פטרישיה


נסענו בלילה בכביש האפל אל ביתה של פטרישיה, אל מה שנראה לב המאפליה. לא היה שום אור, השלטים הצביעו רק אל כוון "שמורת הטבע של הנהר השחור". בחיים לא הייתי מנחש שיש מקום ישוב בקצה הכביש הזה. אבל בטלפון, תוך כדי נהיגה, פטרישיה דירבנה אותנו להמשיך.

בסופו הגענו אל המחסום בפתח המתחם המגודר, ושם, כיוון שהשומר ראה במכונית רק שני "זוריי", פתחו לנו את המחסום בלי שאלות. מהם "זוריי"? בכל אחת ממדינות אפריקה יש כינוי אחר לאנשים לבנים. במאוריציוס וראוניון אלו "זוריי", אזניים בצרפתית. בסוג של לגלוג על הלבנים השמים את היד מאחורי האוזן בנסיונם להבין את שפת הקריאול של המקומיים, שבמאוריציוס מושפעת במידה שווה מצרפתית ואנגלית.

אבל זוריי הם לא בהכרח זרים. פטרישיה למשל חיה במאוריציוס דרך קבע, שנים רבות, אבל גם היא תיחשב זוריי, בגלל לובן עורה. סוג של גזענות הפוכה.

בדרך כלל ניווטתי לכל מקום בעזרת המפות שהורדתי לטלפון מראש, אבל זה לא עבד כשהייתי צריך לנווט אל ביתה של פטרישיה, (אליו היינו מוזמנים לארוחת ערב.) המתחם המגודר בו היא גרה, לא הופיע (עדיין?) במפות גוגל. בעצם, גם זה שהגענו אליה בסופו של דבר, היה בזכות הטלפון שלי, (התומך בשני כרטיסי סים בו זמנית). העובדה שיכולנו כל זמן הנסיעה להיות על הקו עם פטרישיה הייתה בעזרת אחד מכרטיסי הסים המקומיים שרכשתי בכל מדינה אליה הגענו.

בסופו של דבר, הנסיעה הזו כולה נגמרה בשלום. התאחדתי עם התרמיל שלי אחרי כל טיסה, מה שתמיד נראה לי נס. אבל נס עוד יותר גדול הוא שהטלפון הנייד שלי לא אבד, לא נגנב וגם לא התקלקל. אם אחד מאלה היה קורה, לא ברור לי איך הייתי מסתדר. אפילו פנס לא היה אתי מחוץ לזה שבטלפון, גם לא מצפן. וכמובן המובן מאליו, שום אמצעי תקשורת אחר. אבל בעיקר, לא היה לי שום גיבוי (מחוץ לאחסון בטלפון ובענן) לפרטי עשרת הטיסות, ששת ההפלגות במעבורות, ארבעת הסכמי השכרת הרכב, כתובות ותאריכי עשרים וחמישה מקומות הלינה השונים, האתרים השונים לבקר בהם, חמשת מועדוני הצלילה אתם קבעתי צלילות, ועוד ועוד. הכל היה רק בטלפון.  הגיבוי היחידי היה בענן.

כל המפות ופרטי הנווט, היו בטלפון, כמו גם כל ספרי ההדרכה. כרטיסי הטיסה האלקטרוניים (שבכל זאת מתעקשים בכל מיני מקומות לראות, למשל בביקורת הגבולות שם רוצים לראות טיסת המשך), כמו גם ביטוח הנסיעות היו רק בטלפון. הייתי לגמרי אבוד בלעדיו.

ובחזרה לפטרישיה. צבע העור מאד משמעותי אפילו, או במיוחד, בחברה כזו בה חיים בעירבוביה גדולה אנשים שהובאו לפני דורות מהודו, ממזרח אפריקה, מארצות ערב וגם מאירופה. במאוריציוס, גם אחרי שבעה דורות, הם ממעטים להנשא מחוץ ל"עדת המוצא" שלהם. בראוניון יותר. אבל לא קל להם, לזוגות המעורבים. הם לא מרגישים בנוח, אני מתרשם, לצאת לחופשה בצרפת למשל, ב"מטרופול" כפי שמדינת האם מכונה בקולוניות לשעבר.

זוג אחר שפגשנו למחרת ארוחת הערב הנ"ל מדגים את התופעה. הוא צרפתי "לבן", שנולד במדגסקר, גדל בראוניון וכעת מפתח נדל"ן במאוריציוס. היא, נולדה בצרפת לאם צרפתיה ואב ממאוריציוס. גוון עורה מעט כהה יותר משלו, אני חשבתי שפשוט יש לה שיזוף נאה. אבל לא – כשהם באו להרשם למועדון ספורט מקומי, שאלה אותה גבירה בריטית בקבלה:"וכמה זמן את כבר צרפתיה?"

