשר לעניינים האלה, שקונה בכספנו מצג שווא של עשיה. אבל כספים אלו גם קונים לארדן חסינות מסויימת מכיסוי חדשותי שלילי כאשר הוא שוב ושוב נכשל בשקרים גזעניים בוטים כמו למשל בפרשת הרצח של יעקוב אל-קיאן בפינוי אום-חיראן.

האדם לא מחפש משמעות

"האדם", כלומר אני, לא מחפש משמעות. באושוויץ זה היה אולי מוריד את סיכויי ההישרדות שלי, היה אומר ויקטור פראנקל, אבל זה מה שיש. אבל רבים כן מחפשים, חלקם עשו זאת יחד, בכנס באוניברסיטת חיפה בשבוע שעבר, כנס בן יומיים על הפילוסופיה של משמעות החיים, שביום אחד מתוכו גם נכחתי. כנסים על נושאים רנדומליים זה כיף גדול למישהו שמקדש אקלקטיות כמוני (מתקשה להתרכז, יגידו אחרים).

חבל שהאוניברסיטאות מרכזות את כל הכנסים בשבוע האחרון של הסמסטר, כשכבר החלה חופשת הקיץ בארצות הניכר, ואורחים יכולים להגיע. סטודנטים המתכוננים לבחינות לא יכולים להגיע, ואחרים שכבר לא נבחנים להנאתם, צריכים לבחור בין סמינר באקטיביזם וצילום, סמינר על קפקא וסמינר על משמעות החיים (בין היתר). לא בחרתי, והייתי יומיים בראשון, יום בשני ויום בשלישי. ממילא, מה שמפתיע אותי תמיד בכנסים האלה, הוא שקהל הנוכחים מורכב כמעט לחלוטין מהמרצים וממנהלי המושבים, וגם אלו נוכחים ברובם רק במושב בו הם עצמם מדברים, אולי במושב אחד נוסף. חוץ מאורחים הבאים מחו"ל, מסכנים, התקועים בכל ימי הכנס.

הכנס על משמעות החיים היה כנס במסגרת מסורת הפילוסופיה האנליטית, זו השולטת בחוג החיפאי ובעצם בכל החוגים לפילוסופיה בישראל. כנהוג במסורת זו, התלבטו הנוכחים בסוגיות קרדינליות כגון: האם מעשים שאדם עושה המשפיעים על כדור הארץ כולו טעונים במשמעות מספקת, או שנדרשת השפעה על היקום כולו. יותר כנראה יותר משמעותי. או – האם נדרש שאֵצַלה באש הגיהנום לנצח נצחים על מעשי הרעים כדי שיהיו אלה "משמעותיים" מספיק או שמספיק שפשוט לא אוחזר לתחייה באחרית הימים.

כפי שאמרתי מעלה, לא ממש מטריד אותי מה משמעות יש לחיי, והאם עלי לעשות מעשים משמעותיים כאלה ואחרים. אני גם לא חושב שהייתי מצליח להתחיל להאמין בעולם הבא או בגלגול נשמות גם אם הייתי משתכנע שסבל אינסופי בגהינום או בשר לוויתן (מטופו) לנצח נצחים בגן עדן הם התשובה ליותר משמעות, והייתי פתאום מאוד רוצה שמעשי יהיו משמעותיים יותר ויתנו לחיי משמעות.

באשר להשפעה הקוסמית, לא יכולתי שלא לחשוב שאין בעצם הבדל ברמה הפילוסופית בין השפעה עולמית להשפעה קוסמית, לא במודל האנליטי בכל אופן. אמנם יש סבירות, אבל אין וודאות שיש עוד יצורים חיים ו/או תבוניים במקומות אחרים ביקום, ולכן, אם הדונלד למשל מצליח להגיע לכפתור האדום ולהכחיד את המין האנושי, אין וודאות שבזה הוא לא הכחיד את כל היצורים בעלי התבונה הדומה לאנושית ביקום כולו ולכן משמעות מעשהו היא בעלת קנה מידה קוסמי ולכן, יהיה לחייו יותר "משמעות" מאשר אם היה מכחיד את כל היצורים התבוניים רק באחד ממאה מיליארד כוכבי לכת עליהם יש חיים תבוניים.

אם זה נראה לכם התפלפלות חסרת תוחלת, לא משהו שהעיסוק בו טוען את החיים במשמעות, אז אני נוטה להסכים. אבל אם אני כבר נגרר לסוג זה של פילוסופיה (לא זה שמושך אותי בדרך כלל) אז הייתי טוען שכיוון שכל אדם הוא יחיד ומיוחד, למעשה כל דבר הוא יחיד במינו, בקוסמוס כולו, ולו רק בזכות זה שהוא תופס נפח ספציפי בחלל שאותו לא חולק אף דבר אחר ויש בו "משהו" שהוא לגמרי שונה מכל משהו אחר, גם אם הוא נראה דומה בצפיה בקנה מידה כזה או אחר, אז השפעה על כל דבר אפשר לראות אותה כיחודית בכל הקוסמוס.

אם אקח דוגמה ספציפית, הרגע ההוא בו ליקט חוקר הארצות השבדי ת'ור היירדאל את אחרוני הזרעים מעץ הסופורה טורומירו האחרון ששרד באי הפסחא, בעולם כולו, ביקום כולו, ולקח אותם אתו לשבדיה שם הצליחו להנביט אותם ולהפיץ שתילים ברחבי העולם, כך שכיום יש שני עצים כאלה אפילו בעציצים אצלי במרפסת (אבל אף לא אחד באי הפסחא, האקלים שם השתנה מאז), אז אפשר לדעתי לטעון שזה מעשה בעל יחודיות בקנה מידה קוסמית ולכן יותר "שווה" במטבעות של משמעות.

השבוע יש הרבה פחות כנסים, אז יש לי זמן לחזור ולהיאבק ב"על גרמטולוגיה" של ז'אק דרידה, מסוגת הפילוסופיה הקונטיננטלית שיותר חביבה עלי, אף כי אני חושב שהיא פחות מחבבת אותי. בכל זאת, אני גבר, לבן, מערבי, לא עני ולכן כבר חשוד כהגמוני ודכאני, דורש דקונסטרוקציה, ויפה שעה אחת קודם. חוץ מזה, הולך לי ממש קשה לקרוא את זה. אולי בצוותא זה ילך יותר טוב. נראה.

מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

עוד רשומות באותו עניין:
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית

לפעמים גם לא צדיקים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. במקרה שכאן, התכוונתי לכתוב משהו ברוח הפוסט מטה, אבל הקדים אותי יואב רינון ופרסם אותו במוסף סוף השבוע של הארץ, שם יש לו תפוצה הרבה יותר רחבה, אבל הגישה אליו מוגבלת. פרופ' יואב רינון הוא מרצה וחוקר בחוג לספרות השוואתית ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית.  מכאן והלאה, הטקסט כולו ציטוט של מאמרו.

מעטים יחלקו על כך שלזהות הגרמנית יש מקום מרכזי בהגדרת הזהות הישראלית־יהודית, במיוחד לנוכח תפקידה של השואה בעברם המשותף של שני העמים. אך מעמדה של השואה, מרכזית ככל שתהיה בעיצוב שתי הזהויות הללו, הוא רק חלק מתמונה מורכבת בהרבה. ראשית התמונה במפנה המאות ה–18 וה–19, בהקבלה הברורה בעיצוב השלבים הראשוניים של הזהות הלאומית המודרנית של שני העמים; היא ממשיכה בהווה, שבו השואה בונה ומבנה את הזהות הישראלית־יהודית העכשווית; והיא משליכה גם על העתיד.

ראשית עיצובה של הזהות הלאומית הגרמנית חל בתקופה שבה לא היתה מדינת לאום גרמנית, ולא היה סדר פוליטי שאליו ניתן היה לתעל את הרגשות הלאומיים. את החלל שיצר ההיעדר במציאות מילא הדמיון, ואת מקומה של הפוליטיקה תפסו הספרות — בעיקר השירה — והפילוסופיה. כמה עשורים לאחר מכן, בתוך מציאות דומה, של היעדר מדינת לאום והיעדר סדר פוליטי שאליו ניתן לתעל רגשות לאומיים, החלה להיווצר, ובאותה הדרך בדיוק, זהות לאומית חדשה שהובילה להקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה. הדמיון בין שתי הזהויות הללו, על אף היותו מקרי לחלוטין, בולט ביותר; אך בניגוד לזהות הגרמנית, בעלת מוקד ברור אחד, לאומי, הממד ה"חדש" בבניית הזהות של ה"יהודי החדש", שלימים יהפוך לישראלי־יהודי, הכיל בתוכו שני מוקדים — דתי ולאומי. למעשה, שני המוקדים הללו היו קשורים זה בזה מלכתחילה, אבל המרכיב הדתי, שהיה אבן המסד של הזהות היהודית במשך כמעט אלפיים שנה, הפך עתה, בהקשר החדש של תפיסת האדם המודרני, לבעייתי. החיפוש אחר תחליף הוא זה שהוביל אל הלאומיות.

