על התמכרות


מאמר שקראתי השבוע על התמכרות טוען שאין עלינו לראות התמכרות כמחלה של המערכת הנוירופסיכולוגית וגם לא כסתם סטיה מוסרית של אנשים שוחרי הנאות. התמכרות מוגדרת במאמר כצריכה של סמים (כולל טבק ואלכוהול) כאשר הנזק מההרגל עולה על התועלת.

אבל, גורסת הכותבת, יש פן של התועלת מסם שקשה למי שאינו מכור לראות. תועלת שהיא מעבר להנאה האמיתית שאנשים עם בעיות נפשיות מפיקים מסימום עצמי, או אנשים עם כאב כרוני מאופיאטים. התועלת שהיא מדברת עליה היא זהותנית והיא (הכותבת) מסתמכת על סטטיסטיקה המראה שרוב המכורים נגמלים מעצמם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, אך המיעוט שלא נגמל מגיע בדרך כלל מסביבות של עוני ופשע, מרגע סוציואקונומי נמוך. אנשים שהעולם לא מציע להם דברים ואופק שהם מפסידים בגלל היותם מכורים לסם.

כדי להגמל מכורים צריכים להיות מסוגלים לדמיין את עצמם כ"לא מכורים", כבעלי מיקום ותפקיד בחברה ששמורה לאנשים מתפקדים. למי שבא מרקע של עוני, פשע ובערות, קשה לדמיין את עצמו שם, מחוץ לעולם הסמים. זה לא שהוא היה שם בעולם בזהות מוגדרת ונורמטיבית שאבדה לו עם ההתמכרות ושהוא יכול לדמיין לעצמו חזרה אליה. המכורים ההם שבאו מחיי עוני ודלות, אין להם את זה.

מה המסקנה מכל זה? שהחברה נוח לה לתייג מכורים תחילה כא-מוסריים ובהמשך, כחולים, במקום לטפל בשורש הבעיה. בזה שיש הרבה אנשים שבאים מרקע וסביבה בהם הסמים הם למעשה המקום היחידי בו יכול להיות להם טוב. שבו יש להם קהילה (של מכורים), מקום בו יש להם זהות, בו הם יודעים מי הם. ובלי לתת למכורים חסרי בית או סתם זרוקים אופק של תמיכה, תעסוקה ומגורים, של חברה של לא מכורים, אין להם סיכוי רב לצאת מזה.

מה שמביא אותי לחשוב על התמכרות מסוג אחר, לעבודה. לא מעט אנשים שאני מכיר הם בחרדה אמיתית מפרישה מעבודה. הם ימשיכו לעבוד גם כאשר כבר אין להם צורך כלכלי בזה, גם כאשר נמאס להם לגמרי והעבודה משעממת אותם, גם כאשר הם יודעים שהם מיותרים ורק מתוך אינרציה משאירים אותם שם, גם כשעמוק בפנים הם מודעים שתרומתם לא משהו, לבטח לא תואמת את שכרם. כי העבודה היא מה שמגדיר מי הם. נכון, הם גם אבא וסבא, בעל / אשה, ועוד זהויות המגדירות אותם. אבל העבודה, והאנשים שעובדים אתם הם הקהילה המשמעותית ביותר שלהם, והקהילה הנותנת להם ערך והכרה.

וכמו מכורים לסמים, לפורשים מעבודה יהיה יותר קל לעבור לשלב הבא אם הם היו יכולים לדמיין את עצמם שם בצורה פוזיטיבית. זה הרבה יותר קל אם הם יכולים לבסס את הזהות החדשה שלהם על סמך דברים שהיו קיימים בחייהם כבר קודם, לפני הפרישה, למשל פעילויות שהיו בחייהם לפני הפרישה ותמיד רצו שיהיה להם יותר זמן עבורן.

זה יכול להיות יותר קל אם הגמילה מעבודה לא צריכה להיות מה שנקרא אצל המסוממים cold turkey ואפשר היה לרדת בהדרגה באחוזי המשרה ולאט לאט לטפח אדנים אחרים שעליהם עומדת הזהות של האדם הפורש מעבודה, אולי עם תמיכה מערכתית ויעוץ של מקום העבודה.

גם הון חברתי חשוב. אם יש לפורשים מספיק אנשים שישארו בקשר אתם בלי קשר עם העבודה, זה יכול להיות מסד מסויים לגיבוש זהות חדשה, זהות שלא נסמכת על עבודה מסודרת בשכר. אני רואה למשל את חבורות הגברים היושבים ומשחקים שש-בש או שח מט על טיילת דדו בשמונה בבוקר, כשאני בדרך לרכבת, לרכוש לי "הון סימבולי" באוניברסיטת תל אביב, ולא רואה את עצמי שם, אבל אין לי ספק שיותר קל להם להגדיר את עצמם כלא-עובדים ממי שאין לו חבורה שכזו.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s