עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, בעיקר חלק הפרצוף בפסלים או בציורים.
בעבר אספתי גם צילומים של חפצים או מראות נוף שמזכירים פרצוף אנושי, (בשל תכונה אנושית הנקראת פרדוליה, המזהה פרצופים כמעט בכל מקום בו יש משהו שנראה כמו עיניים, אף או פה.) אבל גם אלה, הבנתי עם הזמן, פחות מדברים אלי.
אין גבוה ונמוך באוסף הפרצופים הזה – אין משוא פנים. גם פרצופו של דוד (הפסל של מיכלאנגלו) וגם שרבוט בגיר שעשה איזה ילד על רצפת גן המשחקים, שניהם אורחים רצויים ושווי כוח.
מה עוד מאפיין את אוסף הפרצופים האלה? שהם לא חייבים להיות דימוי של מישהו ספציפי. אולי אפילו להיפך. דימויי פרצופים מאמנות "דקורטיבית", כמו למשל הפרצופים על ריהוט בארמונות לואי ה14, הפרצופים מעל דלתות הכניסה לבתים ומעל משקופי החלונות, פרצופים שהם כולם "סימון" ונעדר מהם לגמרי סובייקט ספציפי, יפים בעיני. (אני משתמש פה בהמשגה שאני שואל מהפילוסופים דלז וגואטרי, שאת הפרק שכתבו על "פרצופיות" מתוך הספר "אלף מיישרים" תרגמתי מצרפתית ושמתי כאן בבלוג).
אז מה כן מושך אותי בפרצופים האלה? ולמה אני אוסף דווקא אותם (חוץ מיצר האספנות שלי)? מתוך מה שכן ומה שלא מדבר אלי בתחום הזה, אני יכול אולי להסיק שמה שאני מוצא מעניין הוא השילוב שקיים בפרצופים אלה של האדם (לא בהכרח אמן) שחולל את דימוי הפרצוף אותו אותו אני מצלם, והחברה בתוכה נוצר הדימוי הזה, החברה שגרמה לדימוי הזה לקרות.
ניסיתי גם להבין את עניין הפרצופים מתוך המקום והזמן בו זה התחיל. זה התחיל ב 2016, בשהות של ששה חודשים בפריז, כשזוגתי שתחייה הייתה שם בשהות אמן. שמתי לב שאני מרגיש סוג של חמלה לפרצופי הפסלים העומדים להם בגנים, כשרק היונים המחרבנות על ראשם נותנות להם תשומת לב כלשהי. איש אינו מתייחס אליהם, גם אם האנשים המתוארים בהן נחשבו לגדולי הדור. גם לפסלים שמעל משקופי החלונות ועל הגשרים, חלק מהמבנה, גם אותם איש לא רואה ולא סופר. אלו פסלים שלא מתארים אף אחד ספציפי, שעשו אותם בעלי מלאכה, לא אמנים, אבל הם לגמרי מעוצבים על ידי החברה שבה הם יוצרו והותקנו, החברה שהייתה זקוקה לזה שהם יהיו שם.
והיו גם הפרצופים של המסיכות האפריקאיות שפריז, אולי בזכות עברה הקולוניאלי, משופעת בהן. במוזיאון קה-בראנלי לתרבויות לא אירופאיות הבנתי סופית את סוד המשיכה שהאחֵרות בפרצופים אלה הפעילה על אמנים כמו פיקסו ואחרים. גם מי שעשה בעבודת יד את הפרצופים האלה לא היה אמן, ולא ניסה לתאר מישהו ספציפי, אולי משהו ספציפי. אבל התרבות והחברה בתוכה חי, לגמרי נמצאת שם. (דלז וגואטרי מבחינים בין מסיכות לפנים, אבל אני מבחין בין פרצופים (דימויי פנים) לפנים (פנים אנושיות)).
לא שיש לי עניין להשתמש בפרצופים האלה כדי לחקור "מדעית" חברה כזו או אחרת. אני מסתפק באופן הבלתי ישיר שהחברה הזו "נמצאת" בדימויי הפרצופים האלה ומשפיעה עלי, בדיוק כפי שאין ממש טעם לחקור למה ציור של צייר מסויים תוהד עם הנפש שלי.
אין בכל ההסברים מעלה שום דבר שקשור בתכלית. אני לא אוסף את הפרצופים האלה מתוך איזו תכלית שאני מודע אליה. אני משתדל להשתמש בהם ככל שאני יכול. שיתפתי אלפי פרצופים באינסטגרם, אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בפרצוף אחר מ"האוסף" כל יום, ויש לי מחולל מסכים המחליף פרצופים באופן רנדומלי בתוך מסגרת של 3X4 פרצופים. אבל זו לא באמת הסיבה שבגללה אני נמשך אליהם ומצלם אותם. אולי זה עוד יגיע. אבל אם לא, אני גם בסדר עם זה.
אני מתנחם בזה שהאוסף הזה הוא לא אוסף של חפצים. הוא תופס רק נפח אכסון בענן, לא נפח מאד גדול. הוא לא צורך אנרגיה, לא מבזבז יותר מדי את משאבי העולם, רק את משאבי הזמן והתשוקה שלי.
דרכי עצים 
מתחבר לזה הסדרה של סיימון שאמה The faces of Britain… וה- National Portrait Gallery – שניהם מומלצים!