מעבדות לחירות


ארבעה דברים שקראתי השבוע התחברו כולם לדבר אחד: עבדות. וזה עוד לפני שהגעתי לקרוא את "עבדים היינו לפרעה במצרים".

הראשון, Beloved (תורגם לעברית כ"חמדת" אבל קראתי אותו באנגלית), של טוני מוריסון היה אחד משני הספרים (באורך מלא, ובאנגלית, (שגם עובדו לסרטים, אבל אני שמח שעמדתי בפיתוי ולא צפיתי בהם כתחליף לקריאה), (לגיטימי קינון של סוגריים בכתיבה בבלוג?)) שקראתי בשבוע אחד במסגרת "חובותי" האקדמיות בשני קורסים (אליהם אני לא רשום) באוניברסיטת חיפה. נושא העבדות, של השחורים בדרום ארצות הברית, מרכזי לספר. שם גם למדתי על ה fugitive act  מ 1850, שחייב אזרחים ושוטרים בצפון ארה"ב, שם לא הייתה עבדות, להסגיר כל אדם שחור לכל אדם לבן מהדרום שטען שהנ"ל הוא עבד שנמלט ממנו. לא הייתה לשחור דנן (שיכול היה להיות אדם חפשי ולא עבד נמלט) שום זכות לשימוע או לטיעון כנגד, והקנס על אי-שיתוף פעולה בהסגרה היה כ 30,000$ (במונחים של היום).

השני הוא ריאיון עם ד"ר אלגנש פיסהה במוסף הארץ (קטעים נבחרים מצוטטים בסוף הרשומה למי שלא מוכן לשלם על העיתון היחידי בארץ הראוי לקריאה). הראיון מתמקד במה שעבר על העבדים שנמלטו ממשטר העבדות באריתריאה, של הרודן איסיאס אפוורקי. עבדים שנמכרו לסוחרי איברים אם לא שולם לבדואים בסיני כופר נפש בעבורם. ואלו שכן שולם כופר בעבורם, והצליחו להגיע לישראל, הגיעו מבחינתם לאוטופיה. מה שלנו הולך ונראה כמו דיסטופיה, להם נראה כמו אוטופיה.  רק בשביל להזכיר לנו את זה, שווה לשלטון הימין להשאיר אותם פה. הם ממש לא "חמוצים". הם רק כהים.

הספר השני שקראתי השבוע הוא Never Let Me Go, רומן דיסטופי של Kazuo Ishiguro (גם הוא באנגלית, גם הוא באורך מלא, וגם אותו קראתי בתוך אותו שבוע אחד במסגרת קורס על "אוטופיה ודיסטופיה בתרבות הפופולרית"). גיבורי ספר זה, שרב המשותף בינם לבין גיבורי ספרה של טוני מוריסון, הם משובטים (לבנים, בריטיים) הגדלים בפנימיה בריטית לשמש כתורמי איברים. הם מתבגרים ואחרי 2-4 תרומות שכאלה, מתים. completed קוראים לזה בשפה המכובסת שם. הם עבדים לכל דבר ועניין, שגופם הוא רכוש בדיוק כמו זה של העבדים בדרום ארצות הברית, בדיוק כמו כל תושבי אריתראה שבין גילאי 17 ל 50 (50 הוא הרבה מעל תוחלת החיים שם).

כמו גיבורי Beloved, גם להם אין שמות משפחה. כמו גיבורי Beloved יש להם תקופה כביכול אידילית בה הם חיים תחילה ברווחה יחסית, באחוזה כפרית. בספרו של אישיגורו זו פנימיה "יוקרתית" בשם Hailsham, אצל טוני מוריסון זו האחוזה sweet home. עדיין עבדים, אבל עם בעלי עבדים "נאורים". אצל מוריסון הם נמלטים, אל הצפון בו אין עבדות (אבל יש חובת הסגרה). אצל אישיגורו הם לא נמלטים, ולא ברור בספר למה. אצל אפוורקי, הם נמלטים בהמוניהם, אבל ישראל השקיע מיליארדים בגדר כדי למנוע מהם לברוח, ואת אלו שכבר נמלטו, רוצה להשליך חזרה אל התופת.

אני תוהה אם היה גם פה קנס של 30K$ על הסתרת עבדים נמלטים, האם הייתי מוכן להסתכן בהסתרתם, או שהייתי מוצא תירוצים למה אני לא צריך לעשות את זה? כרגע אני מוכן, ואף הצעתי לכמה שאת בקשות המקלט שלהם כתבתי בעבורם בזמנו (כדי שיהיה לפקידי משרד הפנים ממה להתעלם) לבוא להסתתר אצלי.

הכתבה בעיתון המצוטטת מטה, לא באמת חידשה לי הרבה. שמעתי על הדברים מפי האנשים עצמם, וגם ראיתי את הצלקות. (פלסטיק מומס על הגב משאיר צלקות מכוערות מאד). גם ב Beloved,  הצלקות על גב הגיבורה Sethe, דמויות עץ, תוצאת ההצלפות בשוט שקיבלה אחרי שהתלוננה על אונס הן מרכיב משמעותי בסיפור. גם ב Never Let Me Go, למרות שהן לא מוזכרות במפורש, הזמן שנדרש להגלדת הצלקות בגופות ה"תורמים", אחרי כל "תרומה" הוא זה שקוצב את אורך חייהם.

