ב 2.2.1922 יצא בפריז ספר אחד, יוליסס שמו, שעלילתו מתרחשת כולה באירלנד, בעיר דבלין, במהלך יום אחד – ה 16.6.1904. זה היום בו פגש הסופר, ג'יימס ג'ויס את אשתו, נורה. אבל בספר, שתי דמויות עיקריות מעבירות יום סתמי למדי בשוטטות בעיר דבלין. האחת, לאופולד בלום, הוא בן לאב יהודי הונגרי ולאורך הספר הוא לא אחת מושא להערות אנטישמיות. החל מ 1956 החלו לציין בדבלין את היום הספציפי הזה בו מתרחשת עלילת הספר, ולכנות את היום הזה Bloomsday.
יוליסס הוא ספר שנחשב יצירת מופת, שחייבים לקרוא, אך כזו שמאד קשה לקרוא. כ 850 עמודים הכתובים במנעד מאד גדול של סגנונות וזרועים התייחסויות לאינספור דברים שהקורא הממוצע צריך לעצור ולחפש במה דברים אמורים. ממובאות מכתבי הקודש הקתוליים, חלקים משירים של משוררים איריים עלומים, שיבושים של משפטים משייקספיר, ועוד ועוד, מכל טוב. כל אלה תוקעים את רצף הקריאה וגורמים לכך שבמשך עשרות שנים לא הצלחתי לעבור מעבר לפרק השלישי (מתוך 18) של הספר.
אבל השנה קרה הבלתי יאומן. כבר ב 2.2.2022, במלאת מאה שנים לצאת הספר (שהפצתו נאסרה באנגליה של אז בשל כמה פסקאות, כנראה אלו מזרם התודעה של אשתו של בלום, מולי) אמרתי לעצמי שאולי מספיק כבר, והגיע הזמן לגמור לקרוא את הספר?
במקביל, אמרתי לעצמי שעוד לא הבשילה השעה מבחינתי לחזור ללימודים פרונטליים באוניברסיטת תל אביב (לימודים בזום מאד התאימו לי..) וגם לא לנסוע לתל אביב ברכבת. אז התפנה לי המון זמן במהלך היום לקריאה.
חוץ מזה, מצאתי אתר בשם thejoyceproject בו נמצא הטקסט של הספר כולו, כאשר קטעים רבים מתוכו, הנדרשים להסבר, מכילים קישור לטקסטים מלווים המאפשרים בנוחות לקפוץ הצידה, לקרוא קצת ביאורים, ולחזור בנוחיות להמשך הסיפור.
וכדי לסנדל את הנחישות סופית, הבטחתי לעצמי שאם אגמור לקרוא את הספר עד לתאריך בו הוא מתרחש, אקח את עצמי לדבלין, ואציין את יומו של בלום שם, יחד עם חובבי ג'ויס אחרים שיתכנסו שם לציין את היום. ועמדתי בזה. גמרתי לקרוא את הספר הן במקור והן בתרגום (המצויין באמת, של יעל רנן) שבועיים לפני התאריך, וגם, במהלך הליכות, שמעתי את הספר מוקרא בקול, במבטא אירי חביב.
מכאן, לוח הזמנים הפך להיות ממש צפוף. לא מעט בגלל חתונת בני הצעיר, שלא תואמה עם bloomsday משום מה, ונועדה להתרחש שבוע אחרי. זוגתי שתחייה מאד חששה שאם אדבק בקורונה במהלך הנסיעה, אחמיץ את החתונה. חשש לא לחלוטין חסר בסיס. אבל אחרי ששנתיים וחצי חמקתי בין הטיפות, ואחרי שהוזרקתי ברביעית, חשבתי שאצליח להשמר, ולחזור בריא.
מה שלא קרה. נחתתי ביום ראשון אחר הצהריים (החתונה בשישי, כן?) , אספתי את המכונית ונהגתי הביתה. בדרך הרגשתי טוב. אבל אך נכנסתי הביתה, הרגשתי חם. אכן היה לי חום, ובדיקת אנטיגן הראתה קו חלש ליד ה T, חיובי-חלש כזה. מיד הסתגרתי בחדר של "הילד" – זה שמתחתן, ושם התבודדתי מדוכא עד עפר. את החתונה, הייתי בטוח, כבר החמצתי. אבל לחתן עוד לא העזתי לבשר את הבשורה.
במחשבה לאחור, אני יכול די בוודאות למקם את המקום בו נדבקתי. למחרת bloomsday, כיוון שדבלין הפכה לי קצת צפופה מדי, לקחתי סיור מאורגן אל צוקי Moher אשר בחוף המערבי. טיול באויר הפתוח נראה לי יותר בטוח. אלא שמזג האויר לא שיתף פעולה – ערפל כבד וגשם לא איפשרו לא לראות את הצוקים, ולא לטייל באויר הפתוח. וכך, נוסעי כל עשרות האוטובוסים שהגיעו לשם הצטופפו במרכז המבקרים, שעתיים כל קבוצה, שכן אי אפשר לשנות את תכנית הסיור בשל משהו כמו פגעי הטבע. וגם אי אפשר לחזור לאוטובוס לפני הזמן, כי הנהג במקום בו נמצאים הנהגים, והאוטובוס נעול. אני די בטוח ששם נדבקתי, יומיים לפני שטסתי חזרה.
המחלה עצמה? ממש לא נורא. חום נמוך יום וחצי, מעט ליחה, בלי נזלת. וקצר. מיום ראשון בערב עד יום חמישי בבוקר – אז יצאתי שלילי לראשונה. ליתר בטחון חזרתי על הבדיקה בצהריים, בערב, ושישי בבוקר, ועדיין שלילי. אז היית בחתונה לשמחתי הרבה. אבל זה היה ממש בדקה התשעים, ומזווית קשה.
לא הייתי צריך לקחת את הסיכון. וגם אם הגעתי לאירוע, העכרתי את מצב הרוח ללא מעט אנשים. היה שווה את זה? לא!
נסיבות מקלות? בדקתי היטב את מצב התחלואה באירלנד לפני שנסעתי ונראה היה שהגל השישי עדיין לא הגיע לשם. בדבלין עצמה, לא ראיתי בדל מסיכה. בטיסות הייתי בין הבודדים עם מסיכה (ועוד N95) ואחרי שנתיים וחצי של מגיפה באמת כבר מאד רציתי להאמין שהמחלה כבר מאחורינו, שאפשר לחזור לשגרה.
אז לא, אי אפשר לחזור לשגרה. ואני כלל לא בטוח שאי פעם יהיה אפשרי לחזור לשגרה. וזה מאד מדכא. לא עוד הרבה שנים של בריאות טובה וכושר סביר נותרו לי לטיולים, אבל התשוקה עדיין קיימת, ויש לי את הזמן ואת האמצעים. (לא בטוח לגבי האמצעים, בקצב שבו הטיסות מתייקרות….)
אז מה עכשיו? "בעקבות הזמן האבוד". אחלו לי הצלחה.
דרכי עצים 
מסכימה שלא היית צריך לקחת את הסיכון, אבל, כמאמר האמרה המרושעת, היה לך יותר מזל משכל, וטוב שהכול נגמר בשלום. בהצלחה עם הזמן האבוד:)