בגיל, אך לא ברינה

גילנות, אפליה על רקע גיל, היא עניין חמקמק. בגילי היום, 68, אני הופך להיות יותר קשוב לעניין זה. דוגמאות לא חסרות לי, ביחוד מאז תקופת הקורונה, בה חיי לא היו שווים להו-כל-כך רבים אפילו לא את הטרחה של שמירת מרחק או עטיית מסיכה, שלא לדבר על להתחסן. אבל יתכן שאני מגזים בחלק מהמקרים, אולי אני מדמיין אפליה.

למשל, כשאני יושב כשומע חפשי, בסמינר כזה או אחר באוניברסיטה כזו או אחרת (חיפה ותל אביב בסמסטר זה), בכיתה בה גילי משולש מגילאי שאר הסטודנטיות (בעיקר) והסטודנטים. נדמה לי כל הזמן שחובה עלי להוכיח למרצה ולכיתה, בכל פעם שאני פותח את פי, שואל שאלה או מביע דעה, שדברי ראויים, שאין זה טרחן זקן שבא לבלבל את המוח. גילי מטיל עלי צל שעלי לדאוג לפזר, יותר ממי שנמצא שם בגיל "המתאים".

חשד זה יש לו על מה להתבסס, יכול להתבסס למשל על פגישה עם דיקן הסטודנטים באוניברסיטה אחת שעל הר אחד, שבה הפצרתי בו לפתוח יותר קורסים לשומעים חפשיים (שרובם מטבע הדברים מבוגרים) והוא הגיב שלדעתו צריך להתאים לשכמותנו קורסים מיוחדים, שונים, כנראה מאלו שלא דורשים מאמץ מנטלי או קריאת חמרים בבית, כמו אלו שבמתנסים השונים, בה כל שבוע מרצה אחר מספר על משהו אחר, קליל כזה, כמו שזקנים אוהבים…

או פגישה אקראית של אמן בשנות השישים לחייו (שאינו אני) עם בחור צעיר שהתמנה לנהל מוסד אמנותי מסויים בעירנו, וזה דאג להבטיח לאותו אמן שהתערוכות שהוא יארגן שם, חלקן יהיו אפילו רב-גילאיות! מה תגידו על זה?

להגיד שאני נקי מגילנות בעצמי? אם אני שומע על מישהו שמת צעיר ממני, אני מזדעזע, אם מבוגר ממני, פחות. כשמישהו מבוגר ממני שוחה לידי יותר מהר ממני, זה ממריץ אותי להגביר קצב יותר מאשר היה זה בחור צעיר.

כשאני בוחר קופה בסופרמרקט, שמתי לב שאני מוסיף למספר המצרכים של הלקוח שעומד באותה קופה גם שליש מגילו המשוער של אותו לקוח, ובוחר את הקופה עם הערך הנמוך יותר. כי אנשים בגילי (שאינם אני) נוטים להיות פחות זריזים, לשלם במזומן, לארוז לאט, ולשוחח עם הקופאית. בהכללה כמובן, אבל כל סוג של אפליה מבוסס על הכללות מעין אלו. לפחות, מושאי הגילנות במקרים אלו לא מודעים להיותם כאלה.

אולי הסוג הכי נסתר אך הכי נפוץ של גילנות הוא ההעדפה הלא תמיד מודעת של אנשים בכל קבוצת גיל (נאמר מעל 40) לחברת אנשים הצעירים מהם.