עניין של גיל


נצבט לי הלב כשאני רואה את המרצים באוניברסיטאות בהן אני לומד מנסים לקושש קצת תשומת לב מהתלמידים שלהם. אלו שלא ברור לי למה בכלל הם נרשמו ללימודים האלה, שאת חוסר העניין המוחלט שלהם הם ממש טורחים להפגין.

באחד השיעורים בהם אני משתתף יושב לו פרופסור לא צעיר, מול כיתה גדולה וריקה שבפאתיה מסתודדות להן שלוש סטודנטיות (המהוות מחצית ממניין הסטודנטים מן המניין הרשומים לקורס, המחצית שהואילה להופיע) ומנסות להימנע מליצור עמו קשר עין. עוד יושב בכיתה עבדכם הנאמן, ולמרות שברור לו שהמרצה היה מעדיף שמי מהסטודנטיות תענה על שאלותיו ותסגיר בזה שקראה ולו משהו משלל החומרים המשובחים שהמרצה מעתיר עליהן, מפעם לפעם הוא (כלומר אני) לא יכול להתאפק, ואחרי דקות ארוכות של שתיקה במהלכן המרצה מחכה לתגובה כלשהי לשאלתו, רחמיו גוברים עליו והוא (כלומר אני), זה שכן קרא בבית לפני השיעור, ובעניין רב אפילו (את הנושא שבהמשך רשומה זו, למשל), עונה למרצה.

או מרצה שעומדת לה לפני כיתה די גדולה ומראה לקהל של כעשר סטודנטיות מנפלאות האמנות העכשווית, דברים מצויינים באמת, מעוררי מחשבה, ביקורתיים. והמרצה מצויינת גם היא, ומשקיענית, ומכינה מצגות למופת. אבל הקהל שלה, כולו, שערה משערות ראשו אינה זזה, וגם לו הייתה זזה, לא אפשר היה להבחין בזה. כי זה קהל של נערות מסורתיות, לא משנה מאיזה מגזר (יותר מאחד), שאני משוכנע שמימיהן לא נכנסו לחלל בו מוצגת אומנות, לא מרצונן בכל אופן, וגם אחרי שיקבלו את התואר, במשהו שקשור לאומנות, גם לא יכנסו. כל ההרצאה הזו נופלת על אזניים ערלות (בלי קשר למגדר, בחיי), במשך ארבע שעות רצופות. בזה כבר לא עמדתי, לא יכולתי לראות את ההתבזות, ופרשתי. 

כל זה באוניברסיטת חיפה, בה רמת הסטודנטים והסטודנטיות, לפחות בחוגים אליהם אני הולך, באמת מעוררת דאגה. באוניברסיטת תל אביב אני מתרשם שהמצב עדיין סביר, אבל אני חושד שאוניברסיטת חיפה מייצגת יותר נאמנה את מצב הדברים במדעי החברה והרוח בשאר האוניברסיטאות בישראל. ככל שהביקוש יורד, והמאבק על כל סטודנט נעשה יותר נואש, אפשר לרכוש במוסדות אלו תואר אקדמי במדעי החברה או הרוח עם אפס השקעה ומעט מאד כישורים. מצד שני, גם בחיפה וגם בתל אביב יש בחוגים האלה מספר גדל והולך של אנשים מבוגרים, אחרי פרישה, הבאים מתוך עניין אמיתי בלימוד (או שיעמום), והם מתחילים להיות אחוז משמעותי בכיתות. אלא שהאוניברסיטאות לא יודעות מה לעשות אתם, והייתי רוצה להציע שהן ישקיעו קצת  מחשבה בכיוון. לטובתן, אך לא רק לטובתן.

