מסלולי נדודים

זוגתי שתחייה ואנוכי מטיילים נהדר ביחד. טיילנו עד כה לא מעט ביחד, כולל פעמיים טיול גדול של שנה עם סיום התואר הראשון והשני. יש גם הסכמה על כל היעדים שזוגתי רוצה לבקר. בהם רוצה גם אני. אפילו לחצי שנה בפריז, כשהיתה שם בשהות אמן, "הסכמתי" להצטרף. אבל התשוקה האמתית של זוגתי היא לאמנות שהיא עושה ותשוקתה לגלות מקומות אחרים קטנה בהרבה משלי. גם לא מעט מקומות שאליהם אני מאד רוצה להגיע, פחות מדברים אליה.

בזוגיות יש תמיד משא ומתן, ועד כה מצאנו לא מעט מקומות לבקר בהם יחד, שבהם גם העניין המשותף, גם הפנייות וגם מזג האוויר התלכדו בצורה חיובית. אבל לפעמים אני נוסע לבד, ופעם אחת בשנה שעברה אפילו יצאתי לטיול מאורגן, וביקרתי בדרך זו בשבע אמירויות בשבעה ימים.

אז מצד אחד, יש המון מקומות שהייתי רוצה לראות ולבקר לפני שתגיע בגידת הגוף הבלתי נמנעת (אותה אני כבר לא מצליח להדחיק), אך מצד שני, יותר ויותר קשה לי לחשוב על לטייל לבד, וטיולים מאורגנים הם סוג של פחיתות כבוד לטייל מאד מנוסה כמוני, אם כי לא אכחיש שיש להם יתרונות.

לפני כמה שנים פנה אלי מישהו שהכיר אותי מהפוסטים שלי בפייסבוק, שם לב שאני אוהב לטייל והציע שנטייל ביחד. מיד התחלנו לתכנן טיול רגלי בהרי הגעש בחצי האי קמצ'טקה אשר ברוסיה שלא יצא לפועל, כי הגוף בגד באותו אדם לפני כן והוא נפטר במהלך טיול אחר, אליו יצא בלעדי. מאז אני מרחרח אצל אנשים שאני מכיר על אפשרות לטייל ביחד לאן שהוא, אך עדיין לא מצאתי את האחד שיש לו גם את הרצון, גם את הזמן וגם את האמצעים (הדי צנועים – אני די "מתכלב" בטיולי) לטייל אתי. עדיף גם מישהו בעל דרכון זר למדינות כמו אינדונזיה ומלזיה. גם רשיון צלילה היה נחמד אם היה לו, כי בכל מקום שבו יש מים, אני רוצה לראות מה שיש מתחת להם.

היה מטייל אחד שאתו חרשתי את כל האיים באוקיינוס ההודי, היה לו דרכון "זר" ולכן יכולנו לבקר במקומות כגון איי קומורוס. הוא לא צלל, אבל בכל אחד מהאיים צללתי בזמן שהוא רק שנירקל. המסלול היה נהדר, אבל לא קל לטייל עם אדם בעל הפרעה דו-קטבית (עליה ידעתי מראש, אך לקחתי סיכון) ולא הייתי רוצה לחזור על ההתנסות, גם לא ביעדים הכי נחשקים.

אז הרשומה הזו היא סוג של קריאה אל היקום, אל האיש שירצה לטייל אתי (בני?), ותהיה חפיפה כלשהי בין רצונותיו ורצונותי. ונוכל יחדיו לטייל באינדונזיה וגואטמלה, ברזיל וסין, מאלי ולטביה, מדגסקר ומונטנגרו, ועוד ועוד. אני מודע שיש אופנים רבים של טיולים ולכן, למקרה הלא מאד סביר שמי מהקהל (המאד מצומצם) של קוראי הפוסט הזה יגיע עד לנקודה זו בפוסט, חשבתי ששווה לכתוב כמה מילים על ההעדפות שלי לגבי מסעות.