פטרישיה בכל אופן, חיה עם זוריי אחר, הולנדי בשם הנס בבית חדש, מאד גדול ומפואר, בשכונת מגורים מאד מפוארת ומטופחת, ממש על גבול שמורת הטבע. לשניהם זו מערכת יחסים שניה (לא ראשונה בכל אופן) וכמו שנפוץ במערכות יחסים שניות, פער הגילים בין בני הזוג גדול יותר, כחמש עשרה שנים. הנס הוא כבן שישים וחמש, פטריסיה כבת חמישים, בכושר טוב הודות לתרגול יוגה יומ-יומי ושניהם ביחד כשנתיים, בערך פרק הזמן בו בנו את ביתם, שם בשכונה. יש להם גם חיות מחמד לחברה, שני כלבים מהסוג הזעיר שצרפתים אוהבים, ושני צבי ענק.

משילוט חוצות, עלוני פרסום, ושיחה עם הזוג ה"מעורב" שפגשנו למחרת, למדתי שיש לא מעט מתחמים שכאלה, במאוריציוס וגם בראוניון, המכוונים לקהל של "זוריי", שחלקם גר מלכתחילה במקום וחלקם היותר גדול, פרש לשם מ"המטרופול", מצרפת גופה. רובם אני מנחש, בני "הגיל השלישי".

האם האפשרות לגור בבית מפואר, בשכונת מגורים מגודרת באמצע שום מקום היא סיבה טובה לעזוב הכל מאחור, לנטוש את צרפת המעטירה ולעבור לאי טרופי? נכון שהאקלים מאד נעים, שם על קו המשווה, הטמפרטורה נעה בין 28 ל 30 מעלות בכל ימות השנה, טמפרטורת המים נעימה גם היא כל השנה (אלא שבראוניון אין התושבים נכנסים למים מפחד הכרישים). הנדל"ן כנראה זול משמעותית, וכוח האדם לתחזוקת הגינון הנרחב סביב אותו נדל"ן זול גם הוא (כולל ריסוס מסיבי כל שבוע כנגד היתושים). אבל יוקר המחיה שם לא מאד זול, אפילו יקר מהמטרופול מבחינות מסויימות. והמקומיים לא אוהבים אותך.

חוץ מזה, זו ממש שממה תרבותית. אין אפילו אולם קולנוע אחד בכל הסביבה, שלא לדבר על צריכת תרבות אחרת. ברוב המתחמים האלה, אין לך אפילו עם מי לדבר. כל אחד שם מסוגר באחוזתו המגודרת ואנשים אפילו לא רואים את שכניהם. אנשים מדברים אולי עם זה שהולך על ההליכון הסמוך לשלהם בחדר הכושר.

אלו אנשים שהשאירו מאחור, בצרפת, גם את מכריהם, משפחתם, אפילו את צאצאיהם. הם פשוט "עברו הלאה", באופן שבשבילי פשוט לא נתפס. בשביל בית יותר מפואר אראה את הילדים שלי פעם בשנה? הבחירות שאנשים עושים, אני לא בא לשפוט אותן. אבל הן מתמיהות אותי.

אז הם טסים לצרפת פעם-פעמיים בשנה, לטעון את המצברים. אבל זו לא באמת תשובה. הבחירה הזו, לגור בחורים שכאלה, היא משהו שקשה לי לתפוס. ואני עוד גר בחיפה…

#133#

6 מחשבות על “פטרישיה

  1. 1) אכן לא נתפס, נו, אז אתה ותמי הפרחתם לערב אחד את השממה התרבותית שלהם… 2) מקווה שלמדת את הלקח מסיפור הסמארטפון שכמעט אבד…

    אהבתי

    • פטרישיה היא מכרה של עמיתי לטיול שלשם שינוי לא היה זוגתי שתחייה. ועליו גם סמכתי באיזה מקום מבחינת הגיבוי לשלל ההזמנות.

      אהבתי

  2. פוסט-הולדת 800 שמח!
    השאלה היא עד כמה האנשים האלה היו מעורבים בחיי המשפחות שלהם במקומם המקורי. לא בטוח שהתראו אתם גם שם יותר מפעמיים בשנה.
    אבל אני נתקעתי עם המילה זוריי 🙂 מדליק, גם האופן (העקום) שבו היא בנויה. ככה זה כנראה בשפות קריאוליות.

    אהבתי

  3. פינגבק: IOT | דרכי עצים

כתוב תגובה לעדה ק לבטל