מודה ועוזב


שלוש סיבות שבגללן אני ממעט לכתוב בזמן האחרון.

הראשונה, בעקבות קריאה בספר של Jodi Dean בשם Affective networks. שם היא מדברת על הטינה שאנשים נוטרים לכותבי בלוגים, אלו שגורמים לשאר האנשים לבזבז את זמנם היקר, ולקרוא את השטויות שהם כותבים (במובן הרחב, הכוונה גם לרשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר) במקום לעשות דברים מועילים יותר עם זמנם. הם שונאים את עצמם על בזבוז הזמן הזה, הקוראים, אבל גם את אלו שגרמו להם לבזבז זמן יקר זה. וכך היא כותבת:

"Why are blogs portrayed as ‘inflicted’ on the rest of us? Are the ‘rest of us,’ everyone else in the entire world, really victims of what is written on a single blog, in a single post, in a single thread? Or has the world somehow become the victim of bloggers, and not just of some specific blog, blogger, or group of bloggers, but bloggers in the abstract? What sort of world does this anxiety about bloggers presuppose or imagine?"

היא כותבת על מה שהיא מתארת כחרדה מפני הכתיבה בבלוגים, חרדת הקוראים מהפיכתם לקורבנות אותה "תוקפנות" של הכותבים, המתעקשים להפיל על העולם את הגיגיהם התפלים רק בגלל שהטכנולוגיה (אינטרנט, רשתות חברתיות, תכנות בלוגינג חינמיות) מאפשרת להם את זה, כאילו היכולת לגרום נזק היא חלק אינטגרלי של הישומים האלה.

The language of victimization in the face of bloggers inflicting their boring lives, their obsessive lives, their sex lives, their pets’ lives, on the rest of us differs from the criticism of rabid political bloggers or snarky celebrity bloggers all working round the clock to attack their specific targets and generally amplify and intensify the circuits of communicative capitalism. The difference is that the anxiety about victimization construes blogging per se as an activity that victimizes and harms regardless of any particular content. The practice of blogging itself is harmful. Harm is an embedded feature of the application, like a link or tag. Anxiety about blogging relies on an image of the world as a communicative one, a world wherein communication is ubiquitous and fragile, dangerous yet unavoidable. That bloggers are blogging is a fact of this world that one cannot escape.

ןכאן מגיע החלק המעניין (כשז'יז'ק בסביבה זה תמיד מעניין) – הקשר הישיר בין חרדה להתענגות (jouissance). למרות שלחרדה (בניגוד לפחד) אין מושא, אינה ממשהו ספציפי, לאקאן טוען שלחרדה כן יש מושא, אותו ה"אובייקט הקטן a" של לאקאן, מושא האיווי, העודפות התמיד בלתי מושגת, החסר שבדיוק מעבר לתחום השגתנו. החרדה היא חרדה מההתענגות, וההתענגות (וזה ניתוח לאקאניאני נטו) קשורה תמיד למשהו "גנוב", לתענוגות גנובים, כמשהו שקיים רק כשסיפוקו נשלל ממך. בעצם "הייתי רוצה" לקרוא איזה ספר רציני, לעשות אמנות, לגמור איזו עבודת בית חשובה, אולי לסייע לניצולי שואה? להסיע חולים?, אבל הבלוגים המקוללים האלה, "מה עושה את החיים המחורבנים שלהם יותר מעניין מהחיים שלי?" הנה, אני נכנס הנה רק לדקה שתיים, והופ, עברו שעתיים. ימח שמם של הבלוגרים האלה…

Slavoj Žižek describes the way enjoyment constitutes itself as ‘stolen,’ or as present and possible only insofar as one is deprived of it. I would have read a serious novel, cultivated an organic garden, driven senior citizens to the polls if I hadn’t gotten caught up in those stupid blogs. Why are all those people blogging, anyway? What makes their lives and experiences so much more interesting than mine? If bloggers weren’t inflicting their stupid stuff on the rest of us, the rest of us would be enjoying. We would be honing our writing, not reading the half-assed thoughts of idiots. We’d be making art, not looking at stupid cat videos. We’d be spending time with our family, not
chatting with strangers on blogs.

אז למה לי את זה? שאנשים יקללו אותי? יאשימו אותי בזמן שהם מבזבזים?

Blaming our failure to enjoy on bloggers thus compensates us for our failure by promising that were it not for the bloggers we would enjoy. Our failure, our insecurity, is not our fault.

זאת הייתה הסיבה הראשונה.

הסיבה השניה שבגללה אני נמנע מכתיבה היא בגלל ספר אחר של אותה Jodi Dean (הכותבת מצויין אגב) בשם Blog Theory. שם למדתי שאני (ושכמותי) אשמים ב"הרג האחר הגדול", ב"דעיכת היעילות הסימבולית" של הקהל הרחב, בעלייתו של דונאלד טראמפ, כאלה.

