איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.