לישון, לא לקום


"רצה המקרה" והפוסט הקודם שלי נקרא גם הוא "לישון, לא לקום". יומיים אחרי שהוא פורסם, אבי הלך לישון ולא קם.

"רצה המקרה" וביום בו פרסמתי את הפוסט ההוא, הייתי כשלוש שעות עם אבי. "עם" במובן מצומצם, כי בחרתי לבוא ולהחליף את המטפל שלו שיצא לסידורים, דווקא בזמן שנת הצהריים של אבי.

להיות עם אבי בשעות בהן הוא ער הפך בחדשים האחרונים קשה מדי עבורי. אבי היה בשלב במחלתו (כנראה אלצהיימר, או "סתם" דמנציה) בו הוא עבר משתיקה עצומת עיניים בכל שעות היום לדיבור בלתי פוסק. תחינה בעצם, קול ענוּת. שעברה בין דיווח רציף על כאבים שיש לו ב"בומבה" (מילת הקוד שלו עם המטפל שלו לישבן,) לחזרה בלתי פוסקת וקורעת לב על המשפט "Allan, help me" לבקשות חוזרות ונשנות ל:"קאפ תה" או פנטה או שוקו או lemonade, תוך שהוא מחזיק ביד את כוס התה (את האחרים אסור היה לו לשתות מחמת הסוכרת) המלאה.

בעצם, אי אפשר היה לעזור לו. לקול העַנוּת לא אי אפשר היה להחזיר בקול עַנוֹת. הכאבים בישבנו היו מפצעי לחץ שקיבל משכיבה של שלושה ימים ללא תזוזה בחדר המיון של בית חולים כרמל לפני ארבעה חדשים, פצעים שבעקבות טיפול מסור מאד ומקצועי מאד של המטפל שלו כמעט ונרפאו לחלוטין, אבל זכר הכאב נשאר, כמו זכר הצימאון – גם אחרי ששתה. הוא פשוט "נכנס ללופ" של דיבור. כשעצרת אותו ושאלת אותו מה כואב לו, הוא היה עונה "כלום", ומיד ממשיך להתלונן על כאביו. כשהצבעת על כוס התה שבידו היה עוצר לרגע, וחוזר לבקש.

רציונלית, הייתי אמור להיות מסוגל להכיל את זה, להבין שזה לא בשליטתו, שאין לי הרבה מה לעשות. בפועל, התפתלתי בכסא בכל פעם ששמעתי אותו קורא לעזרה. אני מניח שלמטפל שלו זה היה פחות קשה, למרות שגם הוא אהב את אבי אהבה גדולה.

בשעה ארבע ניגשתי למיטתו, להעיר אותו, לדבר אתו קצת. הוא סירב בכל תוקף להתעורר וצעק עלי בקול גדול: "אלן, די!". יחסו אל המטפל שלו התחלף בין חזרה בלתי פוסקת על "אלן אתה הכי חמוד" לגערות ונזיפות חסרות בסיס, כאלה שאם היה אדם בריא הייתי מגדיר אותן כהתעמרות.  אבל זו המחלה. המופעים היותר אלימים שלה נחסכו מאיתנו, אבל יכולתי לקבל הצצה אליהם כאשר האחיות בבית החולים ניסו לטפל בו באשפוז האחרון (אי ספיקת לב, הצטברות נוזלים). היה לו עדיין כוח רב בגופו, גם במצבו המאד מוחלש, והוא היכה לכל עבר.

יומיים אחרי כן, ישבתי בבוקר על המרפסת בצימר בעין כרם (לא משהו, אבל נוף יפה) ונכנסתי לחדר (המוזנח ולא מתוחזק) לקחת שזיף. ראיתי שהטלפון מצלצל (הוא היה מושתק, בעצם הבהב) והמספר היה מאבא שלי.

בדרך כלל בשיחות אלו  המטפל (אבא שלי כבר לא זכר בשלב זה איך משתמשים בטלפון). שולח אותי לקנות חיתולים למבוגרים, או 20 בקבוקי ensure (מזון מרוכז לחולים, "שוקו" בפי אבי), או תרופה כזו או אחרת או אחד מחומרי החבישה היותר אקזוטיים לטיפול בפצעיו, (כאלו שצריך לעבור שלוש מרפאות של קופת חולים כללית בכדי לאסוף.) אבל לא הפעם. "אבא שלך לא קם מהמיטה". אמר לי באנגלית רצוצה.

