דלות השיחוח?


V אחד נדלק, אחרי כן גם השני. שניה אחרי כן, שני ה V הפכו כחולים. דקה עוברת, עוד דקה, והוא או היא לא עונים לך בווטסאפ. למה? לְמַה זה סימן? מה זה מסמן? ואז אתה מתחיל לחשוב, אולי הוא בנהיגה (אז איך הוא קרא את ההודעה? תוך כדי נהיגה?) או שאולי היא כועסת עלי? אמרתי משהו שעצבן אותו/ה כשנפגשנו אתמול? כל מסכת היחסים בינך לבין האיש שאתו אתה (מנסה) לנהל שיחה בצ'אט (שיחוח) הופכת לחלק ממערכת הסימנים של השיחה הזו, שאפילו עוד לא התחילה.

בינתיים אתה רואה שהוא כן מגיב בקבוצת ווטסאפ אחרת, המונית, בה שניכם חברים. אז הוא לא נוהג, מסתבר. אבל למה שם הוא כן מגיב ואלי הוא לא מתייחס? או שהוא מתחיל כן להגיב, ואתה רואה בישומון שהוא typing…. . ואחרי שאתה רואה שהוא מקליד במשך זמן מה, לא מופיע כלום על המסך, ואתה שואל את עצמך, מה קורה פה? הוא כותב ומוחק? או שאולי נכנסה לו שיחת טלפון והוא ימשיך להקליד אחרי כן? מה קורה פה?

כל הפסיכולוגיה בגרוש הזו, (שאכחיש כל קשר בינה לביני,) הן מחשבות שהתעוררו אצלי בעקבות הרצאה ששמעתי לאחרונה, שקוננה על דלותן (הפנומנולוגית, מרלו-פונטי אוזכר שם) של שיחות בצ'אט, (למשל בווטסאפ) וגם על הירידה ב"פְנִיוּת" לזולת ולצרכיו (מרטין בובר אוזכר שם) בעולם בו יותר ויותר תקשורת היא דיגיטלית, ולא פנים אל פנים.

יש לזה פנים לכאן ולכאן. המדיום הדיגיטלי הוסיף עושר גדול של ערוצי תקשורת, וגם הוסיף משטר שלם של מסמנים שנוצרים מאפשרויות אלו, וגם יוצרים אותן.

אמנם אמוג'ים הם לא ממש תחליף למה שבשיחה פנים אל פנים מספקים 44 שרירי הפנים של הדוברים – עושר גדול של מסמנים (וגם שפת הגוף משמעותית בשיחה), ובה הניואנסים של הקול מוסיפים על זה עוד שכבה עבה של "פנומנולוגיה" או סתם תופעות חושיות שניתן לפענח. אבל בתקשורת האלקטרונית, ככל שאנחנו נעשים בה יותר מיומנים, יש סוג אחר של תופעות שאפשר וצריך להיות מסוגל לפענח כדי להבין מה יש בה, בשיחה שאדם מנהל, כשמשמעות המילה "שיחה" הורחבה, ויכולה להיות גם פוסט בפייסבוק והתגובות עליו, תמונה באינסטגרם והתגובות עליה, ציוץ בטוויטר והתגובות עליו (או שיתופים) ועוד ועוד.

אז הנה כמה דוגמאות, ממש לא ממצות, לאופן בו תקשורת דיגיטלית יש לה פנומנולגיה ופרגמטיקה משלה, שהיא בעלת עושר תוכני שהוא פשוט אחר.

בניגוד לשיחות פנים אל פנים, שיחות בספירה הדיגיטלית לעתים קרובות חופפות זו את זו. אנשים משתתפים במקביל במספר צ'טים, חלקם אישיים וחלקם קבוצתיים, ובמקביל גם מעורבים בעוד אחת או יותר רשתות חברתיות שגם שם הם מנהלים סוג של שיחה, הכוללת תגובות, לייקים ושיתופים, עם מספר גדול של אנשים במקביל. זה דורש סוג של אוריינות תקשורתית מסוג אחר, וכאמור מבוסס על מערכת עשירה של סימנים ומשמעויותיהם, שכמובן אי אפשר לחלוטין לנתק מהרקע המשותף הקודם של המשוחחים, בעולם הפיזי או הוירטואלי.