פחות טיולי הליכה לשם ההליכה, וגם לא טיולי אופניים. עשיתי טרק בזמנו בנפאל וגם בהרי הקצקר במזרח טורקיה. עליתי על לא מעט הרי געש (אבל קצת מיציתי נופים געשיים) אבל כושר ההליכה שלי הוא לא יותר מסביר. אני מניח שאני יכול ללכת כ 20 ק"מ ביום בלי יותר מדי עליות (ירידות אני דווקא אוהב…) אבל עצם פעולת ההליכה לא מהנה אותי.

אני כן מאד אוהב ללכת בערים. בערים שטוחות כמו למשל פריז, הלכתי מקצה לקצה ומאד אהבתי. יש מה לראות ומה לחוות גם ברבעים הפחות עשירים (למשל גרפיטי…). בכלל, אני אוהב ערים, וארכיטקטורה ואמנות. אני מוכן לנסוע שעות כדי לראות איזה וילה שתכנן האדריכל מיס ואן דה רוה באיזה חור באילינוי, וגם להתפלח אליה בהליכה על הנהר הקפוא העובר לידה. שטויות כאלה. מוזיאונים לאמנות, עם העדפה ל"עכשווית" הם תמיד משהו שאנטה להשקיע בו זמן טיול.

גם אמנות לא מערבית אני אוהב. מאד אהבתי (וטרם מיציתי) את אתרי המאיה במרכז אמריקה, ואת אתרי האינקה והאצטקים בדרום אמריקה. מאד אהבתי את המקדשים בהודו ונפאל, ואני מאד רוצה לבקר בפירמידה הבודהיסטית הגדולה בבורובודור אשר באינדונזיה (יש לי דרכון זר) ובמקדשים בבאלי. מנזרים טיבטיים יפים מאד בעיני ואת ארמון פוטאלה בטיבט אשמח לראות. יש לי חיבה גדולה לארכיטקטורות מבוץ. ראיתי כמותן במדבר המערבי של מצרים, ואני מת לבקר במסגד הגדול ב Djenné אשר במאלי (כשהמצב שם ישתפר) או בצנעא שבתימן, ויש עוד ועוד.

לנסוע במיוחד כדי לראות חיות? פחות. התנדבתי בזמנו כיועץ חקלאי בקניה, וראיתי שם בשטח את רוב בעלי החיים שרואים בספארי למעט צ'יטות וגורילות. לשלם אלפי דולרים כדי להציץ על גורילות נראה לי חסר טעם. ראיתי עשרות אלפי פינגויינים בארץ האש, וגם כלבי ואריות ים. לנסוע במיוחד בשביל זה? לא. ראיתי צבי ענק גם בגלפגוס וגם בסיישל אז קצת מיציתי. בזמנו לקח אותי מדריך אינדיאני לראות חזירי בר בגיונגלים של בוליביה שליד נהר הבני, עד שהסברתי לו שבחיפה אני רואה אותם מהחלון, אפילו בלי לצאת מהמיטה.

לצאת לטיול צלילה בכדי לראות נאמר כרישי ליוויתן? כן. או לדרום אפריקה לצפות בנדידת נחילי הסרדינים? ממש כן! ראיתי לא מעט מנטות במלדיביים, ופרות ים בדרום מצרים, אבל עם חיות שחיות מתחת למים אשמח לשחות שוב ושוב.

בחורף, אם מזג האויר הגלובלי עדיין יאפשר, הייתי שמח לצאת לסקי עם עוד מישהו. אולי ליותר משבוע. אם אפשר יהיה לעשות את זה בביקור בארצות בהן עוד לא הייתי או לא גלשתי, כמו למשל בולגריה, אז עוד יותר טוב. בפעם האחרונה, לפני הקורונה זה היה לשבועיים, בשני אתרים סמוכים בדולומיטים. לא יודע כמה שנים עוד אוכל לגלוש, אבל בשלב זה אני מרגיש כשיר לשבוע-שבועיים, אולי אפילו שלושה של גלישה. כשיש זמן אפשר לקחת את הדברים יותר בקלות, לא לגלוש מרגע פתיחת הרכבלים עד הרכבל האחרון וכן להתרווח במסעדת גולשים בראש המסלול באמצע היום.

סביר שאמשיך ואעדכן את הפוסט הזה..