צה"ל טורס


"סיפורי הקריירה הצבאית המדומיינת של יעקב פרי הזכירו לי את עלילות הגבורה המדומיינות של מישהו שהכרתי, נקרא לו זליג גאמפ, ג'ובניק מארץ הג'ובניקים (תומכי הלחימה). אז הנה לפניכם/ן שישה צ'יזבטים גיאוגרפיים / צבאיים שסיפר לי בהזדמנויות שונות:

זליג שירת כטכנאי ואלחוטן במתקן של חיל הקשר על חוף הים בשארם אל שייך בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, למעשה עד סוף השהות הישראלית שם. חוץ מלצלול כמעט כל יום (לא בתפקיד, היו לו מיכלים, מדחס, אבל לא רישיון צלילה), הוא גם ראה, כך הוא מספר, באדיבות משרד הנסיעות צה"ל, את כל המדינות שלחוף ים סוף, ועוד כמה.

"ברוב המקרים זה התחיל בצלצול באינטרקום בשער המתקן", סיפר.

סעודיה

הסעודים אינן נותנים אשרות תייר לאף אחד. אי אפשר  לבקר שם למטרות תיירות, אפשר רק להגיע לשם לעסקים או לעלות לרגל למכה ומדינה. או כדי לחלץ ספינה תקועה של חיל הים הישראלי…

"יום אחד צלצלו שלושה קצינים מחיל הים בשער מתקן הקשר בו שירתתי בשארם וביקשו טכנאי לציוד הספציפי שלנו, ציוד רדיו למרחקים ארוכים (זה היה לפני עידן תקשורת הלוויינים). ספינת טילים של חיל הים הישראלי עלתה על שרטון ליד החוף הסעודי, בערך בחצי גובהו של מפרץ אילת. היא נתקעה עליו כה חזק עד שאי אפשר היה פשוט לגרור אותה משם. היה צורך להתמקם לכמה ימים על החוף הסעודי כדי שאפשר יהיה לחלץ את הספינה והיה צריך לספק קו תקשורת למאמץ החילוץ. הייתי היחידי שהיה ער במתקן באותה שעה, אז הערתי את הטכנאי של המשמרת הבאה והלכתי אתם.

כנראה שהייתה הסכמה שבשתיקה של הסעודים, כי גם כשהגעתי לשם והקמתי את ערוץ התקשורת ברדיו טלפון אל המתקן שלנו שליד אילת, וגם בכל שלושת הימים שהייתי שם, לא נראה אפילו זנב סעודי בסביבה. בעצם, עבר שם חמור סעודי אחד. אבל הטייסים הסעודים שהמריאו ונחתו מבסיס טאבוק הסמוך מן הסתם ראו אותנו ללא קושי.

אחרי שלושה ימים, הצליחו להוריד את הספינה מהשרטון, אחרי שהטליאו את הקרע שנפער בצידה. ואז קיפלתי את העורק וחזרתי לשארם בנחתת. לא ראיתי שם הרבה,בממלכה הסעודית, ולא היה ממש מעניין, אבל לפחות אני יכול להגיד שהייתי בסעודיה, באדיבות צה"ל."

מצרים

"זה היה בחמש אחרי הצהרים, אם אני זוכר נכון. עברו בכל זאת לא מעט שנים. צלצלו בשער המתקן והפעם היו אלה קצין הקשר של המרחב, ואיזה קצין, סרן אם אני זוכר נכון, מחיל האוויר. הם שאלו אם יש לנו את הכלים הנדרשים כדי לפרק מוליכי גל של אנטנות תדר גבוה, מה שנקרא "גלבו".

כמובן שהיה לנו. היינו המקום היחידי באזור בו היה שימוש שמוליכי גל לתדרים כאלה. אבל לא בא בחשבון מבחינתי לתת להם את ארגז הכלים עליו הייתי חתום, שהם היו מאד לחוצים לקחת ממני מיד, ולהחזיר השד יודע מתי. קצין הקשר המרחבי התחיל לאיים שהוא יעמיד אותי לדין ("יעלה אותי למשפט") על סירוב פקודה, אבל הבהרתי לו שהוא לא המפקד שלי, ושבלי אישור המפקדים שלי בצריפין, שכבר הלכו הביתה בשלב זה, אני לא יכול לתת את הכלים.