יש לצ'אט גם היבט מגדרי: בשיחת פנים אל פנים בין אישה לגבר, קולו של הגבר, שמטבעו רם יותר יגבר על זה של האשה (לא פעם…). קול הגבר בוקע גם ממקום רם יותר, כי הגבר גבוה יותר ובעל יותר מסת גוף. הגודל היחסי של הגופים הדוברים, היחס בין עוצמות הקול, מהווים חלק בלתי נפרד מהפנומנולוגיה של השיחה פנים אל פנים. ה"יתרון" היחסי הזה של הגבר בשיחה פנים אל פנים נעלם בצ'אט ואפשר לטעון שהוא מומר ביתרון יחסי של האשה, שאצבעותיה (הקטנות יותר) זריזות יותר על המקלדת, ביחוד זו של מסך הטלפון.

שיחות דיגיטליות יכולות גם להתמודד עם הפסקות בשיחה, וזה אפילו בסדר, חלק מהעניין. חלק מהשיחות, זה פשוט טיבען. כשקבוצה של אנשים מנסה לקבוע משהו, נאמר פגישה, בקבוצת ווטסאפ, כל אחד מגיב כשיוצא לו, ובסופו של דבר, לרוב, יוצאת מזה גם פגישה. גם כאן לא כולם מבינים את משטר המסמנים הזה באותה צורה, ויש כאלה שאתה תמיד יודע שצריך להעיר אותם להגיב. ואלו לא תמיד אלו שפחות "אוריינים דיגיטלית", לפעמים זה פשוט עניין של אופי, או פנאי, או פניוּת  לנושא.

מה שמביא אותי לבובר. האם טענת המרצה שהזכרתי, שבשיחה דיגיטלית אנחנו פחות פנויים לזולת רגשית ו/או מעשית, נכונה? כי השיחה יותר "שטוחה" אולי? אם למשל מישהו שופך את דם ליבו באיזה פוסט בפייסבוק, או בבלוג, ואנו לא מגיבים, או לכל היותר מלייקקים בקטנה – האם זה אומר שאנו לא קשובים לצרכיו? כן, זה אומר. אבל זה הצד השני של זה שרובנו מחוברים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. אז אנחנו יותר זמינים לפניית הזולת ביותר הזדמנויות, אבל אנחנו גם מוצפים, וחלק מהפניות נופל בצד הדרך. ביחוד כאשר הפניות לא מותאמות למדיום.

עוד על הטענה בנוגע לדלות החומר של שיחות צ'אט: זה הרי מזמן לא רק טקסט. כמות התמונות והסרטונים של נכדתי המדהימה והמקסימה בת החדשיים, המועברים באותם האמצעים ממש אלי יום-יום, שקולה בהחלט לתכולת האינפורמציה שהייתי מקבל לו הייתי מדבר עם בני בטלפון ושואל לשלומה, בשיחה קולית ב"רוחב סרט נמוך". גם הניואנסים העדינים של קולו לא משתווים בעושר המידע שבהם לחיוך שלה בסרטון שאני מקבל פעם ביום, או יותר.

ויש גם את המעצבנים האלה שמתעצלים להקליד, ושולחים במקום זה קטע קולי קצר. זה מעצבן מכמה סיבות: קודם כל, יש נסיבות (נאמר כשאתה יושב בפגישה או בהרצאה) שבהן אפשר לקרוא טקסט אבל לא לשמוע הקלטה. (אבל אני מודה שיש נסיבות שבהן דווקא אפשר להקשיב אבל לא לקרוא). אבל מי ששולח לך הקלטה של קולו, בעצם לא מנהל אתך דו-שיח. הוא שולח לך הקלטה, בדרך כלל ארוכה מדי, ולא נותן בידך אפשרות להתפרץ לדבריו (כמו שכולנו אוהבים לעשות) או להגיב במהלך הדברים. (מצד שני, גם לפוסט כמו זה אי אפשר להגיב בתוך "אמירת" הדברים… אולי לכן יש כה מעט תגובות כאן.) הנקודה הרלוונטית לנושא הפוסט היא שהבחירה בין טקסט והקלטת קול גם היא אומרת משהו על היחסים בין המוען לנמען בשיחה, ועל הסיטואציה החברתית בה נמסרים הדברים ולכן גם "צובעת" את הדברים הנמסרים.