בתחילה היה נדמה שהזהות הלאומית והזהות הדתית של היהודי החדש יכולות להיות נפרדות זו מזו. משה מנדלסון ראה ביהדות ובלאומיות שתי ספֵירות נפרדות לחלוטין. יהודה לייב גורדון ניסח זאת היטב בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". למרבה האכזבה, הפתרון הנאה הזה נידון לכישלון, אך לא משום שהיהודים לא אימצוהו בחום — הם דווקא ראו בהתלהבות רבה את האפשרות להפוך לאזרחים שווי־זכויות, ולו גם במחיר אובדן הזהות היהודית — אלא משום שנתקלו בהתנגדות חיצונית עזה בשעה שניסו לעצב מחדש את זהותם. אם ננסח זאת ביתר בהירות, הרי שהאנטישמיות העמוקה של הסובבים אותם הדפה בכוח כל ניסיון יהודי להגדרה מחודשת. בהקשר זה משפט דרייפוס היווה קו פרשת־מים, שכן אז הוכח שלפחות בעיני הרוב המכריע של הצרפתים, יהודי הוא קודם כל יהודי ורק אחר כך, אם בכלל, צרפתי. מרבית הצרפתים ראו את היהודי כמי שנאמן בראש ובראשונה לשבט שלו ורק לאחר מכן, אם בכלל, למדינה שלו. מנקודת מבט זו, הפטריוטיות של היהודי היא מלכתחילה מפוקפקת, וגרוע מכך: כל יהודי, לפחות בפוטנציה, הוא בוגד. משפט דרייפוס היה בבחינת יוצא מן הכלל רק בכל הנוגע לתוצאה הסופית שלו: פתיחת הדיון מחדש והוכחת זכאותו המוחלטת של הנאשם; עד כמה שמדובר בעומק האנטישמיות, הוא היה בבחינת הכלל.

אבל הניסיון המר בכל הנוגע לעיצובה מחדש של הזהות החדשה לא רק שלא הרתיע את אלה ששאפו לפתרון לאומי של בעיית הזהות היהודית, אלא אף גרם להם לדבוק בו ביתר שאת. וכך, במקום לנטוש את החיבור בין זהות ללאומיות, מעצבי היהודי החדש חתרו לזהות לאומית שלא רק תותיר בצֵל את הממד הדתי, אלא אף תהיה בעיקרה חילונית. בנוסף, מימושה הלאומי של זהות זו יהיה במקום חדש לחלוטין: ציון. היהודים החדשים דימיינו עתה לעצמם מדינה עתידית באסיה, שתמיר את המדינות האירופיות שדחו אותן. אך הפתרון הזה, שהיה ללא ספק גאוני, טמן בחובו את זרע הפורענות שעוד תבוא.

הכשל המרכזי באסטרטגיה של הפנייה לציון לצורך ההלחמה של החילוני עם הלאומי מצוי בטיבו של המעשה עצמו, שהיה הרבה מעבר לשינוי כיוון גיאוגרפי. האידיאל של הנאורות, שהוביל את דרכם של אבות הציונות, אותו אידיאל שבהתאם אליו הזהות היהודית החדשה יכולה להיווצר על בסיס חילוני, נשען על הפרדה מוחלטת בין הפרטי ללאומי. האידיאל הזה יכול היה להתממש אם, ורק אם, אין בין הממד הלאומי והממד הדתי כל קשר. אך מעצם הרעיון הציוני, שעל פיו יש ליצור מדינה חדשה ליהודים, משתמע ההפך הגמור של אידיאל הנאורות: אין זו הלחמה של הלאומי עם החילוני, אלא הלחמה של הלאומי עם הדתי.

אבות הציונות אמנם היו מודעים היטב לבעייתיות של המרכיב היהודי בכל הנוגע ליצירת הזהות החילונית החדשה שעליה עמלו כה קשות, אך אין פירוש הדבר שהם התעלמו מכך. נהפוך הוא; בראותם עד כמה יכול המרכיב היהודי לשמש כאמצעי קונסטרוקטיבי לבניית הזהות היהודית החדשה, הם גייסו אותו לצורכיהם, כשהם נוקטים אסטרטגיה כפולה לצורך התמודדות עם היתרון והחיסרון כאחד. הם הדחיקו את הממד הדתי של המרכיב היהודי, ואימצו את הממד המשיחי שלו. דוגמה מובהקת לאסטרטגיה כפולה זו היא השם "ביל"ו" שבחרה לעצמה התנועה הפרוטו־ציונית "חיבת ציון", שממנה צמחה העלייה הראשונה. אלה הם ראשי התיבות של המילים "בית יעקב לכו ונלכה", מתוך פסוק המופיע בישעיה (ב', ה'). אך זה לא הפסוק כולו; מה שקוּצץ ממנו הוא הסוף, שתי המילים "באור יהוה", שיצרו את ההקשר לפסוק כולו וצירפו את כל מרכיביו לכלל שלם אחד דתי.

ראשי התיבות של התנועה לקוחים מהפסוק המופיע מיד לאחר ראשית הפרק — חזון אחרית הימים. על פי חזון זה תהפוך ציון־ירושלים למרכז הצדק של העולם, שטבורו הרוחני והגיאוגרפי הוא בית המקדש. כאשר החזון הציוני קיבל את ניסוחו במאה ה–19 היה החזון התנ"כי משיחי לחלוטין: בית המקדש היה חרב כבר קרוב לאלפיים שנה, והמסורת היהודית דחתה את בנייתו לאחרית הימים, כלומר לימי ביאת המשיח. הרעיון הציוני של תחייתה מחדש של האומה היהודית בעתיד הקרוב היה מבוסס אפוא הן על הקשר עם האומה היהודית בעבר, והן על הקשר, החזק לא פחות, עם החזון האוטופי, הדתי־משיחי, של האומה היהודית באחרית הימים. במבט לאחור אי אפשר שלא להכיר בגאוניות של הכלת הממד המשיחי בחזון הציוני. ללא האנרגיה הכמעט מטפיזית שייצר המרכיב המשיחי לא היתה קמה מדינת ישראל, וכך גם לא היתה קמה, לדעתי, תשובה של ממש לאנטישמיות ולמימושיה הרצחניים. אבל השימוש במרכיב המשיחי תבע את מחירו, מה שהפך, כצפוי, לאחד האיוּמים הגדולים ביותר על עצם קיומו של החזון הציוני כאשר זה התממש.

השימוש במרכיב הדתי־משיחי הכיל בתוכו, החל מראשית הציונות, בעייתיות כפולה. מצד אחד, מאחר שצריך היה להדחיק את המרכיב הדתי בעיצוב הזהות היהודית החדשה, הוצג המרכיב המשיחי שבתנועה הציונית כמרכיב חילוני. מצד אחר, התפיסה שעל פיה הקמת מדינת ישראל היא בבחינת מימוש הממד המשיחי של הזהות היהודית החדשה היא לא פחות מאשר שבירה מוחלטת של הגבול בין המטפיזי והפיזי, וגם, מה שמסוכן פי כמה, מתן ערך חיובי להרס הכרוך בשבירת הגבולות הללו. מלכתחילה היה לשני פניה של הבעייתיות הזאת פוטנציאל פיצוץ, שכן כל אחד מהם מזין ומחזק את האחר: הערך החיובי שניתן להרס הגבולות נשען על הצדקה דתית, והמרכיב הדתי־משיחי צבר עוד ועוד כוח והשפעה ככל שהלך והתממש במסגרת פעולות של הרס הגבולות בין המטפיזי והפיזי.

בעבר, כאשר התנועה הציונית אך התעוררה, המחיר האדיר שתגבה המשיחיות נראה כשייך לעתיד הרחוק. העתיד הזה הוא ההווה שלנו, וכבר עתה המשיחיות הלאומית הגיעה להישגים מופלאים בכל הנוגע למימוש הפוטנציאל הרעיל שלה, תוך כדי שימוש עיקש ובלתי מתפשר בהצדקה דתית לרוע. יש להדגיש שהחיבור בין רוע למשיחיות דתית רחוק מלהיות מקרי; וגרוע מכל, הוא מומשג ומוצג, כמו אצל קאנט, כצו קטגורי מוסרי. מי שהוכיח טענה זו בצורה החד־משמעית ביותר היה גרשם שלום, שבמאמרו "מצווה הבאה בעבירה" שירטט את הקו הישר המחבר בין התנועה השבתאית לבין הזהות היהודית המודרנית החל מתקופת ההשכלה ואילך, תוך הצבעה על האופן שבו הפך הרוע לתופעה שיש לה הצדקה מוסרית.

גרשם שלום היה גם זה שרמז, בהקשר אחר, שהלחמתה של הלאומיות עם הממד הדתי־משיחי אינה יכולה שלא להוביל לפונדמנטליזם יהודי. זה האחרון אינו אלא צורה של ברבריות שנעשית לכאורה בשמה, אך למעשה בתחפושת, של הדת היהודית. הברבריות הזאת הפכה כבר לבשר מבשרה של ישראל העכשווית, והיא מתממשת בליווי כל ההצדקות הדתיות הנדרשות: הפונדמנטליזם היהודי הוא ששימש בתור ההצדקה המוסרית לחטיפה של מוחמד אבו חדיר בן ה–16 ולשריפתו בחיים. אותו פונדמנטליזם הוא ששימש כבסיס המוסרי להצתה של משפחת דוואבשה בדומא, שהובילה לשריפתו בחיים של הפעוט בן 18 החודשים עלי סעד דוואבשה וגרמה למות אמו ואביו, סעד וריהאם. אבל עד כמה שמדכא לראות את האופן שבו מתועלת הזוועה של מי שהיה קורבן השואה לעבר עוולות חדשות, המבוססות על הפיכת הקורבן בעבר לתליין בהווה, יש להודות שאין זה מאוד מפתיע: ילדים מוכים הופכים לא פעם להורים מכים, ומה שתקף ברמת הפרט תקף גם ברמת הלאום. נכון, השימוש הלא אנושי בדת בתור הצדקה מוסרית לרוע טהור אינו נדיר ואינו חדש. עם זאת, יש דבר מה מעורר חלחלה במיוחד בהופעתו המחליאה במדינה שנוסדה, בין היתר, כסוג של תגובה מוסרית לרוע הבלתי נתפס של הנאצים, נקודה המחזירה אותנו להקבלה שבין הזהות הישראלית־יהודית לזהות הגרמנית.

