לישון, לא לקום


לפני שאני אפילו מצחצח שיניים, אני בודק, בסדר קבוע: ראשית אני מוודא שהמפתח לכספת בה האקדח במקום בו השארתי אותו אחרי שבדקתי את מיקומו אתמול, ובכל יום. אחרי כן אני מוודא שהכדורים לאקדח במקום הקבוע במגירה, וגם סופר אותם ליתר בטחון שוב. יש שישה, אבל אני חושב שאחד יספיק. אחרי כן אני הולך לספור את הכדורים האחרים, בארון התרופות. אני חייב לשמור על כל האופציות פתוחות.

כמובן שהיה עדיף אם פשוט לא הייתי מתעורר בבוקר. היה חוסך מעצמי את החרדה הזו, שמוחי ימות לפני. וגם את החרדה השניה, שלא אתפוס את עצמי בזמן, שכשיגיע הזמן, לא אזכור את עניין האקדח, או שאשכח איפה שמתי את כדורי האקדח. או שכדורי השינה שאגורים אצלי כבר יותר מחמש שנים כבר לא ישפיעו ואתעורר.

אחרי צחצוח השיניים ולפני ארוחת הבוקר אני עובר על רשימת עשרת הפעלים בצרפתית שלמדתי אתמול, ומטה אותם בעבר ובעתיד קרוב. החלטתי שביום שבו אשכח יותר מחצי ממה שלמדתי יום קודם יהיה היום שבו אני צריך לסגור את הפרק הזה. לצאת מפה בכבוד. זה מתקרב. יש ימים שאני לא זוכר קצת יותר משליש.

הוא לא מפחיד אותי בכלל, הסוף. העיקר  שיהיה הסוף שאני רוצה. ואין מי שאני יכול לסמוך עליו בעניין זה. אפילו לא על גופי, גם עליו אני לא יכול לסמוך. בין שלל הדברים שהתקלקלו בו, אין שום דבר שמסכן את חיי, שינחית עלי את מכת החסד. עדיף מתוך שינה, אבל לא רק. ולכן, גם הטופס שעליו חתמתי, האוסר כל טיפול מציל חיים כשאני לא בהכרה, לא רלוונטי.

גם על ילדי אני לא יכול לסמוך. הם אוהבים אותי יותר מדי, אולי בעצם פחות מדי – לא מספיק בשביל להבטיח שינחיתו עלי את מכת החסד בבוא היום. ואני לא יכול גם להפיל עליהם את ההחלטה של מהו היום הזה. מתי אבא שלהם כבר לא פה בראשו. כי אני יודע, מאבי שלי, עד כמה זה מתעתע. זה לא אחד ואפס. וגם כשזה כמעט אפס, יש הבלחות כאלה שמתחזקות את האשליה שעוד יש שם מישהו בפנים. קל נורא לדמיין שהמבט הזה, עוד יש בו שמץ של זיהוי. שהחיוך הזה, לא אוטומטי.

אחרי ארוחת הבוקר, שאותה אני משנה כל יום, במחזוריות של חמישה ימים, אני הולך לבדוק ברשימה שעל צד המקרר אם אכן אכלתי את ארוחת הבוקר הנכונה, ומסמן V אם כן, X אם לא. שלושה X-ים בשורה, ואני הולך לכספת. בתנאי שאזכור את עניין שלושת ה X-ים. ליתר בטחון, עניין שלושת ה X-ים רשום מעל הטבלה, אני רק צריך לזכור לקרוא את זה. ואת כל עניין הטבלה.

זו מחזוריות של חמישה ולא של שבעה ימים, ואני לא הולך לבדוק את הרשימה לפני הארוחה כי המטרה היא לא לגוון, לא להקל, אלא לזכור.

אחרי ארוחת הבוקר אני מתיישב לכתוב את כל מה שעשיתי יום קודם. לא בגלל שמה שאני עושה בימים אלה הוא כל כך משמעותי. אבל זה מה שיש. ואת מה שיש, חייבים לזכור. כי אם לא זוכרים, זה לא קרה. ואם לא זוכרים, לא נמצאים. ואם לא נמצאים, לא אמורים לתפוס מקום על הכוכב הצפוף הזה. צריך להמשיך הלאה. רק שצריך לזכור את זה…

——————————————————————————————————————-

בשביל מה, תגידו לי, צריך בן אדם בן שמונים ללמוד כל יום להטות עשרה פעלים בצרפתית? בשביל מה זה טוב? מה יצא לו מזה? הבן אדם צובר וצובר ידע, ואז הוא מת, והכל הולך לפח. זה משנה אם אתה מת כשאתה זוכר 500 או 1000 פעלים בצרפתית? קשקוש.

אבל מה לעשות, ואבא שלי ממש הפך אובססיבי בעניין בעיית הזיכרון, זו שאין לו? קשה לי להאשים אותו, עשר השנים האחרונות של סבי, היו לו מאד מאד קשות. הוא אומר שעלינו הוא חושב, שהוא מנסה בכל כוחו לחסוך לי, לנו, עשר שנים כאלה.

אבל אני חושד שזה לא רק זה. הוא פשוט היה תמיד מאד גאה בזיכרון שלו, זה שעכשיו הוא טוען שנחלש מאד. הלוואי עלי הזיכרון שלו, גם כמו שהוא עכשיו. הוא מוטרד מכל פעם שהוא לא זוכר איזה פרט באמת חסר חשיבות, כזה שבסך הכל צריך לפתוח את הטלפון, לחפש ולמצוא. כזה שכיום כבר בכלל לא שווה לנסות ולזכור. הוא מוטרד מזה הרבה יותר מאשר מכאבי הברכיים שלו, או מהירידה ביכולת השמיעה. "פשוט תגבירו את הקול, מה יש?" הוא אומר.

