בדרך לשלטון האייטולות

מיום שישי שעבר ועד יום שלישי השבוע הייתי שקוע בהתקנת התערוכה של זוגתי שתחייה בסדנאות האמנים בירושלים (למעט יום אחד בו ירדתי לגילמן להקשיב לכנס הלקסיקלי ה – 19 למחשבה פוליטית ביקורתית).

זה מה שמטריד אתכם בימים טרופים אלה? תשאלו מן הסתם. שאלה שנכונה לכל התעסקות שאינה תורמת ישירות לסיכול ההפיכה החומייניסטית המתרחשת במדינת ישראל ממש עכשיו. שאלה שהתשובה עליה היא אולי שהאמנות, דווקא היא, באופן הבלתי מושגי בו היא פועלת, יכולה להיות אפקטיבית במקום בו המילים (הנכונות והצודקות) תש כוחן.

אם ניקח לדוגמה את המיצב שזוגתי מקימה, "מרכז העיר פינת לב הבית", אשר שמו מרמז על הפלישה של המרחב הציבורי אל הפרטי, ובכלל על ערבוב תחומים וטשטוש ההגדרות שנחשבו בינאריות ונפרדות בבירור עד כה. החשיבה על הרלוונטיות של המיצב דנן למצב הנוכחי, אף שהעבודה עליו החלה לפני שנה והחשיבה עליו לפני שנתיים, יכולה לאפשר לנו לגלות את הכוח הנבואי של עבודת האמנות.

לראיה: מה תכלית החוקים שמועברים בבהילות כה רבה בכנסת ישראל? חוץ מאשר למלט כנופיות פושעים מבית הכלא, התכנית הגדולה יותר המסתתרת מאחורי ריסוק הרשות השופטת היא רצון האייטולות היהודיים להשליט את חוק התורה על גופנו, ולבטל את ההגנה (הדלה, אני מודה) של בית המשפט מפני פלישת רשות הרבים אל רשות הפרט. להקטין עד כדי ביטול את האוטונומיה של נשים על גופן, למשל.

אנחנו כבר "רגילים" לסוג הפלישה הזה. אנחנו לא מעיזים לנסוע ביום כיפור, רגילים להקפיא לחם לפני הפסח, לא להשתמש בתחבורה ציבורית בשבת (אפילו בחיפה – אין אוטובוסים הנכנסים לשכונות). מקובל עלינו שדתנו תכתיב באם מי שאתו נתחתן יוכל להיות פה אזרח – או לא. גם אם התחתנו אצל פקיד בקפריסין, נאלץ להתגרש ברבנות. הרשימה של התערבויות המדינה, דרך הדת, בגופנו, במרחב הפרטי שלנו ארוכה. והולכת להיות עוד הרבה יותר ארוכה, כי ההפיכה החומייניסטית הנוכחית גם מסירה את ההגנה של בתי המשפט על זכויות האדם והאזרח שלנו וגם מעבירה לסמכות בתי הדין הדתיים סמכויות שהיו עד כה רק בסמכות הרשות האזרחית.

מדינת ישראל תמיד הייתה יצור כלאיים של "יהודית" ו"דמוקרטית", ואם תשרוד, תשאר יצור כלאיים כזה, אלא שכזה בו הצד ה"דמוקרטי" יהיה סרח עודף, אולי ישאר בשם בלבד, וכמו שתמיד דברים אלה קורים, דילול הדמוקרטיה יהיה יותר משמעותי למיעוטים. ללא יהודים (שהם בעצם הרוב פה, בין הים לירדן, אבל נוח לנו להתייחס אליהם כ"מיעוט*), לנשים (עוד רוב שנוח לחשוב עליו כמיעוט), לחילונים (שאם הם עדיין רוב, לא בטוח שלהרבה זמן).

אז מה אני בעצם אומר? שבלענו כל כך הרבה צפרדעים עד כה, אז שנבלע עוד כמה? שמי שרוצה מדינה חילונית, שיקום ויעבור לצרפת? לא ולא. צריך להשאר, צריך להמשיך לעשות ולצרוך אמנות. אמנות משנה עולם, סיפר לנו כבר הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר במאמרו המכונן "מקורה של עבודת האמנות", שהתפרסם בכחלק מקובץ בשם "דרכי עצים" שהבלוג הזה על שמו. והוא כנראה צדק. אני מקווה.

ומי שרוצה לקום ולעקור מפה, "ערכת השרדות" (בתמונה מעלה) כבר מוכנה לו כחלק מהמיצב בתערוכה. רק צריך לרתום אותה למכונית, כל מה שצריך להשרדות כבר מועמס, והופה לדרך. לא נבואי?

וזה האתר של זוגתי שתחייה