ככה זה מתחיל


בליטה קטנה שצצה על הפרק הראשון של הזרת בידי השמאלית שלחה אותי אל האורתופד. האורתופד, איש נחמד בדרך כלל, לא התרגש. כן, אמר, אלו שינויים ניווניים, עניין של גיל. "מכיר את איך שנראות הידיים של זקנות?" שאל, והדגים לי יד שאצבאותיה כפופות כטפרים של ציפור, "זו אותה התופעה". יש לה גם שם לטיני  – בלשון המכובסת של מכון מאר: "הודגמה היפרטרופיה ואי-סדירות של המפרק", וגם "שינויים אוסטאואטרוטיים…"

השורה התחתונה היא שאני מתנוון. ועכשיו רואים את זה גם שלא ברנטגן.

זה לא באמת ש"ככה זה מתחיל", זה כבר החל. כבר כמה שנים, אני לומד מכל פענוח של דימות כלשהו המתבצע על גופי מסיבה כלשהי על  דבר קיומם של  "שינויים ניווניים" פה ושם. לא שהם מפריעים לי תפקודית, אבל גם לא משמח לשמוע על קיומם. הם  לא נראים בעין בלתי מזוינת וגם ולא מורגשים, אז אני יכול להדחיק את עובדת קיומם. אבל הזרת השמאלית שלי, מצד שני, מזדקרת תכופות בשדה הראיה שלי. למשל בכל פעם שאני צריך להקיש על מקש האות Q (אני לא מקליד הקלדה עוורת). התחלתי לחשוב שאולי אני מרבה להשתמש באות הזו, וזו הסיבה שנשחק הסחוס בזרת הזו, מה שאילץ את גופי לגדל את בליטת העצם הזו בכדי להגן על המפרק, אך גם להגביל את טווח תנועתו. אבל רוב הזמן אני בכלל מקליד בעברית, ושם הזרת השמאלית לא ממש בשימוש.

מה אני מתרגש מזה בכלל? זה ששיערי כבר לא שחור וגם כבר לא קשה עורף כשהיה לא מאד מזיז לי, כל זמן שהוא עדיין נוכח. אפילו מתחיל להיות לי קצת מצח. (אני ממשפחה של נמוכי מצח). מטריד אותי שהשיזוף של גב ידיי כבר אינו אחיד, והמלטונין נטש פה ושם מקומות בעור הנשארים לכן לבנים גם כששאר היד כבר כהה כפודינג סויה של אלפרו בטעם שוקולד מריר (עולם הדימויים של טבעונים הוא ביזארי…). אני גם צריך לדאוג באורח מודע למשטר הנוזלים בגוף שלי, בלי להכנס לפרטים.

יותר מפריע לי תפקודית בעיות השליפה של שמות מהזיכרון (כן, זו הייתה אן מרגרט בתפקיד קטן בפרק השלישי בעונה השניה של ריי דונובן – הייתי צריך לחכות לכתוביות הסיום. אבל הניתוחים הפלסטיים הרבים שעברה באמת שמקשים על הזיהוי), או זה שאני הולך לפעמים לחדר הסמוך וכשאני מגיע אני כבר לא זוכר למה. או הרעיונות הנפלאים לפוסטים שאם אני לא מתחיל מיד טיוטא עבורם ביישומון של וורדפרס בטלפון, הם נעלמים בתהום הנשייה.

בשורה התחתונה, הייתי מעדיף שגופי ישרוד פחות זמן ממוחי.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “ככה זה מתחיל

  1. פודינג אלפרו זו טריפה. לא די להיות טבעונית. את צריכה גם לאכול דברים טבעיים. כאלה שלא עברו עיבוד. במקום פודינג אלפרו – בננה. כי כל העיבודים הללו עושים לנו בליטה בזרת, בעיות בערמונית ושכחה. היית פעם בסדנה כזו בגליל. לא עם הכול הסכמתי שם – אך זהו הכיוון. כשהגוף מתנוון גם השכל נפגע. כולנו אחד והשלם גדול מסך חלקיו. אכול טבעי ודאג לאיזונים. אני ריפאתי כך את בלוטת התריס (זרקתי את הכדורים) ואת כאבי מפרק הירך (תורשה). אגב, פירות וירקות הם תרופה גם לסוכרת וללב. ולסרטן. נסה ותהנה. אני נכנסת למדפי הסופר כמעט אך ורק בשביל נייר טואלט (עוד לא עברתי לעלים). השאר זה בחלק של הירקות/פירות ואגף הטבע בשוליים.

    • אני טבעוני מסיבות אתיות, בעיקר. אני לא מתכחש ליתרונות הבריאותיים של טבעונות אבל ה"אדיקות" שלי בטבעונות באה מהפן האתי. לאכול מזונות לא מעובדים, או מעובדים מעט ברור שעדיף וכך אני אכן נוהג, אבל אני חושד שלתת את הפודינג של אלפרו כדוגמה לצבע אליו אני מכוון יותר יעיל מלרפרר את המתכון המדהים שלי לחלווה מתמרים וטחינה, שרוב האנושות בטעות עדיין לא מכינה יום יום. הנה המתכון:
      https://theshingimel.wordpress.com/2016/01/09/helva/

  2. אני חושבת שהקלקולים מתחילים מרגע לידתנו. אלה החיים, ואין הרבה מה לעשות נגד זה חוץ מאשר לקוות ולנסות לחיות (ולחשוב!) באופן בריא ככל האפשר – אבל גם זה לא יקנה לנו חיי נצח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s