2.2.22

מפוסטים בפייסבוק למדתי השבוע שבתאריך מיוחד זה – 2.2.22 מלאו בדיוק מאה שנים לצאתו לאור של "יוליסס", ספרו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. הספר שהכי הרבה אנשים התחילו לקרוא אך לא סיימו.

רציתי גם אני לכתוב פוסט בפייסבוק, להראות (להתהדר?) שגם אני נמנה על קהל הקוראים של הספר הבלתי אפשרי הזה, אבל הייתי עם זוגתי שתחייה בירושלים, בלי המחשב הנייד, ומהטלפון אני מעדיף לכתוב רק פוסטים בני שורה אחת או שתיים. אז התאפקתי עד עכשיו. אבל עכשיו הנה…

קודם כל – לא גמרתי לקרוא את הספר. אני כעת באמצע חלק א של הספר (בתרגום העברי המעולה של יעל רנן), אבל הפעם, אני נחוש לגמור את הספר, ולהקדיש לזה את הזמן (שיש לי). אפילו רכשתי (משומש) את חלק ב בעברית. חוץ מזה, יש לי את הספר גם באנגלית בקובץ PDF, גם כספר שמע (במבטא אירי מקסים) ואני גם קורא אותו באינטרנט באתר http://www.joyceproject.com שם הספר מופיע כאשר כמעט רבע מהמשפטים בו מודגשים בצבעים שונים ויש מאחוריהם קישור לביאור והרחבה על משפטים אלו. אני מסתפק באלה ובחרתי לא להוסיף את ספר הפירושים שכתב עופר שלח.

אבל אם אודה על האמת, אני לא באמת קהל היעד של הספר, ואני מניח שזה נכון גם לרוב קוראיו אשר מחוץ לאירלנד, גם אלו שהתמידו וסיימו אותו. אני מתרשם כיאות ממגוון סגנונות הכתיבה, השונים מפרק לפרק, ומ"זרם התודעה" ממוחם של שני גיבורי הספר: לאופולד בלום וסטיבן דדלוס.

אבל – וזה אבל גדול, האסואציות העולות במוחם של שני גיבורים אלה בשפע אדיר, זרות לי. הן לא חלק מהמטען התרבותי שלי. אני עוקב באדיקות אחרי הערות השולים והקישורים באתר מעלה, אבל זה הופך את הקריאה לאתגר שכלתני, לא לחוויה בלתי אמצעית בה אני תוהד עם עולמם של גיבורי הספר. לדוגמה – עשרות המשפטים באותו זרם מחשבות, שהם בעצם משפטים מתוך מחזות של שקספיר, או משירים של משורר אירי מהמאה השלוש עשרה שאת שמעו לא שמעתי, או מגרסה משובשת של תפילה נוצרית כלשהי, לא פועלים עלי באופן בו הם יתכן ופועלים על מישהו שלפחות חלק מזה מוכר לו.

גם פסקאות ארוכות שבהן מוזכרים אנשים שבמאות שונות התחזו לבני מלכים כאלה ואחרים בנסיון להתקבל כיורשי העצר של שליט חשוך ילדים כזה או אחר, משעשעות אותי. משעשע אותי ללמוד על פרשיות היסטוריות עלומות אלו, אבל ללימוד זה נדרש אותו מטא-דאטה שמספקים הפרשנים והמתרגמים – הספר לא מספק את הסחורה כמו שהוא.

אז אולי לא צריך עוד להתייחס אל "יוליסס" במובן הצר כטקסט שכתב ג'ויס, אלא להתייחס לכל מה שהצטבר במאה השנים מאז הוצאתו לאור (באלף עותקים בלבד) סביב ועל הספר, בנוסף לספר עצמו, כ"יוליסס".

גם לדברים כגון ההון הסימבולי שנרכש על ידי קריאת הספר אפשר לקרוא "יוליסס". במיוחד – יידוע המיליה המתאים שאתה נמנה על קומץ הנבחרים שהשקיעו את מאות השעות בקריאת הספר (או את 42 השעות בהאזנה לו), מה שמסמן אולי שיש בידך את הפנאי הנדרש לזה ואת היכולת האינטלקטואלית להתמודד עם טקסט סבוך זה, ולהתמיד בכך. גם זה הפך להיות "יוליסס". (יש עוד כמה ספרים כאלה, למשל "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט).

האם כל זה מהווה צידוק מספיק להמשיך בקריאה? מבחינתי התשובה בשלב זה היא כן.