הספר האחרון שקראתי (את זה בשבוע שעבר, אבל דיברנו עליו השבוע) הוא של סימון דה-בובואר, "לקראת מוסר של דו-משמעות", במסגרת של עוד קורס שאני לוקח בחיפה. בעמוד 47 של התרגום העברי היא אומרת: "כך למשל, העבדים שעדיין לא רכשו מודעות לעבדותם. בעלי המטעים הדרומיים לא לגמרי טעו כשהתייחסו אל השחורים, אשר הסכינו בצייתנות למרותם, כאל ילדים מגודלים". בניגוד לבן זוגה סארטר, דה-בובואר מוכנה לקבל שישנם לא מעט אנשים, שאין בידם לממש את "חירותם" באופן אותנטי, כמו כל פילוסוף צרפתי עשיר ולבן ממוצע בפריז, בחצי השני של המאה העשרים. למשל העבדים בדרום ארה"ב, או נשים במדינות איסלם קיצוני אותם היא משווה לילדים, הפטורים ממימוש "חירותם". אבל גם אליה יש לי השגות. האם העבדים אכן פשוט "לא רכשו מודעות" לעבדותם, או שחיו תחת משטר דיכוי קיצוני שנשען על קני רובים? ואולי ה"תורמים" של אישיגורו אכן מוכנים להיפרד מאיבריהם ולמות צעירים רק בגלל "העדר רכישת מודעות"?

העבדים האריתאים כן "רכשו מודעות". כמו הגיבורה ב beloved המעדיפה לשחוט את ארבעת ילדיה תחת שיהיו מוסגרים חזרה לעבדות, גם האנשים שהגיעו הנה מאריתראה וסודן עשו מאמצים לא נתפסים ממש כדי לברוח, ועברו יסורים והתעללות (גם מינית) לא נתפסים ממש בדרך הנה. והמדינה המנוולת בה אני חי, לא מוכנה להכיל את מתי המעט האלה שעשו את זה, את יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

להקיא.

—————————————– קטע מהריאיון בהארץ —————————–

איך שמעת לראשונה על מה שמתרחש בסיני?

לפני כחמש שנים פנתה אלי משפחה אריתראית וסיפרה לי שבנה נחטף ומוחזק בסיני, והבדואים דורשים כופר גבוה עבור שחרורו. נסעתי מיד למצרים, כדי לראות מה קורה שם.

מדובר בפליטים אריתראים, בני ארצך, שניסו לחצות את הגבול לישראל.

זו בעצם שרשרת ארוכה, אנשים שרצו לברוח מאריתראה שילמו למבריחים הבדואים־סודנים. הבדואים הסודנים כמובן הבטיחו להם שיגיעו לישראל בביטחה, אבל למעשה פשוט מכרו אותם לבדואים במצרים. הם עברו חמש או שש ידיים במסע הזה מסודן, דרך הפריפריה של אל עריש, והלאה עד חמדיה, הנקודה שקרובה לגבול עם ישראל. שם רבים מהם נרצחו או נחטפו ועונו עבור כופר. קשרו אותם, הצמידו מגהצים לוהטים לגבם, טיפטפו עליהם פלסטיק רותח, התעללו בהם מינית בדרכים שאי אפשר אפילו לדמיין, ותוך כדי העינויים התקשרו למשפחות שלהם, השמיעו להם את הבכי והצרחות ודרשו מהן כסף. הסכומים הלכו ועלו ככל שהבדואים הבינו שיש זרם קבוע של פליטים. אם בהתחלה הכופר היה 1,000 דולר לראש, אחר כך כבר ביקשו פי 60.

למשפחות, מן הסתם, לא היו סכומי הכסף הללו.

נכון, ואז היו מוכרים אותם לסוחרי איברים. רבות מהגופות שמצאנו במדבר היו מושחתות כליל. אפילו לא תפרו אותן אחרי שלקחו מהן את האיברים הפנימיים או את הקרניות.

הראית לי תמונות שלא אשכח כנראה לעולם.

נשים שנאנסו במשך שבועות וחודשים, כל יום, כל היום. גם ילדים וילדות נאנסו. ביקשו מאחים לשכב עם אחיותיהם. הם התייחסו אליהם כמו אל בובות מין, כאילו הם מצלמים פורנו. רבים מהאריתראים שנמצאים כעת בישראל ומועמדים לגירוש הם ניצולים מהתופת הזאת בסיני. האנשים שרוצים לגרש אותם לא יודעים איזה גיהנום הם עברו כדי להגיע לכאן. קראתי הרבה ספרים ועדויות של אנשים שעונו במהלך ההיסטוריה. מעולם לא שמעתי על אכזריות כזו.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מעבדות לחירות

  1. באמת מדינה מנוולת. האם האנשים שהצעת להם להסתתר אצלך אכן הגיעו אליך?

  2. עניין המודעות של העבדים או של כל "מדוכאים" לצורך העניין לא נראה לי בכלל רלוונטי. ואם הם לא מודעים אז יש בזה איזו שהיא תקינות מוסרית ?

    • דה בובואר מתייחסת לנושא כי היא מוכנה "לסלוח" לעבדים על שאינם מממשים את חירותם. וגם בעלי העבדים לא יכולים לממש את "חירותם", למשל החירות שלהם להחזיק עבדים, כל זמן שהם שוללים את חירות האחר.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s