אנחנו חיים בתקופה שהכותבת מכנה communicative capitalism. בלוגים הם חלק בלתי נפרד ומייצג ממנה. "הקפיטליזם התקשורתי" בולע ומכיל כל התנגדות לו. זה קורה בגלל התפרקות אמצעי המבע, המדיום הטקסטואלי כפי שהוא בא לידי ביטוי בבלוגים ורשתות חברתיות. קהל הרגיל לצורת ביטוי פרגמנטרית, המורכבת משברירי טקסט ותמונה הנצרכים במקטעי זמן המתקצרים והולכים, כבר לא מסוגל לא לצרוך ולא לייצר טקסטים ארוכים יותר, שבהם יש פוטנציאל לנסח תיאוריה חדשה, כלשהיא. בלי יכולת כזו, אין פתחון פה להתנגדות מושכלת ומבוססת לשיטה הקיימת, לאותו communicative capitalism. אין לנו זמן לפתח תיאוריה, יש לנו רק זמן להתמודד עם זרם בלתי פוסק של "משברים" המגיעים לפתחנו.

Communicative capitalism fragments thought into ever smaller bits, bits that can be distributed and sampled, even ingested and enjoyed, but that in the glut of multiple, circulating contributions tend to resist recombination into longer, more demanding theories.

הזרם הבלתי פוסק של טקסטים (למשל אלו בבלוג שבכאן) ותמונות מותיר לנו רק די זמן לעשות לייק ולפעמים לשתף הלאה. אין לנו זמן לעצור ולחשוב על הדברים. השטף הבלתי פוסק הזה שוחק את יכולתנו לחשוב ביקורתית. גורם לנו לראות את כל הקלטים האלה כאוסף שווה משקל של דעות, לגיטימיות כולן באותה מידה. אנו טובעים בריבוי הזה, ומאבדים בתוכו את היכולת לזהות איזו שיטה. אנו מאבדים את היכולת להתעכב ולחשוב על הדברים.

ומעבר לזה, זרם הטקסטים המיוצרים על ידי כל אחד שבא לו, בלי איזו מסננת של וועדת עורכים או שומרי סף כאלו ואחרים, גורמת למה שז'יז'ק (תמיד מעניין) מכנה "דעיכת היעילות הסמבולית", או "הרג האחר הגדול"בלאקאניאנית. האחר הגדול (החברה / התרבות) הוא שקובע לנו מה משמעותם של סימנים, מה מסומן על ידי מסמן מסויים. אבל כאשר לכל אחד (כולל ארחי-פרחי כמו עבדכם הלא נאמן) יש דעה, וכל דעה נחשבת, אז הולכת ומיטשטשת המשמעות של הדברים. כבר קשה אפילו להבחין מתי מישהו אומר דברים ברצינות ומתי בצחוק. אנשים מאבדים את המיומנות להבין במה מדובר. ואז, גם דבילים כמו הדונלד יכולים להגיד כל מה שבראש שלהם, וזה יתקבל ללא זעזוע – בגלל אותה "דעיכה ביעילות הסימבולית".

An additional Žižekian concept (one he develops from Claude Lévi-Strauss) important for theorizing communicative capitalism is the decline of symbolic efficiency (aka the collapse of the big Other). If the efficiency of a symbol designates its mobility, its ability to transmit significance not simply from one person to another but from one setting to another, the decline of symbolic efficiency points to an immobility or failure of transmission.
Blogs provide a clear example: sometimes it’s difficult to tell when a blog or a post is ironic and when it’s sincere, when it’s funny or when it’s serious. Terms and styles
of expression that make sense to an “in-group” can shock, insult, or enrage folks who just happen upon a blog.

ז'יז'ק (שוב) מסביר את אותה דעיכה ביעילות / מיומנות הסימבולית בהעלמו של "מסמן על" (Master signifier), כזה המייצב את המשמעויות, כזה האורג יחדיו את שרשרות המסמנים, כזה המונע את הנטיה להתבדרות המובן. אבל עניין מסמן העל כבר קצת חורג ממה שפוסט זה יכול להכיל.

Žižek uses Lacan to express the point as a suspension of the function of the Master signifier: there is no longer a Master signifier stabilizing meaning, knitting together the chain of signifiers and hindering its tendencies to float off into indeterminacy.

והסיבה השלישית שבגללה אני ממעט לכתוב, היא אותה הסיבה שבגללה אני מביא את שתי הסיבות הקודמות, כצידוק תיאורטי לזה שאני לא כותב. אם אין לי בעצם מה להגיד, אז למה להגיד את זה בכל כך הרבה מילים? אני צריך שדעיכת היעילות הסימבולית תהיה על מצפוני? להיות אשם בהרג האחר הגדול? ולגרום לאנשים חרדה, על זה שהם מבזבזים את זמנם בקריאת הבלוג שלי במקום לכתוב בעצמם יצירת מופת ספרותית, או לפחות לקרוא אחת כזו? שישנאו אותי על שגרמתי להם לבזבז את זמנם בקריאה כאן במקום שיהיו במקום אחר ויעשו משהו אחר?

