החלום של פנחס


JP הודיע שהוא מגיע בטיסת אייר פראנס הנוחתת ב 16:20 אחרי הצהריים, ביום שישי. כמקובל במדינת ההלכה היהודית, הרכבת לא נוסעת בשבת, וגם לא הרבה זמן לפני כניסת השבת ואחרי צאתה. כיוון שממילא התכוונתי לנסוע לתל אביב לסמינר המחשבה הקונטיננטלית הדו-שבועי במוזיאון תל אביב, החלטתי לא לקחת את הרכבת אלא לנהוג במכוניתי ולאסוף את ידידי הצרפתי בדרך חזרה. הנסיעה לתל אביב בימי שישי בבוקר היא פחות סיוט מבימים אחרים, ואכן הגעתי בזמן לתל אביב ואפילו מצאתי חניה במגרש החניה של הקריה, הפתוח לקהל בימי שישי (כבר היה שווה לכם לקרוא פה…). אבל האיסוף בשדה התעופה היה סיוט לא קטן. הסדרים השתנו שם, המוניות השתלטו על הרחבה בה יכולת לחנות לזמן קצר, ועכשיו, כל האוספים נוסעים יכולים רק לעצור לרגע באחד הצדדים ולחכות לנוסעים שיצאו. רק המסלול האמצעי פנוי, ולוקח כמעט חצי שעה להזדחל אל מול היציאה מהטרמינל. טמטום בריבוע. צריך פשוט לעקוף את כל השיירה ולהכנס ישר לחניון. ממילא אין סיכוי להכנס ולצאת משם בתוך 15 דקות המעבר חינם (שוב היה שווה לכם לקרוא פה…).

היו לי כמה שעות בין סיום הסמינר לטיסה, אז נטשתי את מקום החניה החינמי שתפסתי, וירדתי דרומה, למפלס התחתון של רחוב שוקן 18, לגלריה מינוס אחת, לתערוכה על "אכיבוש" מאוסף עיתון הארץ הפתוחה רק בשישי ושבת. קיוויתי עוד להספיק לאכול משהו וללכת בשלוש ורבע לסרט בסינמטק, אבל למזלי בדקתי ומצאתי שהטיסה נוחתת ב 16:20 ולא 17:20 כפי שזכרתי. נאלצתי להסתפק בקינוח הטורקי, הטבעוני מטבעו, "אַשוּרֶה", וגם זה רק מ"הבורקס של אבא" ברחוב צלנוב ולא מ"הבורקס של פנסו" ברחוב לוינסקי (הרבה יותר טעים ומושקע).

בסינמטק היה בשעה שתיים סרט בשם "החלום של פנחס", במסגרת משהו שנקרא "הדוקו הראשון שלי". לא היה לי מושג לא על מה הסרט ולא מהי המסגרת שבמסגרתה הוא מוצג. אבל מה כבר יכול לקרות? קניתי כרטיס, ונכנסתי לאולם באיחור של חמש דקות (מסובך להגיע מדרום העיר לסינמטק עם כל העבודות על הרכבת הקלה). כפי שקורה לי לא אחת, לא הצלחתי לאחר מספיק. הסרט התחיל באיחור יותר גדול.

היה מרתק, שוב סרט תיעודי שעלילתו מופרכת יותר מכל סיפור בידיוני. כיוון שאין לכם סיכוי לראות את הסרט, (הוא הוקרן בטלוויזיה לפני עשרים שנה בערך ולא יוצג שוב מן הסתם) אין לי בעיה להסגיר את סוף הסרט. בסוף, הם כולם נעלמים.

תקציר: פינחס עלה מכורדיסטן בשנות החמישים וגר במושב די זנוח ליד בית שאן. אחותו נישאה למוסלמי ונשארה מאחור. בגיל 75, אחרי חמישים שנות נתק מאחותו, יש לפנחס חלום עליה ובעקבותיו הוא גונב את הגבול לעירק, לחבל כורדיסטן, ומאתר שם את אחותו ועשרת ילדיה. הוא מתגייס להעלות את כולם ארצה, ואחותו מבטיחה שאחרי שהוא יציל את ילדיה משם, גם היא תגיע. שבעה מילדיה, על משפחותיהם, כ 70 איש, הוא מסדר שיעלו לישראל ויתישבו במושב. החלום הציוני בהתגלמותו.

אלא שמסתבר שרק אחד מהעשרה היה באמת בנה של אחותו, וגם הוא ומשפחתו היו הראשונים שעשו אחורה פנה וחזרו לעירק. (האמת, המושב הזה לא היה אופציה מאד מלבבת). שאר התשעה ידעו שפנחס הולך להגיע וכפו על אחותו להציגם כבניה כדי שהסוכנות היהודית תוציא אותם משם, תשכן אותם כאן ותתן להם סל קליטה. משנגמר סל הקליטה, המשיכו הלאה לאירופה.