הנאציזם, כאידיאולוגיה, היה תופעה אתאיסטית, ולא בכדי. הרִיק הדתי שהתנועה יצרה בצורה כה אלימה איפשר למנהיגיה ותועמלניה לכתוב מחדש את גרסתם שלהם למיתוסים הפגאניים וסמליהם. בכך נפתחה הדרך לחיזוק עיצובה של הזהות הגרמנית על בסיס של גזע, מה שהכשיר, בתורו, את השמדתו של כל מי שנמצא מחוץ להגדרה הגזעית והגזענית של אותה זהות. המקרה של הזהות הישראלית־יהודית שונה כמובן בכל הנוגע לרכיב הדתי, אבל דומה בכל הנוגע לקשר שנוצר כאן בין גזע לגזענות. יתרה מזאת, כאן הדמיון בין שתי הזהויות אינו פרי המקרה, כי אם דוגמה מובהקת של סיבה ותוצאה.

המהות של הזהות הישראלית־יהודית מכילה בתוכה, מבראשית, את פוטנציאל ההידרדרות לגזענות, משום שהבסיס שלה נטוע באופן עמוק בשאלות של גזע. אם לנסח זאת בצורה חד משמעית, הזהות הישראלית־יהודית היא במהותה, ובאופן בלתי־נמנע, זהות גזעית. הזהות הישראלית־יהודית, שנוצרה בשלביה הראשונים, עוד בטרם קום המדינה, כתגובת נגד לאנטישמיות ולאחר מכן לשואה, נוסחה, בכוונת מכוון, על בסיס של גזע, כך שתוכל להעניק לכל יהודי ויהודייה, על הבסיס הבלעדי של עצם היותם יהודים, את הזהות הישראלית הלאומית. יתרה מכך, הזהות הישראלית־יהודית הזאת עוצבה, במודע ובמוצהר, כתמונת מראה: תחילה של הגזענות האנטישמית ולאחר מכן של הגזענות הנאצית, אותה גזענות ששמה לה כמטרה לחסום כל אפשרות של הכלת היהודי במסגרת זהות לאומית כלשהי. הנאצים, שהפכו את חסימת הזהות הלאומית בפני היהודים לשלב ראשון בדרך להשמדתם הפיזית, יצרו מציאות חדשה שבה עיצובה של זהות יהודית הפך לשאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. זהות יהודית זו היתה חייבת להיות הפוכה וזהה בו־בזמן לזהות של היהודי שיצרו הנאצים: הפוכה, משום שהיא פתחה את אותה הדלת שהנאצים סגרו; וזהה, משום שהיא נשענה על אותו בסיס בדיוק — הגזע.

מבחינה מושגית, התפיסה הגזענית נשענת על יצירת חפיפה מוחלטת בין זהות כמאפיין מהותי של האדם או הקבוצה, לבין מה שמכונה בשם נוסחת הזהות: "א=א". הניסוח "יהודי הוא יהודי" הפך לזהה לחלוטין לנוסחת הזהות "א=א", כאשר במקום "א" ניצבת המילה "יהודי". מנקודת המבט הגזענית המילה האחת, "יהודי", מסמלת את המהות היהודית כולה. יתרה מזאת, גם אין צורך ביותר ממילה אחת, שכן המילה "יהודי" שקופה לחלוטין ואבסולוטית בו בזמן: היא מצליחה להעביר את מכלול מהותו של האדם שהיא מתארת. בהתעלמותה מכל הבדל שהוא בין מיליוני יהודים, מצליחה הנוסחה הגזענית לצמצם אותם לדבר־מה שהוא לא רק לא אנושי, אלא אפילו פחוּת מאובייקט: כל היהודים הפכו ל"יהודי", מרכיב מופשט בתוך משוואה מתמטית, שכל חלק שבה זהה לחלוטין לחלק אחר. זה האופן שבו הזיהוי הגזעני פועל: להבדלים אכן אין כל משמעות, וחוסר המשמעות הזה כל כך קיצוני, עד שהם נעלמים לחלוטין. כל מה שנותר הוא החפיפה המוחלטת, או הזהות המוחלטת בין הזהות המשקפת מהות: "יהודי הוא יהודי" מצד אחד, לבין נוסחת הזהות: "יהודי=יהודי" מצד אחר. בקצרה: כל היהודים שווים זה לזה מבחינת מהותם. המשמעות בפועל של התפיסה הזאת היתה השמדה.

הציונות, כאמור, לא היתה יכולה שלא לאמץ בדיוק את אותה החפיפה בין שתי הגדרות הזהות, כדי להציל את אותה אוכלוסייה שסומנה באופן זה כיעד לרצח. אבל ההצדקה המוסרית של החפיפה הזאת לא סותרת את העובדה שהבעייתיות, כלומר הסכנה שתפיסת הגזע תידרדר לגזענות, נותרה על כנה. סכנה זו היתה קיימת תמיד וכך גם תישאר, ולא רק בגלל עצם העובדה שזהות המבוססת על גזע מכילה, תמיד ומראש, את הרעל הזה. הסכנה שבהגדרת הזהות על בסיס יצירת חפיפה בין זהות מהותית לנוסחת הזהות מקורה בהנחה כפולה: מצד אחד כל מי שבפנים — שייך לחלוטין, ומצד אחר כל מי שלא בפנים — לחלוטין אינו שייך. הגדרת הזהות הישראלית־יהודית לא רק הופכת את כל היהודים למאסה אחת זהה לחלוטין; היא גם הופכת את כל מי שאינו ישראלי־יהודי, כלומר כל מי שמוגדר או מוגדרת כישראלים־פלסטינים, למאסה אחת זהה לחלוטין.

גם כאן ניתן לראות בבירור את ההקבלה בין הזהות הישראלית־יהודית לבין זו הגרמנית, ולא רק בהקשר של ההידרדרות של שתי הזהויות אל הפשיזם, אלא גם בכל הנוגע למקורה של הידרדרות זו וסיבותיה. הסמן המובהק של עיצוב הזהות הלאומית הגרמנית היה יוהן גוטליב פיכטה, שהגדיר בספרו "מדע הידע" (1794) את זהותו של האדם על בסיס כפול: ה"אני" וה"לא־אני". פיכטה טען, למרבה הצער בצדק רב, שאנחנו מגדירים את עצמנו גם על בסיס מה שכל אחד ואחת מאיתנו תופסים בתור מה שהוא "אני", כלומר מה שמאפיין אותי באופן מהותי, אבל גם על בסיס מה שאנחנו תופסים בתור מה שהוא בפירוש "לא־אני", כלומר מה שזר לזהות שלי באופן מהותי. לתפיסה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למעמדם של כל אלה שהם "לא־אני", שכן כל מי שאינו נכנס לקטגוריה שאני שייך אליה הופך מהר מאוד לאיום קיומי על זהותי שלי. לפיכטה, שראה את תפקידו בהיסטוריה העולמית כזהה לזה של ישו, היתה השפעה אדירה על התפתחות הפילוסופיה הגרמנית והלאומיות הגרמנית כאחת, וההשוואה שעשה בין הפילוסופיה שלו עצמו לארבעת ספרי הבשורה הנוצריים לא נפלה על אוזניים ערלות, ולא רק במאה ה–19. הפילוסוף מרטין היידגר, בנאום כניסתו לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג — תפקיד שקיבל לא רק בעת שהיה חבר המפלגה הנאצית, אלא בזמן שהפיהרר הנערץ עליו כבר היה בשלטון — התייחס בדבריו פעם אחר פעם לפיכטה. במקביל הוא שב וחזר למושגים כדוגמת משבר, אומה והנהגה, מושגים שפיכטה הדגיש בטקסט הלאומני שלו, "פנייה לאומה הגרמנית".

מכל האמור לעיל עולה שהידרדרותה של הזהות הגרמנית לתהום הנאצית לא היתה מקרה ולא היתה טעות. הזרעים היו שם מלכתחילה, וניתן לזהותם כבר בשלביה הראשוניים ביותר של הבניית הזהות הגרמנית. לנוכח הדמיון המהותי בין הזהות הגרמנית לזהות הישראלית־יהודית בשלבי בנייתן השונים, ניתן להסיק שאנו מידרדרים עתה במדרון שמוביל, ומאותן הסיבות, בדיוק לאותה תהום של גזענות ושל פשיזם. תהיה זו טעות לראות בהידרדרות הזאת כורח, קל וחומר הכרח בלתי נמנע. זהו מימוש של פוטנציאל אחד בלבד, מרכזי ככל שיהיה, של הזהות בהקשר הלאומי. אין זו גזירה משמים ואין זה צו אלוהי. זו בחירה, ויש לשנות אותה. כיצד לעשות זאת, זה כבר נושאו של מאמר נפרד.

מודה ועוזב

שלוש סיבות שבגללן אני ממעט לכתוב בזמן האחרון.

הראשונה, בעקבות קריאה בספר של Jodi Dean בשם Affective networks. שם היא מדברת על הטינה שאנשים נוטרים לכותבי בלוגים, אלו שגורמים לשאר האנשים לבזבז את זמנם היקר, ולקרוא את השטויות שהם כותבים (במובן הרחב, הכוונה גם לרשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר) במקום לעשות דברים מועילים יותר עם זמנם. הם שונאים את עצמם על בזבוז הזמן הזה, הקוראים, אבל גם את אלו שגרמו להם לבזבז זמן יקר זה. וכך היא כותבת:

"Why are blogs portrayed as ‘inflicted’ on the rest of us? Are the ‘rest of us,’ everyone else in the entire world, really victims of what is written on a single blog, in a single post, in a single thread? Or has the world somehow become the victim of bloggers, and not just of some specific blog, blogger, or group of bloggers, but bloggers in the abstract? What sort of world does this anxiety about bloggers presuppose or imagine?"

היא כותבת על מה שהיא מתארת כחרדה מפני הכתיבה בבלוגים, חרדת הקוראים מהפיכתם לקורבנות אותה "תוקפנות" של הכותבים, המתעקשים להפיל על העולם את הגיגיהם התפלים רק בגלל שהטכנולוגיה (אינטרנט, רשתות חברתיות, תכנות בלוגינג חינמיות) מאפשרת להם את זה, כאילו היכולת לגרום נזק היא חלק אינטגרלי של הישומים האלה.

