הדורבן שאהב תות

מהכתבה במוסף הארץ השבוע אני למד שהחל מהמאה השש עשרה כבר אין יותר אריות במקומותינו, ומכאן אני יכול להסיק שמי שבא בלילה ואוכל את התות על המרפסת שלנו הוא לא "האריה שאהב תות" (טוב, לא באמת אהב, עשיתי לכם ספויילר לסוף ספר הילדים המקסים דנן) אלא חיה אחרת. וכבר כמה פעמים יצא לי לראות מי העבריין – דורבן. לפעמים זוג דורבנים, גדולים ומפוארים, ושקטים מאד.

גם פורטולקה (צמח נוי) הם אוהבים לאכול, הדורבנים, ועוד כמה צמחי נוי. והם לא מסתפקים בנשנוש ב"מרפסת" (בעצם רחבה מרוצפת) הפונה אל הואדי, אלא שהם גם עוברים לחזית הבית, לרחבה המרוצפת שבין הבית לכביש, וגם שם פגיעתם רעה.

ואלו רק הדורבנים. ועוד לא הגעתי לתיאור "דו-הקיום" שלנו עם חזירי הבר, שפני הסלע, הנמיות, התנים, הקמטנים וסתם עכברי השדה. דו הקיום הזה ממש מותח כבר את גבולות האידאליזם שהדריך אותי כאשר תכננו והתחלנו לבנות לפני שני עשורים.

הייתי אז בקורס של משהו שנקרא "פרמקלטור", חקלאות מקיימת, והייתי גם מאד מודע, ועם רגשי אשמה, לאופן ולמידה בה בני האדם דוחקים את רגלי בעלי החיים עם התפשטות השטחים הבנויים על חשבון השטחים הטבעיים (אם עוד אפשר לדבר על שטח "טבעי" לגמרי בארץ ישראל שלא ננטע ללא הבחנה באורנים על ידי הקק"ל.) ולכן, כאשר התחלנו בתכנון ביתנו, שמתי לב שהמגרש נמצא בתוך אפיק נחל טירה, ולא זו בלבד, אלא שבאמצע המגרש יש מעין תת-אפיק המתנקז אל תוך הנחל (האכזב, כן?).

והרגשתי לא נוח עם זה שאני הולך לחסום את המוצא האחרון של בעלי החיים מהנחל כלפי מעלה – המגרש אותו רכשנו היה האחרון שנותר לא בנוי בסביבה כולה, "הודות" לשכנים חובבי בתי משפט שסיכלו עד אותו זמן כל ניסיון לבנות במגרש הזה.

שמחתי על כן כאשר האדריכל (השני , אבל לא האחרון שהעסקנו) הציע סקיצה של בית ש"מרחף" מעל אותו תת-אפיק, ועומד על שני חלקים נפרדים משני צידי תת-האפיק הזה. אוה – אמרתי לעצמי, הנה השארנו פה מסדרון אקולוגי שבעלי החיים יוכלו להמשיך ולעבור באין מפריע. כמובן, בתנאי שלא נגדר את היקף המגרש.

מה נותר מאותו חזון תמים אך נאצל? המגרש אכן לא מגודר. אמנם הייתה גדר מתכת לתקופה קצרה, על פי דרישת העיריה (למה, לא ברור) אך זו הוסרה. הייתה גם "גדר בקר", חוט דק מחושמל שחוסם את מעבר הבקר בשוק חשמלי לא מזיק, אך החזירים קרעו אותה שוב ושוב עד שנכנעתי וויתרתי.

"המסדרון האקולוגי" שמתחת לבית הלך והצטמצם תוך כדי הפיכת הסקיצה הראשונית של אדריכל 2 לתכנית של ממש העונה על אילוצי התקנות וצרכי הלקוחות (אנו) על ידי אדריכל 3. מסתם מדרון משופע ולא מעובד נותר רק גרם מדרגות העולה ממפלס הואדי אל הכביש. אבל כזה שהדורבנים והנמיות צולחים ללא קושי.

ומה נותר מאידאל דו-הקיום? אני עדיין מתעצבן כשהחזירים מפרקים לגורמים את הקומפוסטר אבל חוזר ומבצר אותו כל פעם מחדש. על דשא ויתרתי אחרי שהם חפרו אותו שוב ושוב. כשהדורבנים אוכלים לי את התותים אני מקלל, וכשהם עושים את צרכיהם בכל מקום אני מתעצבן (השתן שלהם מאד כהה, והם נהנים לסמן טריטוריה בכל מקום אתו). אני לא מנסה יותר לגדל ירקות על האדמה כי אני יודע שלא אני אהנה מהתוצרת. מפרי העץ אין לי בעיה לחלוק עם חיות הבר – הן אוכלות את הפרי שנופל על הקרקע וזה ממש בסדר מבחינתי. אני רק צריך לזכור לעשות רעש לפני שאני ניגש לקטוף מעץ התות, כדי שהחזירה וגוריה שרובצים שם רוב הזמן יעשו טובה ויתפנו.

במחשבה שניה, הבית הפרטי שלנו וסביבתו היא רק מיקרה פרטי של מה שקורה בחיפה. כמעט כל לילה אני שומע את החבטות העזות של חזירי הבר בפחי האשפה בנסיון להעיף אותם מעל השרשרת שמקבעת אותם למקומם. יש להם ממש כוח אדיר, ולא אחת הם גם מצליחים. הלילה הזעקתי את מוקד 106 כי הפח שהם הפכו וגררו לכביש חסם את הכביש. גם בגן המשחקים אליו אני הולך עם כרמל, נכדתי המתוקה, חזירי הבר מצליחים לפתוח את פחי האשפה הירוקים העגולים שצריך לסובב כדי לשחרר את נעילתם והעורבים משלימים את המלאכה ומפזרים בצורה אחידה את אריזות החטיפים על פני כל הגן.

קשה להגיד מהו שיווי משקל נאות ביחס בין בני האדם לבעלי החיים הלא מבוייתים המעטים שנותרו בסביבתו. יהיה לי מאד עצוב כאשר לא יהיו פה יותר בעלי חיים שאינם אנושיים. אז נכון, זה מעצבן, וצריך לעשות פשרות. אבל בינתיים, הפשרות הן כאלה שאני לפחות, מוכן לסבול.