הספד


קשה לכתוב הספד על מי שהגדיר את חייו הוא כרצף של כשלונות: כשלונות באהבה, כשלונות בעבודה, כשלונות בכל דבר.

ניסיתי כמובן, לא פעם, להצביע בפני אבי שצאצאיו (ולא רק הם) הם לא ממש כישלון, אבל אני יכול להבין מאיפה באה האמירה המרה הזאת שלו.

מזה שאת הפוטנציאל האינטלקטואלי הלא מבוטל שלו הוא (כמו רבים מבני דורו) לחלוטין לא מימש. תחילה זה היה בגלל "קודקס היהודים", הגרסה הסלובקית של חוקי נירנברג, שאסרה על יהודים ללמוד. אחרי שיצא משנתיים של מחבוא בכפר וחזר לעיר, שכנע אותו השליח מארץ ישראל שחלוצים לא זקוקים ללימודים, (והמשיך משם לוינה, להשלים דוקטוראט בספרות.) אבי השתכנע, לא חזר לתיכון ובמקום זאת למד "משהו פרקטי" – חשמלאות, ועלה להקים קיבוץ בעמק בית שאן (אבוקה. נכשל ונסגר).

אשתו הראשונה, אמי, אותה פגש ב"הכשרה" לחיי חקלאות בישראל, עזבה אותו אחרי תשע שנות נישואין, בנסיבות שהשאירו את האגו שלו מאד פגוע. אני לא בטוח אם היא אהבה אותו באיזה שלב, אלא רק מצאה בו מישהו להשען עליו, במצבה הבריאותי המאד רופף אחרי השחרור מהמחנה. הוריו, סבי וסבתי, היו בשבילה הורים במקום אלו שלה (סבי וסבתי השניים) להם הייתה מנוכרת. אין לי טענות אל אמי, לא הייתה התאמה ממשית ביניהם, אבל זה נגמר בעצב גדול ובתחושת כישלון.

את אשתו השניה נשא אחרי שנוכח שהמשמורת עלי, בה זכה לאחר מאבק, קשה עליו כמפרנס יחיד. נישואיו השניים היו נישואי תועלת, אהבה לא הייתה גם שם, וגם לא הרבה תועלת. אפשר בהחלט להגדיר אותם ככשלון.

הוא הקים עסק לעבודות חשמל שפרנס אותנו במידה סבירה רוב השנים, אך כשהיה כבר בן כמעט שבעים, כבר לא בשיא כוחותיו, (וגשמים עזים העלו על גדותיה את תעלת הגדורה שבמפרץ חיפה והציפו את העסק שלו) העסק קרס. אבי נשאר חסר-כל. הכשלון בסוף הדרך השכיח את השנים היותר טובות. בזכרוני, וכנראה גם בזכרונו (לפני שנמוג) זה היה תמיד קשה.

אז איך כותבים הספד, כזה שאפשר לשאת בעמידה ליד גופתו, לפני האנשים שבאו ללוויה שלו, בלי שכל משפט בו יתחיל ב"חבל"? התלבטתי ארוכות, וזה מה שיצא:

יכולת לבחור
בדרך הקלה
ולהמשיך הלאה
בלעדי
 
בחרת
בדרך השניה
התעקשת לקבל עלי
משמורת
 
משמורת לא פשוטה
אפילו מאתגרת
שאת חייך לקחה
לדרך אחרת
 
דרך שעברנו יחד
והיית מאחורי
כל הדרך
בירידות
וגם בעליות
 
דרך בה
נמשיך יחד
כשאתה
תמיד אתי
אחותי, (שעברה בגיל 4 למשמורת אימנו,) כתבה את ההספד הזה:
אבא'לה. כך קראתי לך בשנים האחרונות, העצובות, של הדעיכה. סיבים נפרמו. השתנית. התרככת. החלפת את ביטויי האהבה האינפנטיליים של דגדוגים, צביטות ויריות במילים של חיבה. לילה של חסד, שממנו לא התעוררת, סיים חיים ארוכים,  שלוו בתחושת החמצה.

שמחת הנעורים שלך נגדעה בשואה עם אובדן אחיך הבכור, שני, ושנות הבריחה וההסתתרות עם הוריך, שלהם דאגת במסירות אין קץ בזקנתם עד יומם האחרון.

העלייה לארץ עם קום המדינה ונישואיך המוקדמים לא אפשרו את מימוש מלוא הפוטנציאל האישי, האקדמי, המקצועי. עול הפרנסה היה בראש סדר העדיפויות שלך בכל שנות בגרותך. הקמת במו ידיך חברה עצמאית, ובעבודה סיזיפית כנגד כוחות השוק ואיתני הטבע ניסית לשרוד כלכלית, עד למשבר הסופי.

הזוגיות גם היא לא הסבה לך אושר. נישואיך הראשונים, הקצרים, הסתיימו בשברון לב, ממנו לא השתקמת. לא שכחת ולא סלחת. נישואיך השניים, הארוכים, לא פיצו על החסך הרגשי, והתפוגגו בסופו של דבר אל השכחה.

ובכל השנים האלה, מאז שנפרדתי ממך בגיל 4, למרות כל הקשיים, תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי ודואג לי, גם אם מרחוק, כמיטב יכולתך, בדרכך. הבנתי אותך תמיד. אולי כי אני כל כך דומה לך.

זה הזמן לנוח, אבא'לה שלי. אני אוהבת אותך.

11 מחשבות על “הספד

  1. תודה שהבאת את זה כאן, לתועלת המעופפים והמאחרים. אלה הספדים יפים, ונדמה לי שאני מכירה אותו עכשיו קצת יותר טוב בזכותם.

  2. תודה על גילוי הלב… הספדים משום מה (אולי זה דורש מחשבה) הם אחד ממקורות הידע אודות היצור המוזר הזה שנקרא לגמרי במקרה "אדם"

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s