The language of victimization in the face of bloggers inflicting their boring lives, their obsessive lives, their sex lives, their pets’ lives, on the rest of us differs from the criticism of rabid political bloggers or snarky celebrity bloggers all working round the clock to attack their specific targets and generally amplify and intensify the circuits of communicative capitalism. The difference is that the anxiety about victimization construes blogging per se as an activity that victimizes and harms regardless of any particular content. The practice of blogging itself is harmful. Harm is an embedded feature of the application, like a link or tag. Anxiety about blogging relies on an image of the world as a communicative one, a world wherein communication is ubiquitous and fragile, dangerous yet unavoidable. That bloggers are blogging is a fact of this world that one cannot escape.

ןכאן מגיע החלק המעניין (כשז'יז'ק בסביבה זה תמיד מעניין) – הקשר הישיר בין חרדה להתענגות (jouissance). למרות שלחרדה (בניגוד לפחד) אין מושא, אינה ממשהו ספציפי, לאקאן טוען שלחרדה כן יש מושא, אותו ה"אובייקט הקטן a" של לאקאן, מושא האיווי, העודפות התמיד בלתי מושגת, החסר שבדיוק מעבר לתחום השגתנו. החרדה היא חרדה מההתענגות, וההתענגות (וזה ניתוח לאקאניאני נטו) קשורה תמיד למשהו "גנוב", לתענוגות גנובים, כמשהו שקיים רק כשסיפוקו נשלל ממך. בעצם "הייתי רוצה" לקרוא איזה ספר רציני, לעשות אמנות, לגמור איזו עבודת בית חשובה, אולי לסייע לניצולי שואה? להסיע חולים?, אבל הבלוגים המקוללים האלה, "מה עושה את החיים המחורבנים שלהם יותר מעניין מהחיים שלי?" הנה, אני נכנס הנה רק לדקה שתיים, והופ, עברו שעתיים. ימח שמם של הבלוגרים האלה…

Slavoj Žižek describes the way enjoyment constitutes itself as ‘stolen,’ or as present and possible only insofar as one is deprived of it. I would have read a serious novel, cultivated an organic garden, driven senior citizens to the polls if I hadn’t gotten caught up in those stupid blogs. Why are all those people blogging, anyway? What makes their lives and experiences so much more interesting than mine? If bloggers weren’t inflicting their stupid stuff on the rest of us, the rest of us would be enjoying. We would be honing our writing, not reading the half-assed thoughts of idiots. We’d be making art, not looking at stupid cat videos. We’d be spending time with our family, not
chatting with strangers on blogs.

אז למה לי את זה? שאנשים יקללו אותי? יאשימו אותי בזמן שהם מבזבזים?

Blaming our failure to enjoy on bloggers thus compensates us for our failure by promising that were it not for the bloggers we would enjoy. Our failure, our insecurity, is not our fault.

זאת הייתה הסיבה הראשונה.

הסיבה השניה שבגללה אני נמנע מכתיבה היא בגלל ספר אחר של אותה Jodi Dean (הכותבת מצויין אגב) בשם Blog Theory. שם למדתי שאני (ושכמותי) אשמים ב"הרג האחר הגדול", ב"דעיכת היעילות הסימבולית" של הקהל הרחב, בעלייתו של דונאלד טראמפ, כאלה.

אנחנו חיים בתקופה שהכותבת מכנה communicative capitalism. בלוגים הם חלק בלתי נפרד ומייצג ממנה. "הקפיטליזם התקשורתי" בולע ומכיל כל התנגדות לו. זה קורה בגלל התפרקות אמצעי המבע, המדיום הטקסטואלי כפי שהוא בא לידי ביטוי בבלוגים ורשתות חברתיות. קהל הרגיל לצורת ביטוי פרגמנטרית, המורכבת משברירי טקסט ותמונה הנצרכים במקטעי זמן המתקצרים והולכים, כבר לא מסוגל לא לצרוך ולא לייצר טקסטים ארוכים יותר, שבהם יש פוטנציאל לנסח תיאוריה חדשה, כלשהיא. בלי יכולת כזו, אין פתחון פה להתנגדות מושכלת ומבוססת לשיטה הקיימת, לאותו communicative capitalism. אין לנו זמן לפתח תיאוריה, יש לנו רק זמן להתמודד עם זרם בלתי פוסק של "משברים" המגיעים לפתחנו.

Communicative capitalism fragments thought into ever smaller bits, bits that can be distributed and sampled, even ingested and enjoyed, but that in the glut of multiple, circulating contributions tend to resist recombination into longer, more demanding theories.

הזרם הבלתי פוסק של טקסטים (למשל אלו בבלוג שבכאן) ותמונות מותיר לנו רק די זמן לעשות לייק ולפעמים לשתף הלאה. אין לנו זמן לעצור ולחשוב על הדברים. השטף הבלתי פוסק הזה שוחק את יכולתנו לחשוב ביקורתית. גורם לנו לראות את כל הקלטים האלה כאוסף שווה משקל של דעות, לגיטימיות כולן באותה מידה. אנו טובעים בריבוי הזה, ומאבדים בתוכו את היכולת לזהות איזו שיטה. אנו מאבדים את היכולת להתעכב ולחשוב על הדברים.

ומעבר לזה, זרם הטקסטים המיוצרים על ידי כל אחד שבא לו, בלי איזו מסננת של וועדת עורכים או שומרי סף כאלו ואחרים, גורמת למה שז'יז'ק (תמיד מעניין) מכנה "דעיכת היעילות הסמבולית", או "הרג האחר הגדול"בלאקאניאנית. האחר הגדול (החברה / התרבות) הוא שקובע לנו מה משמעותם של סימנים, מה מסומן על ידי מסמן מסויים. אבל כאשר לכל אחד (כולל ארחי-פרחי כמו עבדכם הלא נאמן) יש דעה, וכל דעה נחשבת, אז הולכת ומיטשטשת המשמעות של הדברים. כבר קשה אפילו להבחין מתי מישהו אומר דברים ברצינות ומתי בצחוק. אנשים מאבדים את המיומנות להבין במה מדובר. ואז, גם דבילים כמו הדונלד יכולים להגיד כל מה שבראש שלהם, וזה יתקבל ללא זעזוע – בגלל אותה "דעיכה ביעילות הסימבולית".

An additional Žižekian concept (one he develops from Claude Lévi-Strauss) important for theorizing communicative capitalism is the decline of symbolic efficiency (aka the collapse of the big Other). If the efficiency of a symbol designates its mobility, its ability to transmit significance not simply from one person to another but from one setting to another, the decline of symbolic efficiency points to an immobility or failure of transmission.
Blogs provide a clear example: sometimes it’s difficult to tell when a blog or a post is ironic and when it’s sincere, when it’s funny or when it’s serious. Terms and styles
of expression that make sense to an “in-group” can shock, insult, or enrage folks who just happen upon a blog.

ז'יז'ק (שוב) מסביר את אותה דעיכה ביעילות / מיומנות הסימבולית בהעלמו של "מסמן על" (Master signifier), כזה המייצב את המשמעויות, כזה האורג יחדיו את שרשרות המסמנים, כזה המונע את הנטיה להתבדרות המובן. אבל עניין מסמן העל כבר קצת חורג ממה שפוסט זה יכול להכיל.

Žižek uses Lacan to express the point as a suspension of the function of the Master signifier: there is no longer a Master signifier stabilizing meaning, knitting together the chain of signifiers and hindering its tendencies to float off into indeterminacy.

והסיבה השלישית שבגללה אני ממעט לכתוב, היא אותה הסיבה שבגללה אני מביא את שתי הסיבות הקודמות, כצידוק תיאורטי לזה שאני לא כותב. אם אין לי בעצם מה להגיד, אז למה להגיד את זה בכל כך הרבה מילים? אני צריך שדעיכת היעילות הסימבולית תהיה על מצפוני? להיות אשם בהרג האחר הגדול? ולגרום לאנשים חרדה, על זה שהם מבזבזים את זמנם בקריאת הבלוג שלי במקום לכתוב בעצמם יצירת מופת ספרותית, או לפחות לקרוא אחת כזו? שישנאו אותי על שגרמתי להם לבזבז את זמנם בקריאה כאן במקום שיהיו במקום אחר ויעשו משהו אחר?

סתם… קריאה ב Jodi Dean הבהירה לי שאני כבר לא יכול לסמוך על אנשים שיזהו מתי אני רציני ומתי לא.

יום השואה, בכל זאת

לי, יום השואה שימושי. לא כמו ש"חוגגים" אותו כיום, כמַטעֵן מהיר לאשראי הקורבנות היהודית, אבל כמי שנולד לתוך מדינה כבר קיימת, יהודית ופה ושם עדיין קצת דמוקרטית, יום השואה מזכיר לי את מה שלרוב מובן לי מאליו – שליהודים יש סוף סוף מדינה משלהם. שאני חי במקום בו אני לא מיעוט נרדף (או לא).

שאנחנו פה הבוסים.

יום השואה גם מזכיר לי שהבוס הזה, לא משהו. בוס שהמודל שלו למדינה הולך אט אט בעקבות מודל המדינה ההיא, גרמניה, שהייתה מעצמת הי-טק במונחים של אז. בעלת טכנולוגיה עדיפה במטוסים וטנקים, שהשתן עלה לה לראש, שאנשיה טעו לחשוב את יתרונם הטכנולוגי והצבאי ליתרון גנטי מולד. מדינה שחשבה שזכותה לתרגם את כוחה הצבאי העדיף ליצירת מרחב מחיה גדול לבני הלאום הגרמני, בעיקר מזרחה מגבולה.

בהערת לא אגב, אני ממש לא בטוח שאחוז היהודים החושבים כיום שהם עליונים גזעית על העמים הערבים לא גבוה מאחוז הגרמנים שחשבו אז, בימי הרייך השלישי, שהם עליונים גזעית על העמים הסלאביים.