עברו עוד עשר דקות של צעקות וויכוחים, ובסופו של דבר הם אמרו: "טוב, אז קח אתה את הארגז, ובוא אתנו. יש לנו משהו שצריך לפרק עוד הלילה". וסירבו להגיד יותר.

נסענו לבסיס חיל האוויר של שארם, ושם להפתעתי, העלו אותי, עם הארגז, על מסוק, והתחלנו לטוס דרומה. על המסוק כבר הסכימו להגיד לי שאני אמור לפרק מכ"ם רוסי חדיש שהמצרים קיבלו ושהאמריקאים משתוקקים לבדוק. אט אט התברר לי שהמכ"ם המדובר, נמצא עדיין אצל המצרים, ואנחנו טסים אל תוך שטח מצריים, מעבר לקו הפסקת האש שהשאיר את סיני בידינו.

שאלתי: "איך אתם לוקחים אותי לשם בלי נשק, השתגעתם?" והם הבטיחו לי שכשנגיע, השטח כבר יהיה מטוהר מחיילים מצריים. ואכן, כשנחתנו, לא נראה אף מצרי בשטח ושום יריות לא נשמעו. שקט מוחלט וחושך מוחלט.

אז הלכתי ופירקתי את המכ"ם הזה. הפרדתי בין תיבת הקשר והאנטנות, ובאו מסוקי הסופר פרלון, ולקחו את תיבות הקשר איתם, גם אם בקושי מסוים. אמרו לי תודה יפה ושלחו אותי חזרה למסוק שהביא אותי, שייקח אותי חזרה לשארם.

אלא שבאמצע הדרך, כשאני הולך לי ללא דאגות, ומטלטל את ארגז הכלים מצד לצד, קפץ פתאום מתוך החשיכה חייל מצרי, עם כידון על הרובה, וניסה לשפד אותי. באינסטינקט, הרמתי קצת את ארגז הכלים והכידון החליק עליו, ירד למטה וחתך לי את רגל שמאל מעל הברך . לא חתך רציני, נגמר בכעשרים תפרים.

הפלתי את ארגז הכלים ואחרי שניה נפל החייל המצרי לידו, מכדור שירה בו צנחן שהלך אחרי בשביל. הגעתי בכוחות עצמי למסוק, שם חבשו אותי, אבל הפקרתי שם על השביל את ארגז הכלים, וגם עמדתי על זה למשפט, אחרי שהשתחררתי מאסף הרופא. (בשל הנסיבות המקלות קיבלתי רק שבעה ימי מחבוש על תנאי וקנס כספי.) משם שלחו אותי לבית הבראה שלוש לשבוע.

טכנית שארם היא כיום במצרים, אבל אז זה היה הביקור הראשון שלי בשטח שבריבונות מצרית, באדיבות צה"ל."

תימן

לשם שינוי, הפקודה הפעם הגיע מצריפין בצינורות המקובלים. אנחנו אמורים לצאת על אנייה של חיל הים, להפליג לאי הנמצא בפתח מיצר באב-אל-מנדב, ולבדוק האם אכן יש אפשרות לקשר רדיו טלפון משם לשארם. הניתוחים התיאורטיים (ה"חיתוכים") שנעשו בצריפין על ידי איש מילואים וותיק של היחידה, הראו שזה אפשרי אם כי גבולי.

ההפלגה לא הייתה קצרה, כמעט יומיים, אבל הים היה מאד רגוע. נחתנו על האי בירים, שהיה שטוח לגמרי ודי גדול. חיל הים קיים שם נוכחות קטנה, כמה עשרות חיילים, כדי להבטיח את תנועת האניות לנמל אילת, שממשלת תימן, לה היה האי שייך, איימה לחסום.

הם היו שם בתנאים ממש מחורבנים, בחום אימים. התימנים אפילו לא סיפקו להם ג'חנון מפעם לפעם. גם מים היה להם במשורה. חיכינו עד שעות אחר הצהריים כדי להקים את העורק, ואחרי הרבה מאד מאמצים, הצלחנו להקים קשר עם שארם, אם כי עם הפרעות לא מעטות. עם עלות השחר, התחיל הערוץ לדעוך, וחזר להעביר שיחות, באיכות ירודה, שוב עם רדת הערב.

