המקפצה


הסעתי אתמול לישוב מסויים בגליל את אלן, המטפל של אבי, להתראיין למקום עבודה אפשרי. עכשיו שאבי נפטר, למרות הטיפול המסור כל כך שלו, אני מרגיש צורך למצוא לו מקום עבודה חליפי.

בדרך דיברנו.

היה לי ברור שאבי אולי מת (כמה שנות סבל) מאוחר מדי, אבל לפחות שלוש שנים מוקדם מדי (כספית) מבחינת אלן. תוך כדי שיחה במהלך הנסיעה נפלה עלי התובנה עד כמה אלן ואבא שלי בעצם דומים.

משניהם נגזלה האפשרות ללמוד. אצל אבי זו הייתה מלחמת העולם השניה שפרצה כשהיה בן 11. אצל אלן זה היה רצח אביו על ידי שודדים כשהוא בן 11 (לכן הוא מעריץ את דוטרטה, נשיא הפיליפינים, סוג של בריון המתיר לאזרחים להוציא להורג מי שנראה להם סוחר סמים או עבריין סתם, בלי משפט, ועם פרס כספי). אז נאלץ לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד בשדות האורז, לעזור לפרנס את משפחתו.

שניהם רואים/ראו את תכליתם בחיים לאפשר לילדיהם חיים טובים יותר, קלים יותר, משהיו להם. לשם כך הם מוכנים להקריב את עצמם בעבודה קשה, לוותר על פנאי, הנאות, כל דבר שאינו עבודה, הכל. כדי לאפשר לילדיהם ללמוד ובכך להבטיח להם חיים קלים יותר.

שניהם ויתרו על נוכחותם הם בחברת ילדיהם. אצל אלן זה יותר קיצוני – הוא לא ראה את ארבעת ילדיו, (אחד מהם בן חודש כשעזב ב 2009) שבע שנים תמימות. אבי פשוט עבד מחמש בבוקר עד שבע בערב, ואז חזר עייף ונרדם מוקדם.

שניהם ראו את תכלית חייהם, אני חושד, בלהיות מקפצה לילדיהם.

אבי כבר השיג את מטרתו. למדתי, עבדתי במקצוע שרכשתי, ואני במצב כלכלי הרבה יותר טוב משיכול היה לדמיין, הרבה מאד בזכותו. לא הייתי צריך להתאמץ בכדי ללמוד בזמנו בטכניון, לא היו לי דאגות כלכליות. אלן לעומת זאת, בנקודה זו בזמן, עדיין רחוק משם. לבתו נשארה שנה אחת של "לימודי תיירות", (מה שזה לא יהיה) שבסופם אולי תשיג עבודה כדיילת בחברת התעופה הפיליפינית ותוכל לתרום לפרנסת המשפחתה. בנו השני מתחיל ללמוד בקולג, שאני מבין שלפיליפיני הממוצע זו הוצאה כבדה.

שאלתי אותו מה האופציות שלו לעבודה שם בפיליפינים. הרי לא יתכן שהכלכלה שם כל כך קלוקלת עד שאי אפשר למצוא שם עבודה המפרנסת את העוסק בה בכבוד. כשכיר, אומר אלן, לא ירצו אותו, הוא כבר "זקן" (בן ארבעים ואחד?). כעצמאי, הוא צריך כסף להשקעה ראשונית, שאין לו. במה למשל? בעסק למסחר באורז (תווך בעצם, בין החקלאים והחברות האורזות) נדרש הון ראשוני של כ 5K$, הוא חושב והוא חושב שאפשר להתפרנס מזה

אבל הטוב ביותר מבחינת אלן זה להשאר פה עוד כמה שנים. גם אם זה אומר לעבוד ללא ויזת עבודה. לפחות בישוב מרוחק בגליל לא יצודו אותו פקחי רשות ההגירה. ויש שמועות שיש אנשים היודעים לסדר ויזת עבודה גם למי שהיה (כמו אלן) כבר פעם אחת בוועדת חריגים וכבר קיבל אישור חריג (כמו שקיבלנו אנו) להתחיל לעבוד אצל מטופל חדש – גם אם היה בישראל מעל ארבע שנים ושלושה חדשים כאשר המעסיק שלו הפסיק להעסיק אותו מסיבה כלשהי. (בדרך כלל זה מוות, לפעמים מעבר למוסד סיעודי)