במסגרת ההשוואות שעושים ביום הזה, שווה לזכור שרצח היהודים השיטתי ברייך השלישי לא בא כדי לפנות מרחב מחיה לגרמנים. מרחב המחיה תוכנן לבוא על חשבון העמים הסלאביים. היו לגרמנים מחשבות לגרש או להשמיד את העמים הסלאביים בשטחי מזרח אירופה של היום, כולל אוקראינה ומזרח רוסיה. אבל בשלב א' לפחות התכנית הייתה להשתלט על השטחים, להפוך את תושביהן לאנשים נטולי זכויות אזרח, אולי מובלעות אוטונומיות פה ושם, אבל בגדול, לכבוש את השטחים האלה בעזרת מתנחלים גרמנים. די קרוב למה שמדינת ישראל עושה בפועל בגדה המערבית כבר חמישים שנה, שטחי C תחילה.

במקרה של מדינת ישראל, אפשר היה לחשוב שבאמת קיים צורך בשטחים נוספים, במרחב מחיה ליהודים שכבר פה (ועוד 60 מליון איש נוספים בעולם שוועדה של בנט טענה שיש להם "זיקה" ליהדות). המדינה באמת מאד צפופה, לפחות בין גדרה לחדרה. זה נובע חלקית לפחות, מהלחץ לגייס את הרחם היהודי לשמירת הרוב היהודי בין הים לירדן (בעצם להחזרת הרוב, כי כולל עזה כבר אין רוב יהודי). הילודה פה היא בסדר גודל של מדינות נחשלות באפריקה, לחלוטין לא בר קיימא. משהו פסיכי.

אבל זה גם נובע מזה שפיזור האוכלוסיה נכשל, הנגב רובו ריק, בין מצפה רמון לאילת יש שממה. רכבת מהירה לאילת הייתה יכולה להניע מעבר אוכלוסיה לנגב, אבל זה דורש תכנון ארוך טווח, של"רייך בן אלף השנים" דווקא היה, אבל פה? תכנון ארוך טווח מתבטא ב 30 שנה בין ההחלטה על המסילה הרביעית באיילון לבין תחילת התכנון של מסילה זו. על הרכבת הקלה בתל אביב החלו לדבר בממשלת גולדה מאיר.

האם מדינת היהודים באמת צריכה lebensraum (מרחב מחיה) גדול יותר? היה נחמד אם היה, אבל סיפוח הגדה, על תושביה, לא יקטין את הצפיפות הממוצעת, ותושבי הגדה הלא יהודים לא הולכים להתאדות, וגם לא לעלות בעשן משרפות לשמיים. זה פאן אחד של גרמניה הנאצית שקשה לי להאמין שנחקה.

גם טראנספורטים אני מניח שלא יהיו פה. ולו רק בגלל שחסרה פה התשתית המסילתית. בקושי יש מקום ברכבת לאזרחי המדינה. בפולין (משם חזרנו לפני כמה ימים) השתפרה מאד תשתית הרכבות, גם יחסית לכאן וגם יחסית לאז. בטח בהשוואה לרכבת עליה העמיסו את משפחת אבי בדרך לאושוויץ (וממנה הורדו בנס פסח שלנו, 1942).

אוסנת

אוסנת בת שנתיים וחדשיים. יש לה עיניים נורא יפות, בגוון ירוק-כחול ותלתלים אדמוניים. כשניסיתי להתנחמד אליה (בדרך כלל זה מצליח לי…) היא פרצה בבכי ונצמדה לאבא שלה, ממנו ירשה כנראה את העיניים. הבנתי שמאז האירוע בשבת לפני עשרה ימים, היא לא מוכנה להפרד מהוריה ולו לרגע.

אחיה, בן ארבע וחצי, חזר להשתין בלילה במיטה. ביום הוא די בסדר, אבל בלילה כנראה שהאירוע חוזר אליו. באירוע עצמו הוא דווקא גילה תושיה, יצא מהמכונית מהצד שלו, שלמזלו פנה אל הבית וברח פנימה תחת מטר האבנים ששבעת עשר הפורעים שירדו אל הבית, פניהם מכוסות בכאפיות, המטירו על המכונית.

אוסנת הייתה בצד המכונית שפנה לכיוון ממנו באו הפורעים. אביה הכניס אותה כמה דקות קודם למכונית וכשהחל האירוע, עדיין עמדה על המושב האחורי ליד החלון. אבן בגודל של הראש שלה כמעט (בתמונה מטה) פגעה למזלה רק במסגרת החלון ולא בחלון עצמו, עד שאביה הספיק לצאת מהבית ותחת מטר האבנים להוציא אותה מהמכונית ולהכניס אותה הביתה.

גם לו היה מזל, רק אבן אחת פגעה בו, באמצע הגב. גם אמה של אוסנת, עם התינוקת בת שלושת החדשים עטופה בשמיכה, הצליחה לצאת מהמכונית ולהגיע הביתה בלי להיפגע. בתמונה מטה אפשר לראות את הפגיעה של האבן מעלה בחלק העליון של מסגרת החלון האחורי, זה שמאחוריו עמדה אוסנת.

זו אגב המכונית השניה שאבא של אוסנת קנה. את הקודמת, שרפו לו לפני כמה חדשים. אז, רק המנוע ניצל. הפעם, הנזק היה רק חלון קדמי שבור, פנס קדמי, הרבה מאוד פגיעות אבן בפח והרבה מאד צלקות בנפש הילדים. מאז האירוע, שלושת הילדים והאמא לא ישנים בבית, האבא ישן בסלון על ספה, כך שיוכל לפקוח עין על המסך המציג את מה שקורה בחוץ.

את האירוע, שתועד במצלמות אבטחה משלוש זוויות שונות, אפשר לראות כאן. רואים היטב.

אמא ואבא של אוסַנַת (זה שמה בערבית), שניהם מורים בבית ספר יסודי. אל הבית שבו הם גרים, בצלע הצפון מזרחית של הכפר עוריף, הם עברו לפני שנה ועשרה חדשים. כנראה שהמגרש היה זול במיוחד, בגלל השכנים – על הגבעה מעל יושב הישוב יצהר, ומשם ירדו 17 הפורעים, פניהם רעולות בכאפיות, ולמותניהם חגורות, בהן הם נשאו את האבנים שאתם ניסו לרצוח את בני המשפחה הזו, האב, האם ושלושת ילדיהם הקטנים.

להבטחת הצלחת הפעולה נשלחו כמה תצפיתנים קודם, לתצפת על הבית ולהגיד להם מתי בני המשפחה חשופים בחצר, ומשליכי האבנים עצמם ירדו לא בקו ישר מהישוב, אלא לאורך הואדי המפריד בין עוריף ויצהר, כך שאי אפשר יהיה לראות אותם מרחוק ולהסתתר. גם את האבנים הם הביאו אתם, למקרה שלא ימצאו אבנים בגודל המתאים ליד הבית. זרקו וברחו במעלה הגבעה, תחת חיפוי בנשק של התצפיתנים על הגבעה מעל, למקרה שתושבי הכפר יספיקו לבוא לעזרת המשפחה המותקפת.

איך אני יודע את כל זה? כי הצטרפתי היום אל ידיד המתנדב בארגון "יש דין" ולתחקירן של הארגון ויחד נסענו לגבות עדות מהאב והאם. שם ראינו את הפגיעות ברכב ובבית, ראינו את כל שלושת ההקלטות ממצלמות האבטחה שתיעדו את האירוע משלוש זויות שונות ושמענו את תיאור האירוע מגוף ראשון. ופגשנו את אוסַנַת ואת אחיה, מַלַק.

גם ראינו את הגדר שנבנתה סביב הבית במימון ממשלת בלגיה (לכל שלושת הבתים שבקו החזית מול יצהר) ואת גדר הרשת שהתחילו להרכיב מעליה ממש ביום בו הותקפה המשפחה, ולא סיימו, מה שאולי היה מונע את הפגיעה.

גם הבית עצמו, מבוצר היטב, עם סורגים ורשתות על כל החלונות, תריסי ודלתות פלדה על כל הפתחים.

מהאם לא הספקנו לגבות עדות כי קבוצה של פורעים מיצהר שוב ירדה מהגבעה מעלה, הפעם אל בית הספר לבנות בכפר, התחילה מהומה ומילטו אותנו משם בדרך האחורית חזרה אל חווארה ומשם חזרה אל תוך גבולות הקו הירוק.

ככה זה קורה שם. יום יום. כשהיהודים היו בצד הסופג קראו לזה פוגרום, והפורעים היו קוזאקים. האם התלונה שהוגשה במשטרה תניב חקירה? האם יאותרו הפושעים? הצחקתם. משפחת שחאדה תצטרך לקוות שמישהו יקנה מהם את הבית במחיר הפסד, ולמצוא מקום מגורים אחר, עמוק יותר בתוך הכפר. אף אחד לא פיצה אותם על נזקי הפגיעות הקודמות, וגם הפעם לא יזכו לפיצוי. לפחות הם בחיים.

גבירתנו

יום לפני השריפה בכנסיית נוטרדם (גבירתנו) בפריז עמדנו זוגתי שתחיה ואנוכי בקתדרלה של קרקוב ותהינו כמה מאות אלפי שנות עבודה של אמנים ואומנים נדרשו להפיק את הפקת הפאר הזו. זה היה יום ראשון והכנסיה הייתה מלאה וגדושה במתפללים, פולנים רובם, שכרעו ברך בכל פיסת רצפה אפשרית, הצטלבו בשקידה והתפללו. אי אפשר היה ממש לבקר בכנסיה ולראות את כל שמכסה את קירותיה, וזו כנסיה מפוארת במיוחד. וגם, ממש אי אפשר היה כמנהגי "לצוד ראשים" שם, כלומר לצלם "תמונות פספורט" של ראשי כל אותם הפסלים שאלפים מהם (אני לא מגזים) מכסים כל פינה ופינה בכנסיות קתוליות, משהו שאני נוטה לעשות לאחרונה, משום מה, אבל לא במהלך מיסה חגיגית שלפני חג הפסחא.

