מיזורי


בסינט לואיס, מיזורי, ארה"ב, יצא לי לבקר יותר מפעם אחת, ואף לא פעם אחת מבחירה. זו הייתה תקופה בה הייתה עדיין קיימת חברת תעופה בשם TWA, שהציעה טיסה ישירה לניו יורק, עם חיבור נוח לטיסת המשך אל החוף המערבי, לשם טסתי בענייני עבודה. אלא שמטוסי החברה היו מדגם מאד מיושן של 747, ואלא אם הטיסה נהנתה מרוח גבית כל הדרך, הם היו עוצרים עצירה "בלתי מתוכננת" באירלנד או איסלנד, לתדלוק. העצירה הזו גרמה תמיד להחמצת טיסת ההמשך, ולכן בדרך כלל הועברו הנוסעים לטיסת המשך אל סיינט לואיס, ומשם, אחרי המתנה של כשבע-שמונה שעות, לפעמים בקור של 30- מעלות, המשיכה טיסה ליעד הסופי, אליו היית מגיע באיחור קליל של כ 12 שעות.

למה המשכתי לטוס איתם יותר מפעם אחת? כי הם נתנו 3 מיילים על כל מייל שטסת בפועל. האם יצא לי לנצל מיילים אלה? אני לא זוכר, אבל חושד שלא. מאז כבר נגמלתי משיקולי "מיילים" וזה כבר לא שיקול בבחירת חברת תעופה. אז בכל אופן, היו לי לא מעט שעות לחקור את סינט-לואיס בשעות ההמתנה ההן, למשל הקשת הענקית של "השער למערב".

אבל ב"אטרקציה" העיקרית של העיר, לפחות מבחינת נשות מדינת מיזורי, לא יצא לי לבקר. אולי כי למדתי על קיומה רק השבוע, בסרט תיעודי. האטרקציה הזו היא מרפאה, המקום היחידי בכל מדינת מיזורי גדולת המימדים בה מבצעים הפלות.

מסתבר שמדינת מיזורי, שאינה אפילו בדרום הנחשל של ארה"ב אלא רק במרכז המאד דתי-מסורתי שלה, משתדלת להקשות על הנשים המתגוררות בה לבצע הפלה, למרות פסק הדין הפדרלי התקדימי מ 1973 (Roe vs. Wade) שקובע חד משמעית שלנשים הזכות לבצע הפלה כל זמן שהעובר לא יכול לשרוד מחוץ לרחם.  חייבים שתהיה בכל מדינה מרפאה להפלות? אז מאפשרים רק אחת. ואליה נשים צריכות להגיע לפעמים ממרחק של שש שעות נהיגה.  ולא פעם אחת, שלוש. פעם ראשונה לפגישה עם רופא שבה "יוסברו לה האופציות", פעם שניה לבצע את ההפלה, אחרי תקופת המתנה של שלושה ימים שבמהלכם מוסרים את שמה לארגונים שמנסים להניא אותה מלבצע את ההפלה, ופעם שלישית לביקורת.  יש עוד מכשולים רבים ומגוונים. קטינות למשל צריכות את הסכמת שני ההורים, ובמקרים לא מעטים האב לא ידוע או מקומו לא ידוע מה שמהווה מחסום לא עביר להפלה. אבל עצם הצורך להגיע ממרחק גדול למרפאה שלוש פעמים (הביקור המקדים ותקופת ההמתנה הם חידוש של הזמן האחרון) מהווה מחסום לא עביר ללא מעט נשים צעירות שלא רוצות שמשפחתן תדע, שאינן במערכת יחסים, שצריכות לעשות את כל הדרך לבד, ולבסוף לעבור מהחניה אל המרפאה דרך שכבה עבה של נוצרים אדוקים המגדפים אותן ומאיימים עלין במארת נצח. הנשים, אלו הבאות להפלה, מאד דתיות גם הן, אבל אין להן ברירה, לדעתן.

רוב הטיעונים נגד ההפלה הם דתיים נוצריים. אותם נוצרים מתנגדים אפילו לאמצעי מניעה או לקיום יחסי  מין מחוץ לנישואין. אמריקה שבין החופים היא המקום אליו התנקזו הרבה כתות נוצריות פנאטיות שחלקן גורשו מאירופה או נאלצו לברוח. מה שמדהים, שהם היו מוכנים להצביע לנוכל-נואף כמו טראמפ, אבל זה עוד אחד מהדברים שלעולם לא אבין.

