על העלות האפיסטמית של דעות קדומות


ממאמר של תמר גנדלר אני למד משהו שכלל לא חשדתי בקיומו. מסתבר שכאשר אנשים נמצאים במצבים בהם יש סתירה בין הדיעות הקדומות "הנסתרות" שלהם, ודיעותיהם המוצהרות, הם משלמים "מחיר אפיסטמי". למשל – הם נוטים לתפקד פחות טוב במבחנים הבוחנים את היכולת השכלית שלהם בתחומים כאלה ואחרים, כגון מתמטיקה. המצוקה הלא מודעת בה אנשים אלו נמצאים במצבים כאלה גורמת להם למשל להסס לגבי התשובות הנכונות ולכן להיות יותר איטיים במהלך המבחן. דוגמה: אם ברמה ההצהרתית אין לי דבר נגד בעלי עור כהה משלי, אבל ארגיש לא נוח להכנס לסביבה בה אני האדם הלבנבן היחידי (לפחות ברגעים הראשונים). דברים מעין אלה.

גורם לי לחשוב על העלות האפיסטמית שאני משית על הסטודנטים, וגם על המרצים, בקורסים שבהם אני לומד. מבחינת הגיל, כמעט כל הסטודנטים היו יכולים להיות נכדיי, ורוב המרצים – נכדיי או ילדיי. ברמה ההצהרתית אני די משוכנע שהם לא יגידו שיש להם משהו נגד טרחנים זקנים כמוני. אבל הגילנות בהחלט קיימת שם ברקע, ומתבטאת בדברים דקים שמי שקשוב לזה, כמוני בזמן האחרון, ישים אליהם לב.

זה מתבטא ביתר שאת בקורסים בתולדות האמנות. שם אני לרוב לא רק המבוגר היחידי, אלא גם הגבר היחידי, ובאוניברסיטת חיפה, כמעט גם התלמיד היחידי בחדר ששערו לא מכוסה. אני בהחלט לא שייך ל ingoup של הקורסים האלה, מכמה וכמה בחינות. ולכן אני ללא ספק גורם סוג של אי נוחות לאחרים, ומהמאמר מעלה אני למד שיתכן ואני פוגע בכך ביכולת השכלית של עמיתותיי ועמיתי לספסל הלימודים.

מצד שני, מחקרים רבים מראים שבסיעורי מוחות יש יתרון גדול דווקא לקבוצות הטרוגניות, ובקבוצות כאלו יש יותר סבירות שדעות קדומות יתנגשו בדעות מוצהרות של אותם אנשים, או בדימוי העצמי שלהם. אם אני מנסה לראות איך הדברים האלה מתיישבים זה עם זה, אני יכול אולי לשער שאי הנוחות שאנשים חשים סביב אנשים השונים מהם, מכל מיני בחינות, שלגביהם יש להם כנראה דיעות קדומות נסתרות, גורמת להם לצאת מאיזור הנוחות שלהם ולהתחיל לחשוב בצורה אולי פחות שבלונית. מה שמוצלח בסביבה בה אתה מקווה לשנות פרדיגמות, כמו סיעור מוחות, פחות מוצלח בסביבה בה את מנסה להיות יעיל במיוחד במסגרת פרדיגמה קיימת,כמו למשל במבחן מוגבל בזמן. ולכן העלות האפיסטמית מומרת במצבים אלו לתועלת אפיסטמית.

אם אני חוזר מהכלל אל הפרט, אני רוצה להאמין שתרומתי לקורס וללמידה בו, הנובעת מהמקום השונה שממנו אני מגיע אל אותו הקורס, מרקע קודם, מידע נוסף, מהמוטיבציה השונה שלי, מכישורי האינטלקטואליים, יותר ממקזזים את העלות האפיסטמית אני גורם לשאר הסטודנטים/ות. כך לפחות אני מספר לעצמי. אבל אני גם יודע שלא לעולם חוסן, ואני מקווה שאצליח לזהות את הנקודה בה נוכחותי תתחיל להביא יותר נזק מתועלת, ואפרוש לביתי. להמשיך ללמוד, ולקרוא, אפשר בהחלט גם לבד.

4 מחשבות על “על העלות האפיסטמית של דעות קדומות

  1. לא כל כך מבינה את השיקולים האפיסטימיים (נועצתי בגוגל כדי להבין מה זה), וגם לא קראתי את המאמר, ובכל זאת לא יכולה להאמין שאתה באמת מזיק למישהו כשאתה שומע הרצאה ואולי אפילו משתתף בדיון. לא יזיק לסטודנטים להיתקל גם במי שגילו עולה על עשרים ושתיים וחצי. לא מאמינה שיש להם בכלל זמן לשים לב לנוכחותך באמצע מבחן. ואם לך מעניין ונעים בהרצאות, ההמלצה שלי היא שתמשיך. אפשר בנוסף ללמוד גם בבית, זה לא סותר.

  2. ללא קשר ישיר לפוסט רק מציינת שדעות קדומות יש לכולם כנראה, וגם על עצמם. יתרה מכך יכול פרט או יכולה קבוצה לאמץ דעה קדומה של הציבור שסביבה עליה. כך לפחות ניכר מהבחירה שלך לכתוב "טרחנים זקנים". ועכשיו עם קשר לפוסט, קצת בניגוד למסקנות המחקר שאתה מצטט, סביר שמחשבה זו של תדמית קבוצת השיוך שלך גורמת לך להיות זהיר מאוד וטרחן פחות, מה שניכר ממשפטי הסיום בם אתה מאחל לעצמך שתדע "לפרוש בשיא".

  3. מעניין. מהי מדיניות אוניברסיטת חיפה לגבי שומעים חופשיים בקורסים שלה? האם כל אחד יכול לבוא ולהשתתף בקורסים או שזה כרוך ברישוןם ועלות כספי?

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s