עניין צייד הראשים, הוא משהו שכבר כתבתי עליו כאן יותר מפעם אחת. אני מזכיר את ה"הפרעה" הזו שלי כאן משתי סיבות. הראשונה, כי ראשי הפסלים הם רק חלק אחד ממארג עשיר של עבודות אומנות שמכסה את פנים וחוץ מבנה הכנסיות, בעיקר את אלו הקתוליות, מארג עשיר שנצבר על פני שנים רבות, בעלויות שקשה לדמיין. קשה עוד יותר לדמיין כמה היה עולה להפיק את המארג הזה כיום, גם אם היה נשמר הידע הדרוש להפקתו. הסיבה השניה, היא שכאשר שמעתי למחרת על השריפה בכנסיית הנוטרדם התגנבה למוחי המחשבה (אחרי שוך הזעזוע) המפגרת משהו על אודות כל אותם פסלים ועבודות אמנות שאת דיוקנן עדיין לא צילמתי, שכעת כבר לא אוכל לצלם.

חלק גדול מהם ממילא לא הייתי מסוגל בכלל לצלם כמו שצריך, בגלל קשיי גישה. למשל את פסלי הברונזה הענקיים שעל גג הכנסיה, (ששמחתי לשמוע שניצלו כיוון שהוסרו במסגרת עבודות השיפוץ) לפני השריפה לא צילמתי כי שהגענו לשישה חודשים בפריז בפברואר 2016 (במסגרת שהות האמן שם של זוגתי שתחייה, ממש על הגדה הימנית, ממול) לא הזדרזתי לעלות לגג הכנסיה, וכשהגיע האביב כבר היו תורים כה ארוכים ליד העליה לגג שדחיתי ודחיתי ובסוף לא עליתי למעלה (גם לא על מגדל אייפל, למי יש כח לכל התורים האלה?). אבל אפשר להתנחם בשפע הצילומים הזמין באינטרנט של פסלים אלו שהורדו רק כמה ימים קודם.

אבל כן חשבתי שאם נחזור לפריז לתקופה ארוכה יחסית (ונחזור, התמכרנו..), הייתי לוקח מצלמה וחצובה ומשקיע כמה ימים בצילומים בנוטרדם, בין היתר. מישהו צריך הרי לגאול
מאלמוניותם את כל אלפי הקלסתרים האלה, הנבלעים בערב רב הקישוטי של הכנסיה, וגם באבק וצואת היונים המכסה אותם (אלו שבחוץ) ולהעביר אותם, בעצם את דיוקנם, לתהילת העולם של פיד האינסטגרם שלי (כצייד ראשים) :-). רק כך אפשר יהיה להבחין בהבעות הפנים החסודות שלהם, מלאות המסירות והאהבה לאל וגם לבנו. אולי גם לבני אנוש ויצורים אחרים. מי יודע.

טוב, זה כבר לא יקרה, לא בנוטרדם. כשיגמרו לשקם את נזקי השריפה אני כבר לא אהיה בסביבה. הנשיא מקרון הבטיח אמנם להחזיר עטרה ליושנה תוך חמש שנים, אבל זה קשקוש. גם אם יגויס התקציב, סדר גודל של עשרות מיליארדים להערכתי, זה יקח עשורים רבים, אולי מאה.

לא שחסרים לי "ראשים" לצלם בכנסיות האחרות של פריז, או כל עיר אחרת באירופה. עשיתי בזמנו ניסיון לספור את מספר ה"ראשים" או "פנים" שיש בכנסיה אחת מייצגת, בכנסיית סנט דני בפרברי פריז (שם קבורים מלכי צרפת לדורותיהם, החל מהמאה השביעית). ספרתי ראשים ב 1/12 מהכנסיה ואחרי שהכפלתי ב 12 קיבלתי מספר הגדול מעשרת אלפים. בנוטרדם יש (או בעצם היו) אפילו יותר. ולא שאני באמת יודע איך אני הולך לעשות "אמנות" מכל הראשים האלה שאני מצלם, אבל עניין הראשים לא מרפה ממני.

אגב, יכול מישהו לאמר (ויש הרבה שאומרים) שכל סכומי העתק האלה שהושקעו במבנה ובכל הקישוטים, הפסלים, הויטראזים, הפסיפסים, הציורים, המזבחות וכו', כל זה טוב היה אם היה מושקע במטרות יותר ראויות, למשל, חינוך. אפשר לומר שכל האוצרות האלו בעצם נבזזו מההמונים המאמינים על ידי ממסד כנסייתי מושחת ושוחר פאר. כן, אפשר לומר את זה, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאה המרהיבה, עם העושר החומרי (במובן חומר) שנוצר בתהליך הזה, כולל לא מבוטל מיצירות המופת של המין האנושי. בשורה התחתונה, ההשקעה האינסופית של עמי אירופה בקישוט אתרי הפולחן שלהם לא מנעה מהם לספק לתושביהן רמת חיים ואיכות חיים, וגם חינוך, שכל העולם יכול רק להתקנא בו, וגם, לנסות ולהגיע אליו. והעושר החומרי הזה גם מהווה מקור הכנסה לא מבוטל לצרפת, גם בלי לגבות דמי כניסה אל "גבירתנו".

צומחות לי שיניים כחולות

קצת מחשבות פילוסופיות על משהו משעמם כמו bluetooth.

העסקה השבוע, בה נמכרה חברת מלאנוקס הישראלית לחברת nvidia האמריקאית החזירה אותי אחורה בזמן קצת יותר מעשרים שנה, לתקופה שבה חברת אינטל, בה עבדתי ברוב השנים בהן עבדתי, החליטה גם היא שלא די לה בשליטתה הכמעט מונופוליסטית בשוק המעבדים למחשבים ושאפה לגדול לשוק התקשורת.

מלאנוקס מייצרת כרטיסי תקשורת מחשבים אולטרא-מהירים המשמשים בעיקר בחוות שרתים. nvidia מייצרת מאיצים גרפיים שכיום משמשים גם לעיבודי בינה מלאכותית בחוות שרתים. הצירוף יכול כנראה להציע ליצרניות של חוות שרתים חבילה אטרקטיבית. באינטל לדעתי לא ראו בזמנו סינרגיה שכזו. פשוט חיפשו עוד שווקים שאפשר לפתח ולייצר עבורם סיליקון. המודל שדמיינו היה כנראה כמו בפעם הראשונה שבה ארזו וי-פי בתוך מחשב נייד ושווקו את החבילה תחת המותג "סנטרינו". זו הייתה הצלחה – אין היום בית קפה בעולם שלא מתהדר בוי-פי חינם, אבל לא היה שם בסנטרינו ההוא שום שילוב ברמת החומרה, אפילו רכיב תקשורת הוי-פי היה של חברה אחרת, לפחות בשנים הראשונות.

אז, העדפתי לראות את זה אחרת. כאחד שרגליו לא לגמרי מחוברות לאדמה, יצאתי למסע חקר לבדוק אם אפשר להוסיף פה ושם כמה פקודות וקצת חומרה למעבד הראשי (זה של אינטל) בכדי לספק את צרכי רוב טכנולוגיות התקשורת השונות, במקום לייצר שלל רכיבים נפרד לכל ערוץ תקשורת (בטלפון שלכם יש חמישה ערוצי תקשורת). אולי הייתי פשוט שבוי בדיכוטומיה המנגידה גוף (חמרה) ונפש (תוכנה), בניגוד למקובל ברכיבי תקשורת בה התוכנה "מוגפנת", מקבלת גוף, ממומשת בחומרה, מה שנראה בעגת המהנדסים ASIC, מעגל משולב לישום ספציפי.

המסע ההוא היה מהנה מאד, (פריבילגיה של להיות בארגון גדול, בו אתה ידוע, אולי לשמצה, כ"בעל טמפרמנט מחקרי") ולמדתי במהלכו הרבה דברים, אבל לא צלח. המהנדסים בכל אותן חברות רכיבי תקשורת שאינטל קנתה במילארדים (וסגרה בהפסד גדול כעבור שנים לא רבות) ממש לא ששו לשתף פעולה עם יוזמה שתייתר אותם. ויתכן שלא באמת אפשר היה לעשות מה שתכננתי, אבל הי, לפחות נהניתי, ויש הרבה פטנטים על שמי בעקבות אותו מסע חקר.

במסגרת אותו מסע פגשתי גם את נציג חברת אינטל לגוף שהגדיר את טכנולוגית ה bluetooth, ה"שן הכחולה" בזמנו, טכנולוגיה שנולדה בחברת אריקסון השבדית, (פעם אחד היצרנים הגדולים של טלפונים סלולריים, שכמו נוקיה כמה שנים מאוחר יותר, נמוגה לתוך הערפל הנורדי, לא ברור לי למה ואיך).

bluetooth היא טכנולוגיה מאד מעניינת, אפשר לחשוב עליה בתור טכנולוגיה לסייבורגים (וכיום, כולנו סייבורגים). אם סייבורג הוא היבריד של גוף אנושי ואבזרים טכנולוגיים, bluetooth תוכננה כדי לקשר בין שני חלקי ההיבריד הזה, ולעשות זאת בהספק מספיק נמוך כך שהקרינה לא תשפיע לרעה על בריאות החלק האורגני של הסייבורג. באילו אביזרים טכנולוגיים מדובר? למשל אוזניות. אבל כאשר הסטנדרט הוגדר, לא חשבו על אותם "תוספים" שבפועל נמצאים בשימוש היום. ככה זה כשעובר עשור ויותר בין הפיתוח והשיווק. זו גם הסיבה שיש לתקנים מסוג זה (עד כה) חמישה דורות ועשרות "פרופילי שימוש" שונים.

