לא אישי


בעשרים שנותי במערכת החינוך הפורמלית, ובעשור כ"שומע חפשי" לא נתקלתי במורה אחד שעליו אני יכול להגיד ש"הערצתי". היו מעטים שהערכתי, היו רבים להם בזתי, אבל הרוב הותירו אותי אדישים.

כפי שאני מגלה בעקבות הסיפורים הנחשפים מתלמה ילין, בצלאל והמדרשה, כנראה שיש לי מזל שאני נעדר לגמרי כישרון אמנותי כלשהו. כך, "נגזר" עלי ללמוד מקצועות משמימים כמו חשמל, מחשבים, תקשורת ואלקטרוניקה, שבהם גם לומדים וגם מלמדים אנשים משמימים. כמוני.

מה שטוב בסוג הלימודים שלמדתי הוא ששום דבר שם אינו אישי. אתה מוסר את המבחן ומקבל ציון, מי שמדרג את המבחן לא יודע מי אתה ואמת המידה היא אובייקטיבית לגמרי. אם התכוננת למבחן ולמדת את החומר כמו שצריך, תצליח. אם לא, כנראה שלא. אבל זה לא אישי.

מעולם לא הייתי צריך להמצא בסיטואציות כאלה כמו בביקורת עבודות, בהן אתה עומד ליד העבודה שלך, זו אשר בה שפכת את כל כולך אל הבד, או אל החומר, או אל השיר שכתבת, והמורים שלך, אחד אחרי השני, מתחרים מי יתעלל בך וישפיל אותך בצורה יותר ניבזית. וזו לא העבודה שנשפטת, זה אתה שנשפט שם. אתה וכשרונך. והאחרון, זה שלשמחתי אני חף ממנו, הוא לא משהו שבאמת אפשר ללמוד או לשפר.

אם היה לי כשרון לציור, או לשירה, או למוזיקה, אני מניח שהייתי מתגלגל אל אחד המוסדות בהם "מלמדים" דברים מסוג זה, ולא אל מקום כמו הטכניון. גם אם כישורי ה"ריאליים" לא היו שונים מאלו הנוכחיים. גם אם הייתי מודע אז בצעירותי עד כמה לא מתוגמלים הכישורים ההם לעומת הכישורים שבכיוונם התגלגלתי בסופו של דבר לשוק העבודה. כי מושכל ראשוני הוא ש"כישרון אסור לבזבז".

בעצם, ניצלתי פעמיים. כגבר, גם אם הייתי "בעל כשרון", הייתי פחות חשוף להתקפות מהסוג המיני. פחות הייתי צריך לחשוד האם המחמאות שאני מקבל ממורה מסויים הן כנות או שהן רק מסלול אל תוך תחתוניי. וכ"חסר כשרון" (מהסוג היצירתי/אמנותי) נחסכו ממני ההשפלות, אלו שלא יכולתי להסיט לכוון של "לו רק הייתי מקשיב בשיעור" או "לו רק הייתי מתכונן למבחן".

מה שעוד עצוב הוא שאנשים בעלי כשרון נוטים (בממוצע, אל תתפסו אותי במילה) להיות יותר רגישים ומכאן, גם יותר פגיעים. מי שיש לו את הצורך להביא את עצמו לפני קהל, בפרהסיה, יש לו צורך לא פחות גדול להיות נאהב על ידי אותו קהל. זה קטע קשה, וכואב. אני חושד שהמחמאות וההצלחות לעולם לא ממלאות את הבור הפעור. שתמיד יש לאדם היוצר צורך בעוד ועוד הכרה, עוד ועוד אהבה. וזה מה שהופך את תלמידות ותלמידי תלמה ילין (ומקומות דומים) לקורבנות פוטנציאליים. זה מה שמאפשר את הניצול הכלכלי הבוטה של אמנים.

מזלי, שדרכי לא עברה שם מלכתחילה. מזלה של שאר האנושות? שזה לא הפסד גדול.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לא אישי

להגיב על פרי אפרתי-טרייסטמן לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s