עד לפני כמה שנים, הדרך הפשוטה למצוא עבודה הייתה לברר בקהילת המטפלים האחרים, הפיליפינים ברובם, כאשר הם נפגשים בסופי שבוע. אבל זה השתנה מאז שרשות ההגירה הבטיחה לתת אשרה לכל מי שילשין על מטפל השוהה ללא אשרה בתוקף או המקיים יחסים רומנטיים (עבירה שדינה גירוש..). על כל שלושה אנשים שיעצרו ויגורשו, המלשן יקבל אשרת עבודה. עושה פלאים לתחושת הקהילה של הפיליפינים.

אני מקווה, מאד, שזה יסתדר לאלן. שיהיה עוד קשיש חולה בישראל שיוכל לצאת נשכר משירותיו. יש לו אנרגיות נפלאות.

מצד שני, אני חושב על ההבדל בין אלן (ומטפלים אחרים) לאבא שלי (ובני דורו). הדור של אבא שלי, לא רק שימשו מקפצה לדור שאחריהם, המדינה כולה עלתה כפורחת (כלכלית) הודות לעבודתם הקשה. הפיליפינים, כמדינה, אמנם מרוויחה מכל הכסף ששולחים חזרה הביתה שלושים האחוזים של העם הפיליפיני המפוזר בעולם ומנותק מבני משפחתו. אבל העסק לא מתרומם, אולי כי יש תוצרים נוספים לעבודת האדם, פרט לחלק המשכורת שהוא יכול לשלוח הביתה (אם הוא יצליח להתחמק משוטרי משטרת ההגירה האורבים ליד המקום בו העובדים הזרים שולחים כסף הביתה).

הייתי בסדנת כתיבה (בהנחיית דורית פלג, מצויין) בת שלושה ימים בשבוע שעבר. ישבנו בסלון ביתו (החמש מפלסי) של המארח, הצופה לנוף הכרמל, ברווחה גדולה, והוא סיפר איך בילדותו (ברחוב העצמאות, ליד תחנת אגד היותר ישנה)ליגלגו הילדים בבית הספר על הסוודר הקרוע במרפקים שלבש. סיפור של rags to riches שחזר אצל עוד כמה מהמשתתפים, ובעצם די דומה לסיפור חיי שלי. בלי הסוודר הקרוע, אבל סיפור שהחל בדירת חדר בהדר, המשיך בשיכון בקריית אליעזר (שיכון שהיום אני רואה כמה דל הוא היה – אני לא יכול לעלות זקוף בחדר המדרגות שלו) וממשיך (לעת עתה, טפו טפו) בתנאי דיור משופרים בהרבה.

(השימוש המוגבר בסוגריים, שחזרתי אליו בעוונותי, החל אחרי שקראנו בסדנה מעלה טקסטים של יואל הופמן, שמרבה להשתמש בסוגריים. בצורה מופלאה, בניגוד אלי…)

זה לא הסיפור של כל מי שגר במדינת ישראל, אבל זה הסיפור של המדינה כולה, שהתפתחה כלכלית במידה מדהימה, משנות הצנע של תחילתה ועד היום. שיפור שאנשים כמו אבא שלי, ובני דורו, חוללו בעבודה קשה והקרבה עצמית. שינוי שקשה יותר לחולל כאשר האנרגיה היצרנית של בני העם (למשל הפיליפיני) מושקעת רובה במקומות אחרים ורק התמורה העודפת נשלחת חזרה. רק מכספי התרומות של יהדות העולם (שעזרו מאד) לא הייתה מדינת ישראל מתפתחת כלכלית לאן שהיא היום.
זה היה אבא שלי, ובני דורו, שעשו את זה. יהיה זכרו (וזכרם) ברוך.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “המקפצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s