פרק ב: בני


הפרק הקודם כאן

ביחידה ברכה פגשה את בני, שכינויו ביחידה היה "השבדי", כנראה בגלל שהיה כל כך קטן, צנום וכהה עור. בני, שנולד באזרבייג'ן, בקהילה של יהודים הרריים גויס ליחידה בגלל ששלט בלהג הג'והורי,  בעצם ניב פרסי. דוברי פרסית היו יקרי המציאות וכמעט כולם הגיעו אל היחידה הזו.

בני בעצם רצה "להיות במחשבים" בצבא, אך למרות שהיה פריק אמיתי של מחשבים, וידע בפועל יותר מבוגר ממוצע של הטכניון, הצבא לא היה מעוניין בשרותיו. בבית הספר הדתי-חרדי  בו הוא למד לא הייתה מגמת מחשבים, וגם לא מחשבים, ההכשרה שלו במחשבים הייתה כולה לא פורמלית, וכישוריו לא התאימו לשום משבצת בתהליך המיון לצה"ל. הוא אפילו לא סיים בית ספר תיכון, ולכן אם לא היו צריכים את ידיעת השפה שלו, הוא היה מן הסתם מגיע להיות אפסנאי בבסיס נידח כלשהו.

אבל אפילו הצבא לא הצליח למנוע מבני לעשות מה שאהב, ועם הזמן הוא עבר באופן לא פורמלי ליחידת המחשב. שם היה מאלה שניסו לעשות בעזרת מחשבים את מה שברכה עשתה באותו מצב תודעתי שמוחה פיתח – לזקק משמעות מתוך כמויות גדולות של חומר גולמי, שרובו אגב אפילו לא היה סודי. משהו שהיום היו קוראים לו big data, אבל באותם הימים עוד לא היה לזה שם.

כיום, חלק קטן מה שברכה יודעת לעשות אפשר כבר לעשות בשיטות של למידה ממוחשבת, בינה מלאכותית וכרייה של נתונים ממגרי מידע גדולים. מה שנקרא Big Data. אבל ברכה ידעה להפיק תובנות גם מכמויות מצומצמות יותר של חומר, בעזרת אינטואיציה שנדמתה לפעמים לכישוף, אבל ששוב ושוב הוכיחה את עצמה.

עוד לפני שברכה שמה לב לבני עצמו,.היא שמה לב לספרים. אלו שבני החזיק כמעט תמיד מתחת לבית השחי. אחרי כשבוע של היסוסים היא אזרה אומץ, ניגשה אליו, ושאלה אם תוכל להשאיל ממנו את הספר שראתה אצלו שבוע קודם, על השולחן בחדר האוכל. אלא שאז פתאום אמרה לעצמה שהיד שמחזיקה בספרים נורא יפה, והמשיכה והסתכלה במה שמחובר ליד, וגם מה שראתה שם, מצא חן בעיניה, וזה היה עוד לפני שהם התחלו לדבר. כשהתחלו לדבר, כבר לא יכלו להפסיק.

בניגוד למשפחתה הגדולה וההדוקה עד חונקת של ברכה, בני לא הכיר את הוריו. אלו נהרגו במפולת בוץ כשהיה בן שלוש, והוא לא באמת זכר אותם. עם הזמן  סיפר לה שהוא נשלח לבדו ארצה בגיל עשר, אחרי שלסבתו כבר לא היה כוח לטפל בו, פה בארץ הוסלל על ידי הסוכנות ללימודים בישיבה מהזרם הדתי לאומי באשקלון. שם, כבר בגיל שתים עשרה בערך הוא החל ללמד את עצמו תיכנות, ואט אט נסחף באופן בינארי מאמונה באלוהים לאמונה במחשבים.

בגיל שש עשרה, סיפר  בגאווה, כבר השתכר מספיק מכתיבת תכנה והיה יכול להרשות לעצמו לנטוש את הישיבה ולעבור לגור בדירה בגבעת שמואל אותה חלק עם שני דתיים לשעבר (דתל"שים). בדירה ההיא הם  כבר לא קיימו אורח חיים דתי, אבל הם המשיכו ללמוד דף גמרא יומי, כמו בישיבה, בחברותא.
לברכה, כל זה היה חדש ומוזר. היא הייתה כל כך רגילה ללמוד לבדה, מנוכרת מכל בני גילה שהלימוד בחברותא, שבני כל כך התלהב ממנו, נראה לה המצאה נפלאה.