מה שעוד לא אצליח להבין זה את הגישה האמריקאית (שמחלחלת גם הנה) שאין לעזור לאדם שלא עשה כל מה שאפשר לעשות בכדי לעזור לעצמו. אם אדם נפגע מהוריקן, או כוח עליון כלשהו, אז בסדר, אפשר מוסרית לעזור לו. לא שזה תמיד קורה, למשל ההתמהמהות לעזרה לניצולי הוריקן קתרינה קשורה להיותם אוכלוסיה מוחלשת מלכתחילה.

כך גם ההתייחסות לנשים העניות המבקשות לבצע הפלה כי הן כבר אמהות חד-הוריות לשניים, מרוויחות 3 דולרים לשעה ואין להן יכולת לגדל עוד אחד. לנשים מבוססות אין בעיה לבצע הפלה באופן פרטי. אבל הנשים העניות? "למה הם לא השתמשו באמצעי מניעה"? (רובן אכן לא השתמשו, אולי בגלל שאסור להסביר בבתי ספר במיזורי על אמצעי מניעה, אולי בגלל שהתקן תוך רחמי יקר מדי לרובן ואין להן ביטוח רפואי שיממן אותו.). "ולמה הן נכנסו להריון כאשר הן לא בקשר זוגי יציב"? ו"איפה האבא בכל התמונה". שאלות רבות ושונות שקל לשאול ממקום לבן-שבע-צדקני אבל שקשה לנשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לגדל שני ילדים לבדן ממשכורת של מלצרית בדיינר, לענות עליהן.

מבחינת מתנגדי ההפלות, ביקום מקביל הנשים האלה היו יכולות תיאורטית "לאסוף" את עצמן, (זה המיתוס האמריקאי, של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות), לעבוד מאד קשה, לרכוש השכלה גם בלי תמיכה הורית, להתחיל לעבוד, ליצור קשר זוגי יציב ורק אז, להיכנס להריון וכמובן לא להפיל. אבל אם אבא שלך אנס אותך והכניס אותך להריון בגיל 13 (והיו דוגמאות לזה בסרט ממנו למדתי את כל זה), זו בעיה שלך. היית יכולה איכשהו, למנוע את זה. (למשל להיוולד במקום אחר ובזמן אחר, או לא להיוולד כלל?). אצלם, אצל הנוצרים הצדקנים האלה, דברים כאלה לא קורים…נניח.

מה שמחזיר אותי הנה. לעזה. גם ביקום מקביל היו יכולים תושבי עזה, המקום הכי צפוף בעולם ואחד העניים ביותר בו, "לאסוף" את עצמם, ועם סיוע שקיבלו ממדינות הנפט, להפוך את עזה לסינגפור במזרח התיכון. וכיוון שביקום הזה הם לא עשו את זה, מצוקתם היא לא הבעיה שלנו, וזה בסדר לסגור אותם הרמטית מכל הצדדים, יבשתי-ימי-אווירי (כן, אני יודע, יש להם גבול עם מצרים, ואם הם לא השכילו לגרום למצרים לפתוח אותו, פאק שלהם), ולזרוק את המפתח.

עזה לא הפכה לסינגפור. אין לשלטון שם אפילו יכולת בסיסית לספק מי שתיה וחשמל לתושבים. מי אשם בזה? הם כמובן. כי תיאורטית הם היו יכולים אותי להתארגן יותר טוב, להסתפק בפיסת האדמה הצרה בה הם צופפו, להסתדר בלי יכולת לסחור עם שאר העולם, בלי יכולת לייצא כוח אדם (גם לישראל) שיוכל להרוויח שכר יותר גבוה מזה שהמשק העזתי יכול להציע בשלב זה ולשלוח כסף בחזרה (כך מתקיימים הפיליפינים למשל) שיאפשר להרים בהדרגה את המשק העזתי.

