צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.
זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.
במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.
במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).
בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.
חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").
מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.
דרכי עצים 