לשכב בחיבוק ידיים

לשכב בחיבוק ידיים, כשאתה צף בחוסר משקל במים חמימים, פניך מטה, צופה ממרחק מטר באלמוגים בשלל צבעים, בדגים בשלל צבעים אף יותר מגוון, הוא מבחינתי המודל המושלם של "פעילות ספורטיבית".

למה חיבוק ידיים? כי רק צוללנים מתחילים מנופפים בידיהם ללא הפסקה בכדי להתמקם ולשנות כוון וגובה. ידיהם גם שלוחות שוב ושוב אל המאזן, מוסיפים וגורעים אוויר בכדי לעלות או לרדת, במקום למלא קצת יותר או קצת פחות את הריאות, לרוב אפילו לא בצורה מודעת, כביכול בכוח המחשבה, כשיש צורך לעלות או לרדת. צוללנים מנוסים צוללים בחיבוק ידיים, אלא אם הם מצלמים, גם כדי להפגין שאין להם צורך בידיהם בכדי לנוע בחלל, מספיק להם רק טילוף עדין בסנפירים שעל רגליהם, וגם, במיוחד אם הם צוללים כמוני בלי חליפת צלילה, כי חיבוק הידיים הזה עוזר לשמור על חום הגוף.

למה בלי חליפה? כי אנשים בעלי משקל סגולי נמוך (יעני שמנמנים) כמוני, גם פחות רגישים לקור, אך גם צריכים המון משקולות בכדי להגיע לציפה מאוזנת. חליפת צלילה שלה יכולת ציפה משלה, מחייבת תוספת של עוד משקולות כדי להגיע לאיזון. וכיוון שגם ככה יש לי כמעט תמיד ויכוחים עם מדריכי הצלילה, המסרבים להאמין לי שאחרי כמאתיים צלילות אני כבר יודע כמה משקל נדרש לי בכדי לשקוע אל מתחת לפני המים אחרי שרוקנתי את המאזן לחלוטין מאוויר, עם חליפה או בלי.

מסתבר שגם אני לא באמת ידעתי. הפעם, אחרי שהשלתי לאחרונה כשמונה אחוזים ממשקלי, הייתי צריך פחות משקולות בכדי להגיע לאיזון. אשרף, מדריך הצלילה המאד מנוסה ומאוד נחמד, במועדון הצלילה מיראג' אשר בדהב, הסתכל עלי, פסק "תנו לו עשר קילו", וצדק. וזה כמה קילוגרמים פחות ממה שנזקקתי לו בעבר. הירידה במשקל הייתה ממש משמעותית כאן.

וגם משמעותית מבחינת צריכת האויר בזמן הצלילה. בעבר השתדלתי תמיד לקחת מיכל גדול יותר, של 15 ליטרים, במקום הסטנדרטי של 12 ליטרים, אף שזה כרוך בעלות נוספת, לא מבוטלת כלל (עושקים את הנושמים הרבה). גם כדי שלא לקצר לשותפי לצלילה את משך הצלילה, וגם כי המיכל הגדול יותר בדרך כלל עשוי פלדה ולא אלומיניום, וחוסך קצת משקולות. וגם עם מיכל מוגדל שכזה, הייתי לרוב מסיים את הצלילה עם 40-50 בר במיכל, לא ממש מומלץ. הפעם, אחרי הצלילה הראשונה שבמהלכה המדריך בודק מה אתה יודע ואיך אתה צולל, הוא (אשרף) פסק מיד שאני לא צריך מיכל גדול יותר. וראה זה פלא, עם מיכל רגיל סיימתי צלילות עם 90-100 בר במיכל, והיו אלו צלילות באורך ועומק שבעבר הייתי צריך מאד לחשב את הנשימות שלי כדי להגיע לקו הגמר! הפעם, בכל עשרת הצלילות שאחרי צלילת ההיכרות, לא הייתי אפילו צריך לחשב את נשימותי ויכולתי פשוט לצוף בחיבוק ידיים, מפעם לפעם לצלם קצת, וליהנות.

את נס הירידה בצריכת האוויר (וגם בלחץ הדם, אגב) אני יכול לייחס גם (במידה רבה) לירידה במשקל, גם לזה שהתחלתי לאחרונה לשחות בבריכה ולשפר כושר גופני, וגם לאיזון ציפה טוב עם כמות נכונה של משקולות, שלא דרש ממני מאמץ שרירים בכדי שוב ושוב שלא לצוף למעלה. וגם קצת תכנון חכם של פרופיל הצלילה שעשה המדריך.

מאחל לעצמי שיש לפני לפחות עוד עשר שנים של צלילוֹת ושלא אאלץ לוותר על הטוב הזה.
כך גם קראתי בטעות (פרוידיאנית, אלא מה?) את הראיון במוסף עיתון הארץ, בו השחקן אבי פניני בן ה 75 איחל לעצמו עוד עשר שנים של צלילוּת – מה שאני קראתי שם היה "עשר שנים של צלילוֹת" ולא הבנתי למה עניין הצלילה לא מוזכר בגוף הכתבה. אז אולי הצלילוּת אצלי כבר לא משהו, אבל אני בכל זאת מקווה לעוד עשרים וחמש שנים ממנה, לפחות כמות שהיא כעת..