אז כל בוקר הוא עושה את הטקס הקבוע שלו, בודק איפה האקדח, איפה כדורי השינה, מה הוא זוכר מאתמול, בודק אם זכר איזה ארוחת בוקר הוא אמור לאכול באותו יום ומסמן X בטבלה על המקרר אם טעה, V אם צדק. אם הוא רק יפספס משהו, הוא אומר, אז זהו. הוא יוצא מהמחזה. סוגר את הבסטה. מזדכה על הציוד.

"תרגיע," אני אומר לו. "אני מבטיח שנטפל בך יפה". אבל הוא רוצה מאיתנו, מילדיו, התחייבות מפורשת. התחייבות שנעזור לו למות אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו. "אם אתם רוצים את טובתי, אל תטפלו בי. תעזרו לי למות." אבל אני לא מסוגל. אני ממש לא מבין איך הוא יכול לבקש ממני משהו כזה.

איך אני אמור להיות מסוגל להבטיח לאבא שלי שאהרוג אותו ביום שבו הוא לא ידע יותר לזהות אותי? אתם הייתם מסוגלים לעשות משהו כזה? אז מה אם הוא לא ידע לזהות אותי? יכול להיות שהוא בכלל לא ירגיש רע, שאולי יהיה אפילו מאושר. אולי בלי מוח אין גם סבל? ואחרי שהוא כבר לא יהיה מודע, מה אכפת לו להמשיך ולחיות?

התייעצתי עם אחותי, ושנינו הגענו למסקנה שזה לא יהיה הגון להבטיח לו הבטחות שאנו לא מתכוונים לקיים, גם לא הבטחות שאנחנו לא בטוחים במאה אחוזים שנוכל לקיים. גם לא כדי שיוכל להירגע ולחיות את חייו בלי לבזבז את כל יומו במבחני זיכרון אוויליים. למשל עניין חמשת ארוחות הבוקר המתחלפות שלו, מין מבחן זיכרון בו אסור לו להכשל יותר משלוש פעמים ברציפות.

אבל זה אבא שלי, ודי ברור שזה מה שהוא מאד רוצה. אני מרגיש שאני חייב לפחות לעזור לו לעשות את זה בעצמו. כמובן, גם בגלל שזה יוריד את זה ממני. אז אני הולך כל שנתיים במקומו למטווח, לחדש את הרשיון לאקדח, שכבר כמה שנים הוא על שמי. הוא לא היה מסוגל לפגוע שם במטרה גם אם היו שמים אותה מטר לפני האף שלו. אבל לטווח שהוא רוצה להשתמש באקדח, הוא כנראה יצליח לפגוע. אני מקווה שמספיקה יריה אחת מהאקדח הפיצפון שלו, אבל זה האקדח שיש לו כבר ששים שנים, והוא לא חושב שהוא יוכל להתרגל לאקדח אחר.

ובגלל שזה אבא שלי, ולכדורי השינה שלו הוא זקוק, אני מתלונן על נדודי שינה שאין לי אצל הרופא, כדי שיוכל לאגור לו מלאי שיספיק לצורך הספציפי ההוא.

ובגלל שזה אבא שלי, אני עובר לפחות פעם בשבוע ליד המקרר שלו, וכל X שאני מוצא שם בטבלה המגוחכת שלו, אני משנה ל V.

עוד עובדות אלטרנטיביות

 

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “לישון, לא לקום

  1. אוי, המשפט האחרון. סגרת את זה כל כך יפה.

    הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם אפשר בכלל להיות בטוחים ש'כבר אין שם אף אחד בפנים'. אני ממש לא בטוחה. ואולי יש, ורק אין לו דרך להבקיע החוצה? ואם מי שהיה תמיד בטוח שהוא רוצה שימיתו אותו לפני מות מוחו, ישנה את דעתו ברגע הקובע ולא תהיה לו דרך להראות את זה?

    כמו תמיד, זה עניין של הצורך בשליטה. החשיבה המערבית לימדה אותנו שהמוח הוא הדבר החשוב ביותר. ומה אם אנחנו טועים? ומה אם יש עוד דברים חשובים? ומה אם לא צריך להיות בשליטה כל הזמן? משהו ברוח הפילוסופיות של המזרח, היוגה, כל אלה? וגם לדתות השונות יש אי-אילו תשובות בעניינים האלה.

    אם כך ואם אחרת – הילדים לא יוכלו לפתור את זה ולא הוגן לצפות מהם שיפתרו.
    ושיהיו הרבה כוחות לכולנו, עוד נזדקק להם…

    • הקו המפריד בין "שווה לחיות" ו"לא שווה לחיות" הוא אכן מאד אינדיבידואלי. והבעיה שהשופט והנשפט חד הם, וכשירות השופט מוטלת בספק. שאלה טובה את שואלת, האם האני הצעיר בכלל מוסמך לקבל החלטות לאני המבוגר והזקן, לשפוט את "ערך חייהם" על פי הסרגל שלו.
      לגבי הצורך בשליטה – נראה לי צורך אוניברסלי, לאו דווקא של החשיבה המערבית.
      לגבי הילדים: במקרים רבים ההחלטה על טיפולים מצילי חיים או לא נופלת על הילדים. יש אפילו סוג של אפוטרופוסות מיוחד לדבר. די נפוץ למען האמת. ועדיף שיהיו אלו הילדים מאשר איזה מתמחה תורן ביום שישי בלילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s