אם למשל הם היו מוותרים על חלומות השיבה שלהם, או על מדינה משלהם ביחד עם הגדה, ובמקום לחפור מנהרות תקיפה היו בונים מתקני התפלה, (מונעים באנרגיה סולרית), והיו מקימים מרכזי פיתוח במיקור חוץ לתעשיית התכנה העולמית, ועוד עצות כהנה וכהנה שאפשר להציע להם, אז ביקום מקביל היינו יכולים להתייחס אליהם כשווים, או להתעלם מהם, אבל זה היה פותר לנו את הבעיה.

אבל הם עניים, והביוב זורם שם ברחובות, והם פוצצו את צינורות הגז שמעבירים אליהם אנרגיה, וגרמו לסגירת אזור התעשיה בארז בפיגועים, ושבעים האחוזים מהתושבים שם שהם פליטים מפה, גם אחרי שבעים שנה, (לנו מותר אחרי 2000 שנה, לא?) עדיין רוצים לצאת מה shithole  ההוא ולחזור ליפו, אשקלון ורמלה. זה הם אשמים, כבר אמרנו?

אולי הם אכן אשמים, כמו אותן נשים עניות ממיזורי שבגלל נסיבות חייהן לא השכילו להכנס להריון רק אחרי שכבר יש להן מספיק כסף ובעל. אבל כמו שאפילו בארה"ב הליברטריאנית יש פסיקה פדרלית שחייבים לאפשר להן הפלה, למרות ש"זו אשמתן", כך גם אצלנו, עזה היא בעיה שמונחת תרתי משמע, לפתחנו. ולהגיד שהם היו יכולים להתנהל אחרת לא יגרום לבעיה להיעלם. לנו יש את הכוח לעזור להם לפתור את הבעיה, נדרשת רק את ההכרה ש"זה עלינו".

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מיזורי

  1. זאת לא שאלה של מי שאשם, וגם לא מתעלמים, בניגוד למה שכתבת גם בפוסט הקודם שלך. גם לא יודעת אם זה בלעדית 'עלינו'. אולי דווקא משום שאורח החשיבה שלנו ושלהם (ושוב, בניגוד למה שכתבת בפוסט הקודם) בכלל לא כל כך דומה. ההתרשמות שלי היא ששיפור דרסטי במצבם הוא לא בראש סדר העדיפויות שם, עד כמה שזה נשמע מוזר. כמו שגם מאמץ להקטין את מספרי האבידות שלהם איננו בראש מעייניהם. ויותר משאני רואה כאן התעלמות שלנו מן הבעיה, אני רואה אובדן עצות: לאף אחד אין באמת מושג איך לפתור את זה: ניסו כבר כל מיני דברים, וזה לא פתר כלום. השוואות למיזורי הן לא מה שיושיע אותנו כאן.

    אז כן, אפשר וצריך להקל על המצב הנוכחי ולפתוח כאן ושם וכו' ולספק זה וזה. זה אולי יאפשר הקלה זמנית, אבל לא יביא לפתרון ארוך טווח. בלי שמבינים מה הבעיה, קשה מאוד לפתור – וגם כשמבינים ההצלחה לא מובטחת.

    • שיפור דרסטי במצבם הוא כן בראש סדר העדיפויות שלהם. של כל אחד. זה כמעט טאוטולוגיה. מה ההגדרה של שיפור כזה הוא עניין במחלוקת, אולי.

      • אוקיי, נניח שכך: שהמחלוקת היא על ההגדרה מהו שיפור. אתה בטוח שאתה יודע מה ההגדרה שלהם? ואם ההגדרה שלהם (לפחות זו הרשמית והפומבית) כוללת את הריסתך לפני שיתקדמו לפתרון – גם אז אתה יכול לפתור להם את הבעיה?

        בהקשר הזה מהדהד בזיכרוני משהו שאמרה מישהי אחרי חיסולו של יחיא עיאש. אני כבר לא זוכרת אם היא הייתה קרובת משפחה שלו או שכנה או מה. היא תבעה נקמה, כמובן, וכששאלו אותה מה עם תהליך השלום שהיה אז, לפחות להלכה, בעיצומו, היא ענתה: 'קודם נקמה, ואחר כך השלום'. בקליפת אגוז היא סיכמה אז את כל מה שאני לא מסוגלת להבין – ושיש לי חשש שגם אתה לא מבין. משום שבניגוד למה שקבעת בפוסט הקודם – לא כולם חושבים כמוך.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s