מה הבנתי? שכמו שהיה אתי יומיים קודם, אבי מסרב לקום מהמיטה. אבל לא. הוא הלך לישון ערב קודם באחת עשרה בלילה, אחרי שכל הערב, ללא הפסקה, דיווח למטפל שלו כמה הוא חמוד. במיטה (הוא כבר נרדם ללא כדורי שינה מזה זמן מה) הוא נגע בכתפו של המטפל ואמר לו שהוא חמוד, יותר חמוד, הכי חמוד וגם השיב בברכת "לילה טוב" לברכת "לילה טוב" של המטפל (מנהג שהמטפל עבד קשה להנחיל). ונרדם. ולא קם.

סוף סביר, במיטתו הוא (בעצם מיטת בית חולים ששכרנו, להקל על הטיפול בו) ובשנתו. רק חמש שנים מאוחר מדי. חמשת השנים האחרונות היו רעות. רעות מאד אפילו. לו ולנו.

ידעתי שרוב בני האדם מתים בבית החולים, אחרי סדרת עינויים לא קטנה, ושמחתי שנחסך מאבי לפחות הסבל הזה. נחסך גם מאחותי וממני להתמודד עם הדילמות של "טיפולים מאריכי חיים כן או לא", משהו שאבי גילגל לפתחנו. מבחינתו "עוד לא הגיע הזמן" להחליט בסוגיות אלו, גם כעוד היה צלול.

מה שלא ידעתי, שביורוקרטית, מסובך יותר למות בבית. צריך שרופא יגיע ויקבע את המוות, וצריך קצין משטרה להגיע, לבדוק את "זירת האירוע" ולאשר שהמוות היה טבעי, שלא היה מעורב פשע.  וצריך שבן משפחה יהיה נוכח. אי אפשר לפנות את גופת המת לפני שהקצין אישר.

אין לי שום רגש דתי, וקבורה דתית לא נראית לי חשובה, אבל חייבים להודות שהחברה קדישא יודעים את העבודה. אתר האינטרנט שלהם מספק אינפורמציה מפורטת על הנוהל להוצאת רשיון קבורה לאנשים שנפטרו בביתם (בלשכת הבריאות, עם תעודת זהות הנפטר, אישור רופא ואישור קצין) והם מטפלים בכל עניין הקבורה בקלות ובפשטות. אז הזמנו את מגן דוד אדום, והם באו מהר, ופראמדיק חיבר אליו מוניטור (לא הייתי נוכח, הייתי בדרך חזרה מירושלים) ואחרי שמטר וחצי של סרט נייר (שצורף לתעודת הפטירה) הראה רק flatline, קבע את מותו, וגם קבע, על פי טמפרטורת הגוף, שאבי נפטר כנראה מוקדם באותו לילה. (אף שהמטפל טוען ששמע אותו בשתיים בלילה).

מד"א הזמינו את המשטרה (הם מתורגלים) ואלו שלחו שוטר (שניים בעצם, אחד שיודע ל…) אבל הקצין לא בא. הוא רצה "למסור לנו את האישור ביד" משום מה. אז היגענו, וכארבע שעות אחרי כן הגיע הקצין. כל אותו הזמן, כחמש שעות, ישבו שני שוטרים ברכבם הממוזג ברחוב ו"שמרו על זירת האירוע" שלא תיפגע. (יש למשטרה עודף כוח אדם, אני מתרשם.) ואז הגיע הקצין, אפילו לא טרח להכנס לחדר בו נמצא אבי, הנפיק את הפתק והלך. גבו ממני ומהמטפל עדות (אחרי שזוג השוטרים הראשון הוחלף בזוג דובר אנגלית), החתימו אותנו על העדות וזהו.

אחרי כן הגיעו אנשי החברה קדישא, שניים מהם. במורד המדרגות הם חלפו על פני בני ושאלו אותו האם המנוח כבד. (היה הרבה פחות כבד מכפי שהיה רוב חייו). אחרי כן שאלו אם אפשר לקחת אותו עם הסדין (לא התנגדתי), ישרו בכוח את רגליו ולקחו את אבי במיומנות ניכרת במנשא גומי מיוחד שיש להם, עם ידיות.

עם צאת השבת אלך אליהם לקבוע מועד להלוויה, כנראה ביום ראשון, בתל רגב.  ביום ראשון בבוקר אלך להוציא רשיון קבורה. לסכם את חיי אבי, עדיין מוקדם לי מדי, אף שבמובן מסויים אני עושה את זה כבר כמה שנים.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “לישון, לא לקום

  1. גדי יקר,
    הכתיבה שלך, הכל כך עניינית, מרגשת עד דמעות. אני חש, דרך מילותיך, כמה אהבת את אביך וכמה עמוק היה הקשר ביניכם. הכרתי אותו מעט ואף יצא לנו לשוחח פעם אחת ארוכות. הוא היה איש מעניין ומרשים מאד. משתתף בצערך, מחבק אותך ואוהב אותך מאד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s