לישון, לקום


היסתובבתי על צד ימין וההתרוממתי על המרפק להציץ דרך החלון. דרך רשת היתושים המאובקת יכולתי לראות את הנוף החוּם הרגיל: אנטנות, מחליפי חוֹם, שפת המכתש ומעליה השמיים, גם הם בחוּם. את רצף גווני החוּם שברו רק שלושה עורבים שחורים שישבו לפני האנטנות, מתעלמים בהפגנתיות משלטי ה"זהירות קרינה". טוב, עורבים הם יצורים חסונים.

לא ראיתי את השמש, אבל על פי הצללים היא כבר הייתה די נמוכה בשמיים. אולי אפילו כבר הגיע הזמן לקום להכין ארוחת ערב. אבל אז נזכרתי שאתמול היה תורי, אז היום אני יכול להשאר עוד קצת במיטה.

לא באמת היה לי בשביל מה לקום. למעשה לא היה לי בשביל מה לקום מהמיטה לעוד שנתיים וקצת. האנשים שרבצו סביבי על שאר מיטות הברזל שבחדר, גם להם לא היה בשביל מה לקום. ולהם נותר זמן יותר ארוך מאשר לי להעביר בבטלה בשרות המולדת.

במדינות אחרות, המתקן שהיה מגורי לשלוש שנים כלל לא היה מאויש. אחת לחודש היה עובר מישהו ובודק אם צריך אולי להוסיף מים במחליפי החום. אבל שלושת השנים שלי ושל שותפי לבניין לא נספרו על ידי אף אחד.

חוץ מריבקה.
כשהסתובבתי אל צד שמאל, ראיתי את הפרצוף שלה תקוע ממש מולי, העיניים החיזריות שלה נעוצות בי במבט ממזרי, אוזן אחת מושפלת. ידעתי מה הולך לקרות, אבל לפני שהספקתי לסגת, מצחה המאד נוקשה חבט בבסיס אפי. לא היתה לה סבלנות לחכות שאקום. היא הייתה צריכה מישהו לנגוח בו, עכשיו. אמנם עדיין לא מלאה לה שנה ועוד לא צמחו לה קרניים, אבל היא כבר החלה להתאמן. לעיזים יש מחויבות לעיזיות שלהן.

קמתי. עיני היו עדיין מלאות דמעות מהנגיחה הקודמת, אבל הצלחתי בכל זאת לראות את הנגיחה הבאה מגיעה, והזזתי את הרגל בזמן. "בום", מסגרת הברזל של המיטה רעדה כולה, אבל ריבקה לא התרשמה.

עברתי למטבח. ההכנות לארוחת הערב, האירוע המשמעותי ביומנו שם, כבר היו בעיצומן. יחד חתכנו ירקות, קטן קטן, כי קוביות עגבניה גדולות מחצי סנטימטר זכו לקיתונות של לעג. "סלט של פילים הכנתם לנו?". ריבקה עזרה גם היא, וחסכה לנו לזרוק לפח את קליפות המלפפונים, וגם את קופסאות הקוטג, עם העדפה קלה לפלסטיק.

כולנו שם התעסקנו בארוחת הערב בכוונה גדולה. הרי לא אחת קמנו מהמיטה רק בהזדמנות זו. ואם כבר קמנו, נשארנו לפעמים ליד השולחן למשחק קלפים, לא ארוך. ויסט אם אני זוכר נכון. אבל הבטלה מעייפת. כאשר אתה לא עושה כלום כל היום, ואין גם צורך שתעשה משהו, חיתוך עשרה מלפפונים וטיגון כמה חביתות הופך לפעולה שאחריה צריך לנוח כמה שעות. כמה? נאמר עשרים.

ככה זה היה בחדשים הראשונים להגעתי לשם, למתקן על שפת מכתש רמון. ריבקה, העז שאימצה אותי, עזרה לי להחלץ מחבורת הזומבים. תחילה, רק יצאנו יחד מהבניין, לחצר, לחפש לריבקה עוד קצת ירק לאכול, בעיקר משיחי העגבניות שגדלו במקום בו צינור הניקוז של המטבח זרם חופשי אל המדבר. אחרי כן, התחלנו לטייל יחד טיולי ערב לאורך שפת המכתש, כשהיא הולכת לצידי כמו כלב מסור, ומנסה את מזלה בנגיחת הברך שלי בכל פעם שהיא חשבה שיש לה זוית נוחה.

כשהתקרר קצת התחלנו לצאת כבר בבוקר, ועד הערב הספקנו להגיע למעלה מחמל, לרדת למכתש, לצאת ממנו עשרים קילומטרים יותר מאוחר, ולחזור לבסיס בדיוק לארוחת הערב. ריבקה הגיעה הרבה לפני, כי היא לא הבינה מה הטעם לצאת מהמכתש לאורך הכביש העולה אל מצפה רמון, במקום לעלות בקו ישר במעלה הצוק, כמו היעלים. פעם פעמיים היא הסכימה לעלות אתי בכביש, אחרי כן ניסתה לדחוף אותי לכוון המצוק, ובסופו של דבר נפרדנו והלכנו איש בדרכו.

כשריבקה בגרה ונאלצה לחזור לבדואי שהפקיד אותה בידי, נפרדנו סופית. אבל אז בדיוק החל המחזור הראשון של האוניברסיטה הפתוחה, ולמיטת הברזל חזרתי רק בשעות הלילה. היה לי שקט ללמוד – שאר חברי לצוות המשיכו לישון. גם ביום. אני מקווה שהם התעוררו ליום השחרור.

עוד סיפורים כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s