ועכשיו לפרסומות


אחוז גבוה במפתיע של בלוגרים רואים את עצמם כעיתונאים, טוען חוקר התקשורת דאגלס ראשקוף. אני מניח שהוא כולל בזה גם בלוגרים שסתם מגיבים על אירועי היום-יום. אפשר גם לטעון שזה לא ממש עוזר לאנשים להבחין בין עיתונות רצינית לבין סתם עובדות המצוצות מכל מיני מקומות. אני ממש לא רואה את עצמי כעיתונאי, והבלוג הזה במופגן לא מבוסס על תחקירי עומק (או רדידות) של שום דבר. אבל את הרשומה הזו אני כותב כי אני חושד שניגוד אינטרסים מובנה יגרום לכך שהנושא לא ידון באמצעי תקשורת שהכנסתם מבוססת על פרסומות.

המקום בו אני חשוף לפרסומות בלי אפשרות להתחמק הוא ברדיו. בטלוויזיה אני לא צופה בערוצים בהם יש פרסומות, או שאם אני חייב, אני מקליט ומדלג על הפרסומות. חוסך המון זמן. אבל ברדיו, בזמן נהיגה, לפעמים אין ברירה. נכון, אפשר לשמוע מוזיקה, אבל לפעמים בא לי לשמוע דיבורים ואז אי אפשר להמלט מהפרסומות, בעיקר לקראת החדשות. אפילו בתחנה הצבאית, כשאני מצליח ליפול על תוכנית שאינה של הברדוגואים או הלינורים למיניהם, לא משנה מה, הם יקטעו את המרואיין בלי רחמים, לא משנה כמה הספיק לענות על השאלה ששאלו אותו (לשאלות יש תמיד מספיק זמן, אלו התשובות שלהן אף פעם לא נשאר זמן) כי חייבים לעבור לפרסומות. למה תחנה צבאית צריכה להתחרות בתחנות הרדיו האזרחיות על שוק הפרסומות לא ברור לי. אין מספיק כסף בתקציב הבטחון לממן את התחנה? אבל ככה זה. אז אני כפוי להקשיב לפרסומות. והפרסום ברדיו עובד, עובדה ששמתי לב לתכנים שלו.

אז לא יכולתי שלא לשים לב שרוב גדול של הפרסומות הוא מטעם משרדים ממשלתיים כאלה ואחרים. משרד התחבורה וה"רלב"ד" הם בין היותר חופרים בשכל, למטרות לכאורה ראויות, שעשויות אולי להציל חיי אדם. אבל חלק לא מבוטל של הפרסומות הוא כזה שברור שהשיקולים אינם שיקולי עלות-תועלת כמו אצל מפרסם פרטי.

אצל גופים אלו צד העלות לא קיים למעשה. אלו הכספים של משלם המיסים, המשלם למימון הגופים האלה בלי שיש לו שיקול דעת בעניין. צד התועלת, בעיקר, הוא קידום עצמי עקיף של השר הממונה על המשרד המפרסם, אבל יותר משמעותי, השר שתקציבי הפרסום שלו מממנים חלק משמעותי מתקציב הפרסומות בגוף שידור מסויים, מבטיח לעצמו להיות על הצד הטוב של אותו גוף שידור. זה וודאי לא גס (אני מקווה) כמו קח ותן מסחרי, כזה שנתניהו ואלוביץ ניהלו. אבל גוף שידור שניזון ביד רחבה ממשרד ממשלתי כמו למשל משרד התחבורה, או המשרד לשוויון חברתי, יצנזר את עצמו בעצמו בכל הנוגע לידיעות שליליות בקשר לאותו משרד או לגבי היושבים בראשו. כי תקציב הפרסום יכול להיעלם בחטף, ואי אפשר יהיה להוכיח קשר סיבתי בין ביטול מסע הפרסום לידיעה כזו או אחרת שפורסמה.

אני בטוח שהדברים ברורים מאליהם לכל מי שבתחום. אני לא בתחום, ואני מניח שגם רוב הקהל לא עוצר לחשוב על הדברים האלה. אבל החשדות האלה מנקרים אצלי כבר זמן לא קצר. אני די בטוח שכך מתנהל העולם הזה. מה שהבהיר לי את זה מעל לכל ספק הוא מסע הפרסום העצמי של גלעד ארדן, האפס השקרן המנוול הזה, למיזם שכביכול מתנגד ל BDS בשם 4IL. את המיזם הזה מייחצן, בתשלום נכבד אני מניח, אפס שקרן וגזען אחר בשם אברי גלעד. תקציבי עתק מושקעים במסע הפרסום הזה, שלא ברור מה תכליתו ואיך הוא בכלל אמור להועיל למישהו, חוץ מאשר לשר לעניינים האלה, שקונה בכספנו מצג שווא של עשיה. אבל כספים אלו גם קונים לארדן חסינות מסויימת מכיסוי חדשותי שלילי כאשר הוא שוב ושוב נכשל בשקרים גזעניים בוטים כמו למשל בפרשת הרצח של יעקוב אל-קיאן בפינוי אום-חיראן.

מחשבה אחת על “ועכשיו לפרסומות

  1. פרסומות של משרדי ממשלה ומוסדות מדינה הן פרקטיקה אידיאולוגית די גלויה (עובדה ששמת לב לכך) שהיא בה בעת כל כך סמויה, ודי מדהימה באמת המעגליות הזו שבה אנו מממנים פרסומות שמיועדות לנו ושנועדו לייצר אותנו כמאמינים בארדן ודומיו (אנו משלמים פעמיים, אם לא יותר).

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s