קולנוע


תשוקתי לקולנוע ירדה ממאה לאפס בזמן די קצר, ואני מנסה להבין למה. גם החשק ללכת לאולם קולנוע, וגם החשק לצפות בסרט באורך מלא, לא משנה איך ואיפה. "מאה" היה בשנותי בבית הספר התיכון – היו ימים שבהם הייתי מתפרפר מבית הספר, רואה בקולנוע חן בכרטיס אחד שלושה סרטים ב 10,12 ו 14, ממשיך להצגה יומית ב 16, להצגה ראשונה ושניה, והיה גם פעם או פעמיים שהמשכתי להצגת חצות (היה פעם דבר כזה), שמונה סרטים ברצף אקלקטי שנע מסרט סקס-רך יווני בבוקר לאיזה גל חדש צרפתי בחצות הלילה, וכל דבר בין לבין. אני לא אנין טעם- אוהב באותה מידה סרטים של ברוס לי וסרטים של טרקובסקי, אבל בעיקר אהבתי לשבת באולם בחושך ולראות סרט אחרי סרט. וזה עבר לי לגמרי.

גם בפסטיבלי הקולנוע של חיפה וירושלים, ופסטיבל דוק-אביב הייתי נוסע מתמיד. תמיד רכשתי מספר מנויים והייתי צופה בממוצע ב 20-30 סרטים בכל פסטיבל. כמעט כמו מבקרי הקולנוע העושים זאת לפרנסתם. וגם זה עבר לי לגמרי. בשני הפסטיבלים האחרונים לא ראיתי אף סרט ואפילו לא בדקתי מה יש. בדוק אביב רכשתי סרט אחד לצפיה בבית, על אנשים שאני מכיר פה מחיפה, וגם ראיתי אותו. וזהו.

לקורונה יש חלק בזה. שנתיים שבהם התרגלתי לצרוך מדיה בבית שינו את הרגלי הצפיה שלי, לא רק שלי אני מניח, ואני חושד שלרבים באופן לא הפיך. פתאום נראה לי טרחה לא קטנה לצאת מהבית, לנסוע ולחנות, לשלם מעל 40 ש"ח לכרטיס, לצפות בסרט ולחזור. מילא אם זה למטרת מפגש עם חברים, אבל אם רוצים להפגש ולדבר, אז סרט הוא לא מקום אידאלי למטרה זו. כמו שפתאום קשה לי לחשוב על הרצאות שאינן בזום, כך גם הצפיה באולם קולנוע.

וגם עניין האורך השתנה. מצד אחד – האורך המוגזם של סרטים עכשויים. כבר אין כמעט סרטים של שעה ועשרים דקות, שעה וחצי. כל סרט בקולנוע נמרח מעל שעתיים, ולרבים מהסרטים אין לזה ממש צידוק תוכני. אין לי כבר סבלנות, ואני חושד שאני לא לבד בזה. לדוגמה – התחלתי לצפות בבית ב"הנהג של מר יוסוקה" שרבים דיברו בשבחו, והפסקתי בשליש הדרך.

מצד שני – כמו רבים אני מניח, התרגלתי לצרוך סדרות, שזה בעצם קולנוע במנות של 40-50 דקות, עם עלילה מהודקת, שחקנים טובים, ותוכן שאפשר לצרוך באורך משתנה – מפרק אחד ועד בינג' של שעות רבות. אני מתרשם שעולם יצור התוכן מהגר לכוון זה, של פרקים, של תוכן יותר קצר והדוק, אולי נטפליקס ושרותי הזרמת התוכן האחרים "אחראים" לזה (לא השתמשתי במילה "אשמים" כי זה לא רע בעיני). אבל אולמות הקולנוע הם לא המקום בו תצרוך פרק של סדרה כזו או אחרת.

ויתכן שגם עולם התוכן של פרקי סדרות, בהם צופים מעל מסך הטלויזיה או המחשב, או המחשב המחובר לטלויזיה / מקרן, גם הוא בדרכו החוצה, והדבר הבא הוא הסרטונים בני 30 השניות מטיק-טוק או אינסטגרם, בהם צופים על מסך הטלפון. תשומת הלב האנושית הולכת ומתקצרת. גם שלי. לא משהו להשתבח בו.

מצד שני, אני עדיין קורא ספרים בני מאות רבות של עמודים, אבל זו תשומת לב מסוג אחר, אני מניח. גם אותם אני קורא כעשרה עמודים בכל פעם, בערך כמשך הזמן שנדרש לצפות בפרק מסדרה כלשהי.

יש 20 רשומות בבלוג הזה (כולל הרשומה הזו) בקטגוריה "קולנוע". עשרים מתוך כאלף. כשהקמתי את הבלוג, לפני יותר מעשור, בחרתי את הקטגוריות שחשבתי שאכתוב עליהן. הקטגוריה היחידה שכתבתי עליה פחות מ"קולנוע", מאלו שהגדרתי בתחילת דרכו של הבלוג, היא "חתולים"…

אחרית דבר: רצה המקרה, וביום בו פרסמתי את הרשומה הזו, מת / נפטר / הלך לעולמו (לבחירתכם) מבקר הקולנוע ה"אגדי" של עיתון הארץ, אורי קליין. והכתבה האחרונה שלו במוסף גלריה, בה קראתי בדיוק כשזוגתי באה לבשר לי את דבר מותו, הייתה על הסרט הישראלי הישן שחודש זה עתה "אדי קינג". ואחרי קריאת הכתבה ההיא, בשילוב עם הפוסט הזה, חשבתי לי שגם לאורי קליין קצת עבר מהקולנוע, לבטח העכשווי. היו לו המון כתבות על סרטים בני עשרות שנים, והוא לא הסתיר את דעתו שסצינת הקולנוע הנוכחית היא קצת צחיחה. את אורי קליין תמיד אהבתי לקרוא, אף שהוא לא ממש השפיע על בחירת הסרטים אליהם הלכתי. המשכתי לקרוא את הטור שלו גם אחרי שהתחלתי להמעיט לצרוך קולנוע, וכתיבתו בשנים האחרונות, אני חייב להגיד, לא החזירה לי את התשוקה ההיא.

2 מחשבות על “קולנוע

  1. יש מצב שלו ראית את "הנהג של.." בבית הקולנוע היית נהנה ממנו לכל אורכו

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s