אחד מהם נעצר על ידי השב"כ באשקלון, לשם עבר עם משפחתו בלי לספר לפנחס. מסתבר שהוא היה מרגל עיראקי. סוף מפתיע לסרט, שהתברר רק כשהיה כבר בשלבי עריכה.

הסרט התחבר לי לסיפורה של גלינה, לסיפור בני המנשה, לבני המסאי ולעוד כמה סיפורים שאני מכיר או ששמעתי. סיפורים אלו הם אילוסטרציה לרעיון הציוני כולו, המתגלם ספציפית בחוק השבות. אין תקדים היסטורי אמיתי לזה, למאמץ לגייס אוכלוסיה מכל העולם, על פי קריטריונים רופפים של קרבת דם, ליצירת מדינת לאום יש מאין. בגרמניה יש מסלול אזרוח מהיר יותר ל"גרמנים אתנים" המהגרים לגרמניה ממקומות כמו אוזבקיסטן, לשם הם היגרו לפני דורות רבים. אבל זו לא אזרחות אינסטנט ואני לא בטוח שיש ממש חוק כזה שם.

את מקרי הקצה המופרכים האלה, אפשר לראותם כ"ניצול לרעה" ואפשר לראותם כהדגמה ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", שכל הרעיון שמאחורי חוק השבות הוא מופרך בעצמו. ככל שמדינת ישראל הופכת מקום יותר אטרקטיבי מבחינה כלכלית, יחסית לחלק העולם היותר עני, יותר ויותר "יהודים" יתגלו מתחת ואחורי כל מיני סלעים. מבחינתי זה סבבה, כי חברה יותר הטרוגנית עדיפה בעיני, אבל הייתי מעדיף עם זה לא היה בדרכים כל כך עקומות. מדינה לא אמורה להתנהל ככה, אבל במדינת היהודים, זו דרך המלך.

בכל הימים ש JP, האורח שלנו מצרפת היה כאן, היו לו שאלות לא מעטות בניסיון להבין את הלוגיקה של אזרחות ישראלית. לא הצלחתי לענות על כל שאלותיו. מקרים כה אבסורדיים, כמו שבעת המשפחות המוסלמיות לחלוטין, כולל זו של בנה האמיתי של אחותו, שפנחס הביא ארצה, ופה החלו לחבוש כיפה, ללמוד תורה, ללכת לבית ספר בעברית. כל זה רק בשביל להשתמש בישראל כמקפצה לאירופה, מקרים אלה מדגימים את האבסורד היטב. טני בטוח שהיו עוד מקרים רבים כאלה, גם בקרב עולי חבר העמים.

מצד שני יש פה, ממש קרוב, משפחות מוסלמיות אחרות, שגרות פה מדורי דורות, בהן הבעל והאשה לא יכולים לחיות יחד. רק כי הבעל הוא מהשטח שישראל כבשה ב 1948 והאשה מהשטח שישראל השכילה לכבוש רק ב 1967. זה לא רק אבסורדי, זה מסריח. זה לא הוגן ולא מוסרי.  ומקרים כמו אלו ב"חלום של פנחס" רק ממחישים את זה.

הסרט הוא הסרט הדוקומנטרי הראשום שעשתה הבמאית, והשיחה אתה אחרי ההקרנה, על הסרטים שעשתה מאז, הייתה מעניינת גם היא. לאחרונה היא שמעה על מקומם של כמה מהדמויות בסרט ויתכן שיצא מזה סרט שני, עשרים שנה אחרי, אם היא תצליח לאתר בגרמניה את "אחייניו" של פינחס.

פינחס נפטר משברון לב לא זמן רב אחרי סיום הסרט, כשהוא מסוכסך עם בניו, שלא אהבו את ההתגייסות המוחלטת שלו, רגשית וגם כלכלית, להעלאת "ילדיה" של אחותו.
אבל הוא הרי רק הגשים את החזון הציוני, לא?

 

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “החלום של פנחס

  1. לא נראה לי שהמוטיבציה שלו היתה הגשמת החזון הציוני. חוק השבות היה רק הפלטפורמה שבאמצעותה שאף לאחד את משפחתו. ולגבי ההיגיון שבחוק השבות – יש הרבה נימוקים לכאן ולכאן.
    למה 48 זה כיבוש?

    • חלק לא מבוטל מהשטח שנקרא "גבולות 67" לא היה אמור להיות חלק ממדינת היהודים על פי תכנית החלוקה של האו"ם ונכבש במהלך מלחמת השחרור. חוץ מזה, גם תכנית החלוקה נתנה לחלק היהודי הרבה יותר שטח פר אדם מאשר לפלסטינים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s