אותו נציג (נאמר ג'ים), חכם קטן מאוד וגם די בכיר, שאת שמו המלא אני מעדיף לא לשתף כאן, ניסה לשכנע אותי שאין תועלת במאמצי כי 1 – רכיב ה bluetooth קטן מאד וזול (אז הוא לא היה עדיין ממש זול, והיה בעצם רק יצרן אחד בשם CSR, אבל לפחות זו נבואה שהתגשמה) ו 2 – אין צורך בכל אותן טכנולוגיות התקשורת האחרות שחקרתי (כמו וי-פי וסלולר, תקשורת בכבלים ועל חוטי חשמל, ועוד ועוד…) כי לדעתו bluetooth יענה על כל צרכי התקשורת בעולם. צריך "רק" לרשת את כל העולם ברכיבי bluetooth, במרחק עשרה מטרים אחד מהשני (!) ו"צפיפות המידע" באוויר תהיה טובה יותר מאשר בכל טכנולוגיה אחרת. טוב, נו.

השבוע, תוך כדי קריאה בפרק הראשון מספרה של קתרין היילס "איך הפכנו פוסט-הומניים" (כתוב ממש טוב), נזכרתי שוב בטיפשות ההיא. אולי טיפשות זו היא דוגמה מוצלחת לבעייתיות של מה שהיילס מכנה שלילת הגוף של הפוסט-הומניזם, להצגת כל העולם כמידע, ככזה היכול להתקיים גם בלי מימוש חומרי, בלי "גוף". לכן למשל, מידע יוכל תיאורטית לזרום הלוך וחזור (למשל ב bluetooth) בין הגוף האנושי לתוספים טכנולוגיים – אותו חזון הסייבורג. היילס מזכירה את תורת האינפורמציה של קלוד שאנון (גאון אמיתי אגב) כסוג של הפשטה שהיה לו השפעה על התרבות האנושית והפוסט אנושית, ורומזת שהדברים היו יכולים גם לפנות לכיוונים אחרים, אם למשל היה מודל התקשורת כולל גם את הצד הקולט ולא רק את ערוץ התקשורת נטו ומרכיביו: האות, המסר והרעש. ואכן, סוג ההפשטה הזה, של שאנון, יכול לגרום למישהו כמו אותו ג'ים לחשוב שהעיקר הוא דחיסות המידע באוויר המקיף אותנו, והמימוש החמרי, ה"הגפנה" (או "מגולמות") של הטכנולוגיה (לכסות את העולם בתחנת ממסר כל כמה מטרים) הוא פרט שולי.

מצד שני, ההפשטה על פי שאנון היא נקודת הזינוק ההיסטורית לזה שאני יכול כיום לשבת ברכבת ולשמוע מוזיקה משירות המוזיקה ספוטיפיי (כשיש קליטה סלולרית לאורך המסילה) באזניות ה bluetooth. פרט לכחצי סנטימטר של אוויר בהן המוזיקה עוברת כגלי קול מהאזניה אל עור התוף שבאזני, בכל שאר הדרך המוזיקה היא מידע חשמלי המתחיל איפה שהוא באיחסון על שרת איפה שהוא בעולם ועובר להערכתי בעשרה או יותר סוגים של ערוצי תקשורת עד שהוא מגיע לעמוד עליו מותקנות האנטנות של התא הסלולרי בו הטלפון שלי נמצא ברגע זה, משם לטלפון שלי בפרוטוקול תקשורת סלולרי שיכול להיות אחד מתוך כמה דורות של פרוטוקולים, משם ב bluetooth לאוזניות, ומצדו השני של עור התוף, שוב כאות חשמלי ברשת העצבים אל המוח שלי. וכל הדרך זו בדיוק אותה המוזיקה, מקודדת בדרכים שונות ומשונות, מועברת בתווכים שחלקם באוויר וחלקם בכבל או בסיב אופטי או תווך פיזי כזה או אחר. למוזיקה שאני שומע לא משנה ה"גוף" שנושא אותה.

כל אותן הנחות של אותה קבוצת עבודה על שימושים כאלה ואחרים, גרמו להגדרת תקן ה bluetooth כך שיש כמה דברים הדפוקים מהיסוד בתקן הזה, שרק עכשיו, כשהתקן כבר בדור החמישי שלו, מתחילים להסתדר. רוב השימושים שהם חזו בזמנו לטכנולוגיה, ושעבורם הוגדרו כל מיני תכונות בתקן, כגון השיוך (למה בכלל צריך שיוך (paring) מראש? למה לא משא ומתן בזמן אמיתי לברור היכולות, כמו למשל ב USB?) בעזרת קוד בן 4 ספרות (קשקוש – כיום זה או 0000 או 1234 או כלום) לא קרו. לעומת זאת הטכנולוגיה משמשת להרבה דברים אחרים שכלל לא נצפו / נחזו בזמנו. אולי זה בלתי נמנע, אבל תקן bluetooth הוא ממש גמל, שהוא כידוע סוס שתוכנן על ידי וועדה. יותר מדי טבחים היו במטבח אז, שיתפו יותר מדי חברות עם צרכים שאינם חופפים, וזה נס שמשהו מהתבשיל הזה שרד את מבחן הזמן.

אני קצת מזדהה עם הקשיים שעמדו בפני קבוצת העבודה ההיא. להגדיר תקן לתקשורת למכשירים שאין להם באמת ממשק משתמש זה קצת מאתגר, ואז זה היה פרדיגמה חדשה. הקשיים האלה מדגימים את ההבדל בין technology לבין המונח היווני השימושי techne – היכולת לעשות דברים. היום, כשיש טלפון חכם עם מסך מגע בעסק, זה קצת קל יותר להמציא אופני שימוש נוחים, ואפשר "לעשות דברים". יש גם לא מעט התקני שמע כיום המחוברים דרך bluetooth שפשוט מדברים אליך בקול, באנגלית סינית כזו, ומודיעים לך את מה שצג היה מראה – לו היה להם צג. הדברים נפתרים לאט לאט, הטכנולוגיה מבשילה.

איך אני יודע שהיא מבשילה? כי לפני כחודשיים התפגר לי סופית הטלפון. אחרי שני ניסיונות כושלים (וטיפשיים בדיעבד, "טוב כלֵה מהטְלֵא" הטיף לנו האקסלי ב"עולם חדש נועז") לתקן אותו, קניתי אחד חדש. תוך כדי שימוש בטלפון החדש, בכל פעם שהייתי צריך לחזור ולשייך מכשיר עם חיבור bluetooth שכבר שוייך בעבר למכשיר הקודם (אין כיום אפשרות לגבות את החיבורים האלה) התחלתי לשים לב שהחיבור הפך להיות הרבה יותר קל מבעבר, גם גילוי המכשיר אליו מתחברים וגם השיוך. וגם הבחנתי עד כמה רבים חיבורי הbluetooth בעולמי, כמה שיניים כחולות צמחו לי עם הזמן, כמה התגברה מידת הסייבורגיות שלי. מניתי עד כה שני חיבורי טלפון לדיבוריות במכוניות. שני חיבורי שמע במכוניות (עם מתאמים כאלה לכניסת aux, בדולר, המגיעים מסין, כמכוניות ותיקות מדי מכדי שיהיה להן bluetooth משולב). שני חיבורים, גם למגבר וגם לסטרימר, במערכת השמע הביתית. שני רמקולי bluetooth עצמאיים – אחד קטן לנסיעות ואחד גדול, שתי מצלמות המקבלות מידע GPS מהטלפון דרך חיבור bluetooth, אזניות bluetooth, חיבור למחשב הנייד ואני בטוח ששכחתי עוד כמה.

במחשב הנייד יש לי גם עכבר bluetooth (בעייתי – החיבור עמו הולך לישון לפעמים…) וגם חיבורי שמע לחלק מהמכשירים שגם הטלפון יכול להתחבר אליהם. לפעמים הטלפון "גונב" מהמחשב הנייד את חיבור האודיו למערכת הסטראו, או להיפך. אין דרך טובה לפתור את זה? אם המערכת הייתה תומכת בנגינה בו זמנית ממספר מכשירים זה היה יכול להיות "מעניין". אבל חיבור מקבילי סתם, למה לא?

במכונית זה עובד, אבל מבלבל. למשל בפעם ההיא, כשנסענו לאסוף מתחנת הרכבת את המכונית שהשארתי שם (בין שתיים לארבע לפנות בוקר יש קנסות כבדים למכוניות החונות בחוף הים). חזרנו בשתי מכוניות, אחד אחרי השניה הביתה, ובדרך ניסיתי להתקשר לאשתי במכונית השניה, ולא הבנתי למה אני לא שומע אותה. מסתבר ששנינו היינו מחוברים לדיבורית במכונית שלה. איך פותרים את זה? לא יודע, אולי שומרים על מרחק יותר גדול בין שתי המכוניות? אולי בעזרת (NFC (near field communication. כשתקן אחד מנסה לכסות את כל סוגי החיבורים בעולם הדורשים גם הספק שידור נמוך בקצב נתונים נמוך, זה מאתגר.

פנים

זוגתי שתחייה, מדרבנת אותי לא אחת לתרום יותר מזמני הפנוי לטובת הציבור, ועדיף באופן בו יהיה להשקעת הזמן הזו אימפקט יותר גדול, "מכפיל כוח", יותר מנאמר חונכות של תלמידי תיכון על סף נשירה מהמערכת או הסעת ילדים פלסטינים חולים מבית החולים חזרה אל מעבר הגבול.

לאחרונה הצטרפו עוד מספר אנשים לדירבון הזה, כנראה אנשים שהדוניזם נראה להם משהו רע 🙂 אבל גם לי העניין מציק, ואני משקיע בזה מזמן לזמן מחשבה. אז הנה רעיון אחד שעלה לי לאחרונה בעניין זה, ואשמח לחוות דעתכם.