הזזנו את מיקום האנטנות פעם או פעמיים, וזה לא שיפר הרבה את המצב. אחרי עוד יום, התקפלנו וחזרנו לשארם בספינה בה באנו, ועם הצוות שסיים חודש שהות רצופה שם באי.

זהו, טכנית הייתי בתימן, באדיבות צה"ל. ראיתי מאז תמונות מצנעה, והיא יפה מאד. אבל בלי חסות צה"ל כנראה שכבר לא אצליח לחזור לשם.

אריתראה

שנתיים יותר מאוחר לקחו אותי שוב, לאי אחר במיצרי באב אל מנדב, אי צחיח ושומם בשם פטמה, השייך לאריתראה. הצלחתי להקים משם קשר לשארם אל שייך אבל לא לאילת. כיוון שסיני עמד להיות מוחזר למצרים באותה תקופה היה ברור שזה לא באמת פתרון, ושוב קיפלנו ציוד וחזרנו. אריתראה באדיבות צה"ל.

קניה

"הטכנאי שהיה אמור להיות על מטוס הבואינג ששימש בסיס תקשורת ופיקוד מעופף למה שהיום נקרא "מבצע יונתן" ואז נקרא "מבצע אנטבה", לא הגיע לקטע הראשון של הטיסה, מלוד לשארם. אני, שעד כמה שבועות קודם עוד ישנתי בנעליים בצריפין ככונן ב"חפ"ק חטיפות", שתפקידו היה לצאת לשדה התעופה ולהקים בסיס קשר בשדה כמעט בכל מקרה של חטיפת מטוס (והיו הרבה כאלה באותן השנים), הכרתי את הציוד והוזעקתי להחליף אותו. איך זה קרה? קצין הקשר של המרחב צלצל בשער ושאל באינטרקום אם יש אצלנו מישהו שמכיר את הציוד הזה והזה. יצא שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, הייתי ער (בניגוד לשאר הצוות) והכרתי את הציוד.

הייתי רק באוויר מעל אנטבה, ולכן אני לא יכול למנות את אוגנדה במניין המדינות שצה"ל לקח אותי אליהן. יריות שמעתי רק בקשר. אבל בדרך חזרה עצרנו בניירובי, קניה לתדלוק, ושם ירדנו לכמה דקות מהמטוס, כך שטכנית, הייתי בקניה, שוב, באדיבות צה"ל."

סודן

"הסיפור כבר התפרסם בינתיים. המוסד רכש והפעיל מועדון צלילה על חוף ים סוף של סודן  ככסות להברחת עולים מאתיופיה ששהו במחנות בסודן אל ספינות חיל הים שהתקרבו שם לחוף. המתקן בשארם כבר עמד לפני פינוי, לפני החזרת שארם למצרים ובאתי לשם כמילואמניק כדי לתכנן את פירוק המתקן.  שוב צלצלו באינטרקום והפעם ביקשו אותי שמית. לא אמרו לאן אבל לא שאלתי. בדיעבד הסתבר שבדקו ומצאו שעשרים שנים קודם ביצעתי "חתכים", בדיקת התכנות לתקשורת למספר נקודות בחוף הסודני, ביניהם הפלא ופלא, מרסה ארוס, שם היה מועדון הצלילה. אני כבר ממש לא זוכר למה עשיתי את זה אז. אולי כתרגול. אז הפלגנו לשם והקמתי עורק תקשורת, ישירות אל הר ליד אילת. וגם צללתי שם, פעמיים. הריף שם מדהים…"

————————-

אני מקווה שברור שכל המסופר מעלה הוא בדיון גמור, סיפורי עלילות גבורה מדומיינות של ידידי זליג גאמפ, ואין שום דבר הקשור למציאות בכל הסיפורים מעלה. הסיפור מעלה על אריתראה, אם יש בו אמת, יכול אולי להסביר את היחסים החמים כיום בין ישראל לרודנות של אריתראה, ואולי את סירוב ישראל להכיר בפליטים מאריתראה ככאלה.

אותי, משרד הנסיעות של צה"ל שלח רק ללבנון, וגם זה, בתקופה בה כבר אי אפשר היה לטייל חפשי ולקנות וידאו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “צה"ל טורס

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s