סתם… קריאה ב Jodi Dean הבהירה לי שאני כבר לא יכול לסמוך על אנשים שיזהו מתי אני רציני ומתי לא.

6 מחשבות על “מודה ועוזב

  1. למרות השורה האחרונה שלא מאפשרת התיחסות לכתוב, בחרתי להגיב.

    א' על הטינה. אם נאמץ את ההמנעות מטינת הקוראים, נאבד את הזכות של ציפורים לצייץ ושל פרחים לפרוח
    שכן איזה זכות יש לפרח לפרוח ולגרום לעוברי אורח להעצר ולהריח את ריחם, בזמן שהם יכולים לעשות דברים מועילים יותר עם זמנם (כמו ליצר ריח בעצמם…)
    החיים מתחילים ע"י פילוח גופו של האחר, דחקנו הצידה ועשית מקום, ככה מגיח תינוק לעולם. נראה שזהו טבעם של החיים. המעות מ"קירבון" יוביל להכחדה של המין כולו.

    ב' מאחר שאנשים עושים את הבחירה להכנס ולקרוא, ולא נכפה עליהם (ע"ע התפוז המכני) לקרוא או לצפות בתכנים הנדונים, הייתי משאיר את הבחירה בידיהם. ניתן לטעון את הטיעון ההפוך שדווקא מניעה של תכנים מאנישם שמעונינים לצרוך אותםהיא הפיכתם לקורבן האגו הפרנואידי של הכותב.

    דווקא הדעיכה של "מסמני העל" ונסיגתם של שומרי הסף, דורשים את קיומם של כותבים איכותיים המאזנם, ולו במעט, את איכות התוכן האינטרנטי/אנושי.

    במילים אחרות, תמיד כיף לקרוא דברים חכמים ונבונים.

    מאחל לך ולקוראיך שתמשיך.

    עופר

    • תודה עופר…

      הטינה ל"כתיבה דיגיטלית" שונה מהיחס לפרח או ציפור – באלו אנו לא משקיעים זמן, ואם אנו כן משקיעים, אנו רואים את זה כ"זמן איכות". רשתות חברתיות ובלוגים עדיין לא קיבלו לגיטימציה חברתית כמשהו שראוי להשקיע בו זמן. או שאולי זה עניין דורי? אבל באמת שיש ברשתות חברתיות משהו מאד פתייני, תחושת השתייכות, אולי מדומה, לקהילה, שגורמת לנו להשקיע שם זמן, לא תמיד בדברים הכי מדהימים, אבל הי, לא צריך לקחת הכל כל כך ברצינות, שווה ורצוי לבזבז זמן, לא? אפילו, ובעיקר, בבהיה…

  2. לא ממש השתכנעתי מהטענות אני מודה. לא מבינה גם מה זה טינת הקוראים. אני בתהליכי התנתקות מהפייסבוק וחוזרת לקרוא בלוגים, ספרים ובחוסר ברירה, ללמוד בולגרית למבחן אזרחות. מבחינתי לפוסטים שלך יש ערך גבוה אני אפילו זוכרת כמה מהם ממש טוב (למשל את בית המלאכה לעבודות עץ בעיר התחתית בחיפה (בזכות הפוסט הזה הלכתי לדבר איתו!), את הפוסט על פסמיניזם ולימודים, אני זוכרת את החודשים הראשונים בפריז, פוסט מדהים על הפליטים (משפט שכתבת שם היה שאנשים שעברו וחוו מה שחוו הפליטים האלו הם נכס לכל מדינה).
    אם איבדת צורך לכתוב זה כבר משהו אחר, אבל אם עדיין יש לך צורך לכתוב אז בבקשה תמשיך.

    • שירה תודה!
      הספר אותו ציטטתי נכתב לפני שפייסבוק וטוויטר הפכו משמעותיים, ובלוגים היו באופן יחסי המדיום הקצר והחפוז. אז כן, קני המידה משתנים. היום בלוג המפרסם פוסטים ארוכים יחסית כמו שלי (הפוסטים בהרבה בלוגים יחסית קצרים) הוא עוד שריד לימים שחלפו כנראה. גם אני די פורש מפייסבוק, לבטח בנייד. הבלוג עדיין מתפרסם בפייסבוק וטוויטר, באופן אוטומטי…

  3. אגב אם באמת אתה רומה לדעת מה זה בזבוז זמן, תחנת רכב של עינויים נפשיים תמידיים, חברים לכאורה, והרבה הרבה טפשות תהומית מוזרקת בזרנוקי פוסטים לכל הכיוונים אז זה נקרא פייסבוק ומי שמעריך את חייו יתנתק או יצמצם משמעותית את השהות שלו בפלטפורמה המזעזעת הזאת.

  4. על אף שאני אוהב את טראמפ, הרשומה שלך מעניינת מאוד – תמשיך לכתוב.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s