לפני כשבוע הפכתי לראשונה לסבא. לנכדה, 3 קילוגרם של מתיקות. היא כמובן הכי יפה והכי מתוקה שיש, והוורוד הולם מאד את לחייה הוורודות (אין פה הסללה מגדרית, באמת. יש לה גם בגדים בכחול, אבל רוב בגדיה הם hand me down)
אני מתמוגג ממנה, באמת. אז למה יש לי את המחשבות המורבידיות האלה?
אילו מחשבות? למשל שפטירת אבי, אחרון דור ההורים שלנו, שמונה חדשים לפני הלידה היא סוג של "פינוי מקום" על פני כדור הארץ. דור הולך ודור בא. וגם, הידיעה המכאיבה שגם אם היה עדיין בחיים, הידיעה על הנינה לא הייתה באמת "מגיעה" אליו.
בעיקר כי כאשר אני מסתכל על הפרצוף הזערורי הזה ומנסה לנחש איזו בת אדם תצא ממנה, אני מבין, בצער גדול, שלעולם לא אדע.
כאשר היא תהיה בת עשרים, אני כנראה כבר לא אהיה בסביבה, או שכבר לא במלוא חושיי. אני יודע שזה טבע הדברים, אבל אילו היינו מתחילים יותר מוקדם את עניין הילדים, ואילו גם הם היו מתחילים מוקדם, הדברים היו אחרת. אבל גם כל חיינו היו נראים אחרת, ולאו דווקא לטובה.
יש גם יתרון להפיכתי לסבא בגיל מבוגר יחסית – יש לי את הזמן להיות שם איתה. וזה שאנחנו גרים באותה העיר, ואפילו די בשכנות, יקל מאד. אני עוד לא יודע איך העניין הזה, הסבאות, הולך להשפיע על חיי, אבל מאד הייתי רוצה להיות מעורב, להיות דמות משמעותית בחייה, לטובה כמובן. ברור לי שאהיה פחות משמעותי בחייה משהייתי בחיי ילדי, אבל זה בסדר גמור מבחינתי.
דרכי עצים 
דברים יפים ומרגשים. אני רק רוצה להזכיר לך שאומה אתל הייתה דמות מאוד משמעותית ומעצבת בילדותנו ונפטרה כשהיינו בני עשרים פלוס- מינוס.
מאחלת לך סבאות מאושרת ומספקת.
אכן הייתה דמות משמעותית בחיי, אבל גם היא לא באמת ידעה אילו אנשים, אני ואת,
יצאנו.
מזל טוב! תיהנה מסבאות מאושרת, בין כך ובין כך אין שום דרך לדעת מה יהיה, ולא מן הנמנע שתחזיותיך המורבידיות דווקא לא יתממשו.
מאוד התרגשתי לקרוא. כן, החיים מרתקים על גלגוליהם והתפתחויותיהם לנוכח הגבול שנצב בפנינו. מאחל שנים ארוכות וטובות שלך ושל הנכדה ביחד.
מזל טוב, ואין טוב מזה!
מזל טוב! ויש לי הרגשה שהילדה בוורוד התברכה בסבא נהדר.
מזל טוב, גד!
תודה… (לא מזהה…)