שתי האוניברסיטאות גם יחד, אם השקיעו מחשבה כלשהי בנושא, זה היה בכיוון של "איך עושים מזה כסף". הן לא רואות את עצמן כחלק משמעותי ותורם בקהילה, כזה שאולי (כמו בארצות צפונה מכאן) יכול לתרום לרווחת האוכלוסיה הבוגרת וגם לצאת נשכר ממנה, לא רק במישור הכספי. באוניברסיטת תל אביב  למשל משווקים לקהל את "לומדים בגילמן", שם אפשר להרשם לקורסי מבוא שונים תמורת אלף שקלים לקורס של 4 שעות שבועיות (אין הנחה לאזרחים ותיקים), ותמורת סכום לא זניח זה, ירשו לך להיות זבוב על הקיר בכיתה, על אחד הכסאות לאורך הקירות, לא חלילה ליד שולחן, וגם עדיף שתשמור על פרופיל נמוך. פרופיל עוד יותר נמוך עליך לשמור אם לא שילשת את הממון לכיסם, כי האוניברסיטה מעסיקה זוג ציידים, גבר ואישה, האורבים במסדרונות לכל מי ששיבה זורקה בשערו ומונעים ממנו להיכנס לכיתות, גם לקורסים שאותם הם אינם משווקים. וזה במדעי הרוח, לא בחוג לראיית חשבון או מדעי המחשב, נאמר. להקיא.

בצר לי, פניתי למשנתו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה שחקר אנתרופולוגית את העולם הזה, בו הוא פעל, העולם האקדמי, בכדי להבין את פשר היחס של האוניברסיטה ללומדים המבוגרים. כדאי להבין תחילה את מושג ה"הביטוס" שטבע בורדייה לפני שנמשיך (כתבתי על מושג זה פעם והשוויתי אותו למושגים מקבילים משדות ידע אחרים), אז הנה הגדרה (קצרה מזו שברשומה ההיא):

הביטוס (Habitus) הוא מושג בסוציולוגיה המתאר מערכת של סכמות קוגניטיביות שמהוות תפיסות עולם, טעם, מוסכמות חברתיות. הביטוס הוא למעשה הביטוי ברמת הפרט של מבנים הקיימים ברמת השיח של החברה, וכך הפרט מתפקד למעשה בצורה מסונכרנת עם החברה. בורדייה השתמש במונח הביטוס בכדי לתאר את מערכת האמונות והנטיות האישיות של אדם מסוים המקבל על עצמו מבנים מסוימים הקיימים בחברה שלו. כך הביטוס הוא מבנה מובנה על ידי החברה שיכול לתפקד גם בתור מבנה המבנה את הפרט, ולהיפך. הביטוס יכול להסביר כיצד אדם פועל לפי מעמדו או עמדתו בחברה על ידי כך שהוא מקבל על עצמו את ההביטוס של הסביבה שלו וחולק עימה את ערכיה, דרכיה וכו'

ועל זה כותב גדי אלגזי במאמר ב"סוציולוגיה ישראלית : כתב-עת לחקר החברה הישראלית – כרך ד, מס' 2":

"אין זה מקרה , שמושג ההביטוס נטבע בעולם האקדמי . למן המאה השתים עשרה מבקשים המוסדות האקדמיים – בעקבות קודמיהם , בתי הספר של המנזרים – לחולל תמורה בבאים בשעריהם , להנחיל להם מערך נטיות ואורח חיים מובנה . האוניברסיטות והקולג'ים מבקשים לחולל בסטודנטים תמורה עמוקה בכל הליכותיהם . תוך כדי כך הם נתקלים בהתנגדות עיקשת , בכוח ההתמדה של הרגלים ונטיות , שנרכשו קודם לכן . במקרה של הסטודנטים , מה שנתפס כהתנגדות , כבעיה , יכול לעבור המשגה שיטתית ולהפוך מושא לפעולה שיטתית של מוסדות החינוך – בין היתר משום שאין מדובר ביחס של שליטה בלבד , אלא של הורשה ושעתוק ; הסטודנטים אמורים להיות יורשיהם של מחנכיהם . הם אובייקט מיוחד , שהוא סובייקט בפוטנציה , משום שהוא מייצג לפחות באופן חלקי את עברו החברתי של המחנך – ואת עתידו האפשרי של מושא פעולתו . משום כך , הפרקטיקה של עיצובו ומערך הנטיות בו נתקלים המעצבים זוכים למעמד מיוחד . הצירוף הזה של קרבה וריחוק בין סובייקט ואובייקט , של מבט מבפנים ומבחוץ , של פעולה מוסדית ועיון שיטתי הוא זה שיוצר בהקשר המוסדי הספציפי של מוסדות הלימוד הגבוהים את התנאים , המעודדים המשגה שיטתית של הטבע הנלמד , של ההביטוס כמערכת נטיות מובנה ( בה בעת מחייבת האידאולוגיה הרשמית של מוסדות הלימוד את הכחשתו השיטתית של ההביטוס החברתי , שהם עצמם חושפים את כוחו .)"