ועוד לא הגענו לדבר על האפשרות להקראה אוטומטית (בקול רובוטי, אבל הולך ומשתפר) של טקסט כתוב, או להקלדה בעזרת המרת דיבור לטקסט (ממש עובד טוב, גם בעברית), שני דברים שאני ממעט להשתמש בהם אבל יש רבים אחרים שדווקא כן. הנה עוד רובד של "פנומנולוגיה" בתקשורת דיגיטלית שמעשיר את משטר הסימנים של התקשורת הזו.

שיחות בקבוצות הן סיפור אחר משיחות אחד-על-אחד, עם משטר סימנים שונה. הנה לדוגמה קבוצת הווטסאפ של רכז ההסעות של סניף צפון של "בדרך להחלמה", קבוצה בה הרכז כותב לכל קהל המתנדבים כאשר חסר לו מסיעי חולים מבית החולים חזרה לגבול או להיפך. התגובות לרכז הולכות רק אליו, כך שלא כל עשרות המתנדבים מוצפים בזה, אבל הרכז גם דואג להודות בפני כל הקבוצה למי שהתנדב למלא את החסר, וגם מוסר את בקשותיו בצורה שממש קשה לא להיענות לה. יכולתם למשל לסרב להחזיר הביתה את "מחמוד החמוד בן הארבע"? הנקודה כאן היא שלמרות שזו קבוצה מאד "פונקציונלית", יש בה "נוהל דיבור" שהופך אותה מאוד אפקטיבית, יש בה רגש, יש בה מערכת מוסכמת, ודי עשירה (אם חופרים לעומק) של סימנים ומסומנים, למרות שלא רואים בה את הבעות הפנים של אף אחד, ורוב האנשים בקבוצה לא ראו אחד את השני אי פעם.

גם "שיחות פייסבוק", תגובות על פוסטים שלך או של אחרים, יש בהן משטר מאד מאד עשיר של סימנים, שהופך עוד יותר עשיר בגלל שתכופות  "אנשים זרים" נדחפים (כביכול) לשיחה. אפשר לעשות טקסונומיות מאד עשירות של סוגי פוסט ותגובות עליהם, ותגובות על התגובות, ושיתופים של תגובות ותגובות על שיתופים. (כל זה בעצם נכון לכל הרשתות החברתיות, אלא שאת פייסבוק אני מכיר יותר.) להגיד שכל סוגי השיחה האלה הם "דלים" בתוכן משמעותי הוא סירוב להפנים שאנחנו חיים בעולם בו יש משטרים רבים ומגוונים מאד של סימנים.

מעבר למשטר הסימנים של כל אחד מאמצעי התקשורת הספציפיים יש את מה שאפשר לכנות ה"מטא-משטר", זה שמכתיב את הערוץ ה"מתאים" ביותר לכל סוג של תקשורת. (יש אנשים שאני יכול לשלוח להם הודעות בעשרה אפיקים שונים לפחות, כולל לינקדאין…). יש דברים שהגיוני לשלוח במייל, יש כאלה שבמסנג'ר. יש כאלה שווטסאפ הוא הכלי המושלם ויש כאלה (מטפלים פיליפינים בקשישים) שרק viber עושה להם את זה. לפעמים זה מתדרדר על לצורך לשלוח SMS, לאלו שמתגאים ש"להם" אין טלפון חכם.

יש גם כאלה, שרובם נמנים על אלו שאת משכורתם אנו משלמים ממיסינו, שמעדיפים ערוץ תקשורת חד כיווני – פקס, והמהדרים דורשים גם שיחת טלפון לוודא שהפקס אכן הגיע ואכן היה בו נייר (מה שלא מבטיח התייחסות לתוכן הפקס). שמעתי שעדיין יש כאלה שמדפיסים על דף נייר ודוחפים אותו מכנית לפקס, ולא שולחים ישירות מהמחשב… גם זה משטר של סימנים, שהסימן הבולט בהם הוא אצבע משולשת עליך, זה שנדרש לשלוח את הפקס. קיבלתי לאחרונה מכתב (מנייר! במעטפה!) מהעיריה, שמודיע לי שמשהו לא היה ברור (לא נאמר מה) בפקס שהעברתי אליהם חודשיים קודם, וגם וידאתי טלפונית שהגיע. לא צריך יום לימודים ארוך להבין מה המכתב הזה מסמן.

מודעות פרסומת

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s