הם ניסו את זה יחד, את עניין הלימוד בחברותא, וישבו וקראו יחד ספרי עיון שפורסמו בפרס, בעירק, ובמדינות מוסלמיות אחרות. לברכה, שתמיד רצתה לראות איך נראים הדברים "מהצד האחר", זה היה מרתק. בני מצדו, היה מהופנט מיכולת החשיבה והניתוח של ברכה, והיה יושב לצידה בסבלנות, בוחן אותה בהתפעלות בכל פעם שנעלמה לו אל אותו המקום שלה. הוא ידע שכשתחזור, יהיה לו מעניין ומאלף לשמוע מה שהיא חצבה שם, מים המילים הזה.

אבל לא רק לימוד בחברותא היה שם. כל מי שראה אותם הולכים זה לצד זה בשבילי הבסיס, ברכה גבוהה מבני בכמעט ראש, ומדברים בהתלהבות על ספרות, והיסטוריה, ואמנות, ופילוסופיה, ועל הספרים שקראו יחד ולחוד, לא יכול היה שלא לחשוב: "איזה זוג מוזר/יפה"

הם החלו להיפגש בתדירות גדלה והולכת, וגם לגעת אחד בשני, תחילה כבדרך אגב, בהיסוס גדול. יד על הכתף, ואט אט, עם כוונה. לשניהם זו הייתה התנסות ראשונה בקשר כלשהו עם בן המין האחר. עד שפעם אחת יצאו יחד לחופשה במהלכה בני בא לבקר אותה במושב, והקשר הפך לקשר מסוג אחר.

אחרי עוד כמה ביקורים, משפחתה כבר הייתה משפחתו, הוריה תחליף ההורים שלא היו לו. העובדה שבני למד בישיבה, ועדיין לומד גמרא מדי יום, קנתה את ליבו של אביה שתמיד אמר לעצמו שאלמלא היה עולה ארצה בשנות החמישים, היה מן הסתם לומד גם הוא תורה. עדינותו של בני, וההערצה הגלויה שלו לברכה, קנו את אמא של ברכה, עד כדי כך, שהתאפקה ולא אמרה כלום  גם כשגילתה בוקר אחד שבני וברכה שכחו להפריד בין המיטות בחדרה של ברכה, לפני שחזרו יחד לבסיס.

ברכה, שהייתה מבוגרת מבני בקצת יותר משנה ושירותה הצבאי היה קצר משלו, חתמה לשירות קבע עד למועד השחרור שלו. לרווחת מפקדיה, שלא היה ברור להם איך הם הולכים להסתדר בלעדיה. שורה של תחזיות שהפיקה למה שהולך להתרחש בלבנון, באירן, בפקיסטן ובסוריה התבררו כמדויקות כל כך, עד שראש אמ"ן סירב להאמין שהן הופקו אך ורק מקריאה של חומר גלוי, על ידי אדם אחד, במשך פחות משנה. בסופו של דבר, מישהו שינה את הסיפור, וסיפר לו שמערכת ניתוח המידע הממוחשבת שלהם היא בעצם הכלי שבעזרתו הפיקה ברכה את התובנות המדויקות האלה, מה שלחלוטין לא היה נכון, אבל היה סיפור שהיה יכול להתקבל על ידי מי שלא הכיר את ברכה ואת היכולות שלה. פשוט לא היה לאף אחד מושג איך להסביר את זה.

המשך יבוא

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “פרק ב: בני

  1. פינגבק: פרק א: האירוע | דרכי עצים

  2. "ואט אט נסחף באופן בינארי מאמונה באלוהים לאמונה במחשבים." זה הזכיר לי את הדיבר הראשון מ"עשרת הדברות" של קזישטוף קישלובסקי. ציטוט:
    הדיבר הראשון
    משחק: הנריק באראנובסקי, וויצך קלאטה, מיה קומורובסקה
    "אני ה` אלוהיך… לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני" – זהו הדיבר הראשון, אותם מפרים אב ובנו. האב, מרצה באוניברסיטה, החי עם בנו הסקרן והאינטליגנטי בן ה-11. ליום הולדתו רוכש האב לבנו זוג מחליקי קרח. הבן חסר סבלנות לצאת ולעשות בהם שימוש על האגם הקפוא, האב מכניס למחשב הביתי המשוכלל את כל הנתונים: משקל הבן, טמפרטורת המים והאויר, תחזית מזג האויר וכו`, והמחשב פולט את תשובתו: "אתה כבר יכול להחליק". הבן יוצא להחליק אך אינו חוזר. (53 דקות. פולנית, תרגום לעברית)

  3. פינגבק: פרק ג: בעיברית | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s