אני חושד שזה שורש העניין. השומעים החופשיים, הלומדים הבוגרים, הם מקרה יותר קשה מבחינת הממסד האקדמי. מצד אחד, זה קהל בעל הביטוס הרבה יותר יציב, עם הרגלים ונטיות הרבה יותר מגובשים מאלו של הקהל הצעיר, כזה שהתגבש על פני עשרות שנים ולכן פחות "חומר ביד היוצר".  הם לא עברו החברתי של המחנך, הם עתידו החברתי.  מצד שני, התלמידים הבוגרים הם גם לא היורשים העתידיים של מחנכיהם (ולו רק מכיוון שבהרבה מקרים הם יותר מבוגרים ממוריהם) ולכן יש למוסד האקדמי פחות אינטרס בהכשרתם (אבל רוב התלמידים הצעירים גם הם הרי לא ישארו באקדמיה, לבטח לא באקדמיה מדולדלת התקנים והתלמידים). המבוגרים לא הולכים להיות לא סגל ההוראה העתידי וגם לא החוקרים העתידיים, גם אם ירשמו לתואר וימלאו את כל חובותיו. הם שחקנים מסוג אחר ב"שדה" האקדמי, והשחקנים ההגמוניים באקדמיה מנסים פשוט להדוף אותם החוצה. לא כל כך המרצים כמו הסגל הבכיר והאדמיניסטרציה. איך לשנות את זה? אין לי מושג. ובכל מקרה, יש לאוניברסיטאות צרות גדולות יותר. מצד שני – לפחות עכשיו מרשה להם המל"ג להפריד בין המינים לא רק בתוך הכיתות -(

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “עניין של גיל

  1. נתקלת ביחס שונה מצד מרצים כלפי סטודנטים מבוגרים? אף במקרה שמוזכר בראשית הפוסט, נשמע כאילו נצרת את לשונך בהתאם להנחותיך, אך לא בהכרח בהתאם לנטיותיו של המרצה.
    כלומר, ולמיטב ניסיוני, אם אנשים מבוגרים ממעטים להשתתף – הרי זה עקב חוסר נוחות שלהם. אבל זה ממילא לא המצב – במרבית הקורסים שפקדתי נכחו אנשים מעל גיל 55, והם השתתפו ומשתתפים בקורסים ככל סטודנט צעיר מהם.
    כל זאת – מבלי לגרוע מחשיבות הנושא שהעלית, ומהבעייתיות שקיימת במבנה מסגרות הלימודים במוסדות האקדמיים בארץ (שהרי הוא זה שמלכתחילה יצר בעיה בקרב סטודנטים מבוגרים (שיכולים להירשם לתואר, אך מעדיפים שלא להיבחן, וללמוד בקצב משלהם, ולפי עניין – לפחות לפי המדגם שיצא לי להכיר)).

    • במקרה הראשון שהזכרתי, אני היחידי שאי פעם עונה למרצה, ואני יודע שהוא שמח על כך, אבל גם ברור שהוא מצפה לקצת תגובתיות מהסטודנטים מן המניין, ולו רק מתוך אינטרס. אם לא יהיו לו סטודנטים לתארים מתקדמים, מי ייצר בעבורו את הפרסומים?

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s