מאז שהוקמה גדר ההפרדה, למעט מאד ישראלים יש אינטראקציה כלשהי עם פלסטינים, במיוחד לא עם כאלה שאינם אזרחי ישראל. וכמובן שגם לפלסטינים שנותרו מהצד ההוא של החומה אין אינטראקציה עם ישראלים-יהודים. עם ישראלים-פלסטינים יש קצת, כי לאלו מתירים לבקר בשטחי A והם אכן מנצלים את זה לביקורי משפחות, קניות, סתם תיקוני רכב בזול וגם טיפולי שיניים ברמה גבוהה ומאד בזול.

כתוצאה מהנתק הזה, נוצרה דמוניזציה בלתי נמנעת כמעט של האחר שמעבר לחומה. אנשים בכל צד כבר לא רואים את ברי הפלוגתא שלהם מעבר לחומה כבני אדם אלא כאוייבים נטו. וזה רע. רע מאד.

אז מה הרעיון? להפיק סדרה של סרטונים קצרים המיועדים לקהל הישראלי, שבהם אנשים מהצד ההוא של הגדר ישבו מול המצלמה, על רקע נייטרלי, וידברו, בגובה הפנים, על חייהם. על מי שהם. כך שישראלים יראו מולם פנים של בני אדם, בני אדם כמוהם, שרב המשותף על המפריד בינינו לבינם.

מטרת סרטונים אינה לדבר על מנגנון הכיבוש ואיך הוא משפיע על חייהם, אם כי זה יטפטף פנימה. המטרה היא להראות אותם כאנשים, כמוני וכמוך. כך שכאשר הישראלים הולכים להצביע, או סתם לחוות דעה, הם יזכרו שיש שם אנשים, ממש כמוהם, לא דמויות חסרות פנים ומפחידות.

כמובן שיש להפיק סרטונים דומים המיועדים לקהל הפלסטיני, אבל כיוון שמי שמחליט על גורל שני העמים הוא רק מי שיש לו זכות הצבעה, ואלו בעלי אזרחות ישראלית בלבד, זה קהל היעד היותר משמעותי של מאמץ כזה.

מה אתם חושבים? מטרה ראויה להשקעת הזמן שלי? יכול להיות אפקטיבי? הצעות יתקבלו בברכה.

ספרים

הפוסט הזה נכתב בעקבות ההסתערות בפיד הפייסבוק שלי, של כמה סופרים ומשוררים על "הזנדברג", כפי שכינה אותה שם הסופר, הידוע (לא לטובה) ביחסו לנשים, יצחק לאור.

במה חטאה חברת הכנסת וראשת מפלגת מרץ תמר זנדברג, חוץ מאשר בשמאלנות לא מספיק רדיקלית לדעת אותם מגנים? על שבראיון לפני מספר שנים, שצץ בהקשר לאחד התרגומים האחרונים לעברית של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, אמרה שהיא מעדיפה לקרוא ספרי עיון, והיא פחות מתחברת לפרוזה, ספרות "יפה".

במאמר שכתב שאול סתר, מבקר האמנות של עיתון הארץ על התרגום החדש של "מקורו של מעשה האמנות", תחת הכותרת " היידגר בעברית: "מקורו של מעשה האמנות": היידגר משיב לתמר זנדברג", (מקורו של מעשה האמנות" נכלל בקובץ המאמרים "דרכי עצים" שעל שמו נקרא הבלוג הזה) מצוטטת חברת הכנסת זנדברג כאומרת: "פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב שמסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו".

זה הציטוט שקצפם של הסופרים בפיד שלי, וגם של שאול סתר, יצא עליו. אני מעריך שקלוגהפט היה מיעץ לזנדברג לא להגיד דברים שירגיזו את כל עשרת הסופרים והמשוררים שלא יצביעו בשבילה ממילא. מצד שני, אולי היה אומר לה להגיד משהו כזה כדי שלא להצטייר כאליטיסטית. כיוון שאני לא עומד לבחירה לשום דבר, אני יכול להרשות לעצמי לומר שגם אני, במידת מה, מזה זמן מה, מרגיש כמו זנדברג.

זה שינוי מאד גדול בעבורי. לבטח יחסית לתקופה בה כנער הייתי הולך וקורא, הלוך וחזור בין ביתי בשכונת כרמליה לבין הספריה העירונית ב"אורנים" (כבר לא קוראים לזה כך) אשר ברחוב קלר (בחיפה). רק שני ספרים יכולתי לשאול שם בכל פעם, אחד הייתי קורא בדרך הביתה והשני בדרך חזרה לספריה. קראתי מאד מהר אז, בצעירותי, ממש בקצב בו יכולתי להפוך את הדפים, וקראתי הכל. לא הייתי סלקטיבי, וקראתי גבוה ונמוך, קצר וארוך. עשרת הכרכים של "הדון השקט" (שולוחוב)? חמישה ביקורים בספריה, בערך (בלי נדר) במהלך שבוע אחד. וגם זכרתי כל מה שקראתי. אמא שלי אפילו בחנה את זה פעם ופעמיים.

אולי זה קשור לעובדה שהיום אני קורא הרבה הרבה יותר לאט, זה שהפכתי הרבה יותר סלקטיבי. בכל פעם שיש יריד ספרים בעשרים שקלים באוניברסיטת חיפה, בסופו של דבר אני יוצא משם עם ספרי עיון. ובכל פעם שאני מקדים להגיע כעשר דקות לפני יציאת הרכבת לתל אביב מתחנת חוף הכרמל, מה שקורה שלוש פעמים לפחות בשבוע, אני נעצר לפני ארון הספרים שבתחנה, בו יש ממש מבחר גדול של ספרים, אפילו של סופרים טובים ומחפש ספר לקרוא ברכבת. אני עובר ספר ספר, מציץ בכריכה האחורית להבין על מה הספר, פותח כמה עמודים באמצע ואת העמוד הראשון וקורא קצת. וכלום. כלום לא מזיז לי. לא בא לי לקרוא אף לא אחד מהספרים האלה. ברוב המקרים נושא הספר לא נראה לי מעניין, לא משנה איך הוא כתוב. לעתים, זו הצורה, האופן בו הסופר/ת מתנסח/ת, שדוחה אותי. בכל אופן, ברוב המקרים אני לא שואל משם ספר, אפילו שזה חינם.

וחוץ מזה, יש לי חובות קריאה בקורסים שאני לוקח כסטודנט חפשי, במהלך הסמסטר. מישהו הרי צריך לקרוא את כל החומר העיוני הזה שהמרצים מעטירים על הסטודנטים. לסטודנטים אין זמן, לי יש. לפעמים אני לוקח קורסים בחוג לספרות אנגלית ואז אני קורא (באנגלית) את כל מה שכתבה טוני מוריסון (למשל) במהלך 14 שבועות של סמסטר אחד וחוזר לימים הטובים בהם גם קראתי הרבה וגם נהניתי.

בין סמסטר לסמסטר אני אומר לעצמי, עכשיו אקרא קצת פרוזה. ואני מתחיל לקרוא כמה ספרים במקביל, אבל זה לא "תופס" אותי, לא כמו פעם. בעקבות שירי ההלל לקארל אובה קנסאוסגורד רכשתי (היה מבצע….) ארבעה כרכים ראשונים של "המאבק שלי" ואני כרגע באמצע "מוות במשפחה". עוד לא גיליתי למה חושבים שזה כתוב כל כך טוב. התחלתי גם את "עם, מאכל מלכים" של לאור, שכתוב נפלא, אבל גם אותו הפסקתי לקרוא באמצע. סגנון הכתיבה לא מספיק לי, חסר לי יותר "ירקות" בעלילה. אולי, בהשפעת סדרות טלויזיה אמריקאיות התחלתי לצפות לעלילה גדושת התרחשויות ותפניות, וסתם רומן על (נניח) רומן בין סופר מבוגר לעלמה צעירה כבר לא נראה לי שווה את השקעת הזמן שלי.

קשור גם לזה שהעולם הזה, ה"אנלוגי", ה"הומני", של המחשבה ה"קונטיננטלית", חדש לי. יש לי הרבה חוסרים להשלים, ספרים לקרוא שאותם שמתנשאים על זנדברג קראו כשלמדו כסטודנטים צעירים בחוג לספרות או לפילוסופיה, באותם השנים שלא עלה על דעתי בכלל שאפשר ללמוד משהו שלא יבטיח לך פרנסה, והלכתי ללמוד הנדסת חשמל. יש לי הרבה חוסרים להשלים, והוצאת רסלינג לא מקלה עלי, בקצב שבו הם מוציאים ספרים חדשים (אם כי, אני חייב להגיד, הרף להוצאת ספר שם הפך להיות נמוך מאד).

קשור, אבל לא רק. ליבי באמת נעשה קצת גס בספרות "יפה". חבל? כן. כי אני גם בצד של היידגר,
כמוהו אני חושב שעבודת אמנות אכן בוראת עולם. אבל כמו היידגר, אני חושב שמעט מאד עבודות הן עבודות אמנות, במובן זה שהן אכן בוראות עולם. אצלו זה היה פחות או יותר הכתיבה של Hölderlin, אצלי הספקטרום קצת יותר רחב, אבל עם השנים, מצטמצם והולך.

מחרתיים אגב, אני נפרד מהמחשב הנייד שלי לכמעט חודש, והבלוג הולך לישון, לא שהיה עירני במיוחד בתקופה האחרונה. אבל גם זה קשור לנושא הפוסט הזה. יותר ויותר אני מבין שמי שאין לו מה להגיד, מוטב שגם לא יכתוב את זה. אני כבר די בטוח שאני לא הולך לכתוב ספר בחיי אלו – פשוט אין לי סיפור מעניין לספר. אבל גם פוסטים על כלום צריך אדם להמנע מלכתוב.