אי משוטט של חוסר וודאות


בעקבות ה"מפגש" האחרון, (אפשר לקרוא לזה מפגש כשזה ב zoom?) של הסמינר למחשבה קונטיננטלית, שהשנה הוא על פרוייקט הפסאזים של וולטר בנימין (שחלקו תורגם לעברית ויצא, איך לא, ברסלינג), חזרתי להרהר במושג ה"משוטט" של וולטר בנימין, זה שכיום יכול לשוטט איפה שהוא רק רוצה, בתנאי שזה לא יהיה יותר ממרחק מאת המטרים מדלת ביתו. בפריז, אפשר לעשות עם זה משהו. בחיפה? נו.

רצה המקרה, ובאותו השבוע גם קראתי (וגם "נפגשתי" בנושא עם ידידי בנצי) על "שלושת דימויי התנועה" מתוך פרק ארבע (שתורגם לעברית בגליון "המדרשה" מספר 15) בספר הראשון על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (נדמה לי שהזכרתי אותו פה כבר פעם או פעמיים). דימויים אלו, שמיד אגיע אליהם, מתוארים בספר ההוא בהקשר קולנועי, אבל רלוונטי להשתמש בהם בכדי להבין (אולי) את מהות אותו משוטט (שגם אני מתיימר לפעמים להיות בנעליו, וגם כתבתי על זה אפילו).

עניין דימויי התנועה משמש את דלז (שלוקח את רוב זה מברגסון) בכדי להגדיר את ההבדל בין דוממים לדברים שיש להם מוח, פרימיטיבי ככל שיהיה, שלהם הוא קורא "איים של חוסר וודאות". כי בניגוד לאינטראקציה בין דוממים, למשל כדור המוקפץ כנגד קיר או קרינה אלקטרומגנטית הפוגעת במשטח מתכתי, שם אין אי וודאות באשר לתוצאת המפגש (לפחות לא ברמת התאור הניוטונית, נזניח לרגע את מכניקת הקוואנטים), לדברים בעלי מוח יש מרווח מסויים בין הקלט לפלט. בין הדברים הנקלטים באברי החישה (כגון עינים, לשון, עור) לבין אברי הפלט (כמו למשל ידיים, רגליים) ובמרווח הזה קורים דברים שגורמים לכך שיש אי וודאות לתוצאות של קליטת רשמים מסויימת.

אז יש את דימוי התפיסה, צד הקלט של הדברים. מה ששונה אצל "איים של חוסר וודאות" (שכוללים גם אותנו) הוא שהמוח עסוק מאד בלסנן את הדברים שנדמים לא רלוונטיים, והתפיסה בפועל היא רק subset מצומצם מאד של המידע החושי הנקלט באיברי החישה. וטוב שכך, כי אי אפשר להתמודד עם כל כך הרבה מידע. זו גם הסיבה שאנו עושים כל כך דברים על אוטומט, אפילו דברים מסכני חיים, כמו נהיגה בעיר (לא בחיפה…).

ויש את דימוי הפעולה, צד הפלט. הפעולה שאותם "איים של חוסר וודאות", בעלי המוח, פועלים כתוצאה מדימוי התפיסה, אבל לא בקשר ישיר אליו, אלא תוך עיבוד משמעותי, הכולל גם זכרון והתנסויות קודמות, בין היתר. מי ידע מה עוד.

ויש את דימוי ההיפעלות (affectation) – הדרך שבה דימוי התפיסה גורם לשינויים פנימיים באותם "איים של חוסר וודאות", כמו למשל תחושת הקבס שאני חש כשאני צופה בראש ממשלתי בטלויזיה (לפני שקיבלתי שכל והתחלתי להחשיך את המסך בכל פעם שהוא מופיע שם). ואותן ההיפעלויות בתורן ישפיעו גם על דימוי התפיסה העתידיים – יתכן שאתחיל לשים לב לדברים אחרים מבעבר, וגם על דימויי הפעולה העתידיים – יתכן שבאותן נסיבות אפעל אחרת בעתיד.

והמשוטט איפה הוא? הדרך שבה בנימין מתאר אותו היא אדם שדימוי התפיסה שלו שונה משמעותית, אולי רחב יותר, אבל בעיקר שונה מהמצב בו הוא נמצא כשאינו משוטט. כשהוא משוטט, הוא לא ממהר מוסח דעת, במסלול הקצר ביותר וכנראה כבר המוכר לעייפה למקום אחר. הוא משוטט מתוך פתיחות לדברים הנקרים בדרכו, ומסלולו גם הוא אקראי ופותח לו יותר אפשרויות לתפיסות אחרות (בימי קורונה אלו, דרך טובה ללכת במסלול אקראי היא לפנות בכל פעם שמישהו בא מולך על המדרכה ואינך חפץ שיהיה קרוב אליך). כשאתה משוטט אתה ממשיך לסנן קלטים, אבל אחרת. אתה במצב תודעתי בו דימוי התפיסה שלך הוא במצב "משוטט".

גם דימוי ההיפעלות של המשוטט שונה. המשוטט מושפע מדברים שאולי לא היה מושפע מהם כלל או מעט אם היה חופז לו כדרכו בשגרה ברחובות העיר (העיר == פריז אצל בנימין, ואי אפשר להאשים אותו…). קשה לי לתת דוגמאות מוחשיות להיפעלויות שכאלה, אבל אני חושב שחשתי בהן לא פעם, ופעמים רבות בפריז, בחצי השנה בה שוטטתי שם כשהתלוותי לשהות אומן של זוגתי שתחייה.

ודימוי הפעולה של המשוטט? על פניו אין כזה. המשוטט הבנימיני לא פועל, הוא רק משוטט. הוא נסיך בטלן. אין לו צורך וסיבה לפעול. התפיסות לא מייצרות פעולות. יתכן שדימויי פעולה עתידיים יושפעו מההיפעלויות שקרו תוך כדי השיטוט, אבל זו לא תוצאה ישירה של דימוי התפיסה המשוטט.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s