פרק א: האירוע

הנה כמה דברים שלמדתי על ברכה והיכולות שלה מהבלוג הלא כל כך פעיל שלה. למשל, איך זה התחיל. מה מקור "כוח העל" שלה…

כשברכה התעוררה בבית החולים, הדבר האחרון שזכרה היה כיצד התכופפה לעבור דרך הפרצה בגדר, בין שיחי הרדוף הנחלים. זו הפרצה דרכה נהגה לעבור בצהריים בדרך חזרה מבית הספר, בכל פעם שחתכה דרך מטע האבוקדו. מצאו אותה רק מאוחר בערב, מחצית גופה מעבר לחור שבגדר, ללא הכרה וכמעט ללא דופק, אחרי כמה שעות של חיפושים בהם השתתפו כל תושבי המושב.

נדרשו עוד כמעט שעתיים עד שהגיע האמבולנס מבאר שבע והביא אותה לבית החולים.

אחרי ארבעה ימים הרופאים הצליחו להמיס את התסחיף שחסם כלי דם ראשי במוחה, ועבדו עליה עוד שלשה ימים  עד שחזרה להכרה. עצם התעוררותה, אחרי שטופלה כל כך הרבה זמן אחרי האירוע, היה בבחינת נס, אבל הרופאים אמרו להוריה שאצל ילדים, נסים כאלה קורים לפעמים.

כשחזרה לבית הספר, אחרי שהחסירה את כל השליש השני של כתה ד, כבר כמעט ולא נראו עליה סימנים. כאשר הייתה מאד עייפה, בדרך כלל בערב, אפשר היה להבחין שרגל שמאל שלה קצת נגררת. אנשים גם אמרו לעצמם שיש משהו קצת מוזר בפניה, אבל רובם לא ידעו לזהות מהו הדבר. חלק מפניה, החלק העליון של הלחי מתחת לשקע העין השמאלית, נשאר מעט קפוא וללא תחושה. שכנה ספרית עשתה לה מין תספורת קארה אסימטרית, שדי הסתיר את החלק הזה של פניה, ועם התספורת הזו היא נשארה עוד לא מעט שנים.

השינוי המשמעותי ביותר אצל ברכה, היה מעט יותר קשה להבחנה. עד האירוע היא הייתה ילדה בעלת זיכרון פנומנלי, כזה שאפשר לה לקרוא ספרים ולזכור כל פרט מתוכם, כמעט במהירות בה יכלה להפוך דפים. אחרי האירוע, ואחרי חצי שנה של פיזיותרפיה אינטנסיבית, יכולת התנועה בצדה השמאלי חזרה כמעט לתפקוד מלא, אבל הזיכרון המופלא שלה לפרטים כמעט ונעלם. נשאר חור שחור.

ברכה לא הפסיקה לקרוא: ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה וסיפורי מסעות, אבל היא כבר לא הייתה יותר מסוגלת לדקלם שמות ותאריכים. היא זכרה היטב את קווי "העלילה" של מה שקראה, אבל לא את שמות הגיבורים, לא תאריכים. לא את הפרטים, והיא החלה לספר לעצמה שהם פחות חשובים.
זה לא היה אבדן זיכרון מוחלט, אבל לעומת יכולותיה הקודמות, זו הייתה נפילה רצינית.

בבית הספר ציוניה הושפעו לרעה. היא כבר לא קיבלה מאיות, עדיין בתחום השבעים-שמונים. את ברכה זה לא מאד דיכא, אבל היא ראתה שהוריה, שני אנשים שעבדו מאד קשה לפרנסתם בחלקת גידולי השדה שלהם, מאד מוטרדים. ברכה הייתה אמורה להיות זו שלא תצטרך לעבוד קשה כמוהם, שיהיו לה חיים קלים יותר, שתוכל לעזוב את המושב למקום עם יותר אפשרויות, והם היו חרדים שהחזון לא הולך להתממש.

הוריה  לא לקחו אותה לאבחון של ליקויי למידה. באותן השנים ובאותו המקום, זה כלל לא היה בתודעת איש. אבל אבא שלה ישב אתה שעות בערב אחרי שעות העבודה, עם כרטיסיות, מנסה לעזור לה לשנן את הפרטים הקטנים. לפעמים זה עזר, אבל לרוב הוא היה נרדם תוך כדי וברכה הייתה  מכסה אותו בשמיכה, מוציאה מידו את הכרטיסיות ומנסה להתמודד עם זה לבד. יושבת, מחזיקה כרטיס ביד אחת, מסתכלת עליו שוב, ושוב, ושוב, בתקווה שאוסף המספרים והשמות ייספג במוחה. זה לא עזר.

אבל עם הזמן היא החלה למצוא את עצמה יותר ויותר פעמים בסוג של חלום בהקיץ, כזה שממנו הייתה מתעוררת אחרי זמן מה, ופתאום "מבינה דברים". .  לפעמים זה קרה אפילו תוך כדי קריאה או צפייה בטלוויזיה – החלו להופיע לפני עיניה מעין דימויים מטושטשים שאותם היא לא הייתה מסוגלת לתאר במילים, והיא התחילה להבין דברים. דברים שקודם לכן, שפע הפרטים שנמסרו בספרים, ושאת כולם הייתה אז מסוגלת לזכור בצורה מושלמת, מיסך ממנה.

זה לא קרה באורח מכוון וזה לא קרה מיד – מוחה החל  לפתח אט אט מסלולי חשיבה חליפיים לאלו שנפגעו. היא התחילה לראות הקשרים בין דברים שאיש לא אמר לה שהם קשורים, ומהקשרים אלה, היא גילתה, היא יכולה לנבא דברים אחרים, כמו מה יקרה בחלקים אחרים של ההיסטוריה האנושית שעדיין לא הכירה. למשל – מתי יפרצו מלחמות, ומתי לא.

דוגמאות לסוג הדברים שברכה החלה לראות קשה לי לתת. לי אין את היכולות שהחלטתי להעניק לה, לגיבורת העל שבראתי במסגרת תרגיל כתיבה לפני כמה שנים. זו גם הסיבה שהסיפור הזה שוכן כבר הרבה מאד זמן ב"מגירה". אבל החלטתי לשחרר את ברכה לעולם, ולבקש רעיונות מהקוראים לתובנות מהסוג שברכה יכולה הייתה לגלות כשהיא הייתה באותם מצבים של הזיה בהקיץ, בסוג של היפנוזה עצמית.

עם הזמן ברכה החלה לחשוב על מצב הלימוד הזה שלה כמעין פעולת "כריה" שהיא מבצעת בים המילים שהיא קוראת, בניגוד לאופן שבו הייתה לומדת לפני האירוע, שאותו תמיד חוותה כ"צילום". לפני האירוע הדפים שקראה קפצו אל מוחה בשלמותם. אחרי האירוע, זה הפך להיות ים של מילים חסרות משמעות לכידה, כזה  שרק במצב ההיפנוטי שאליו למדה להיכנס החל אט אט, החל להתארגן למערבולות, לזרמים ומרקמים שהיו המטפורה החזותית שמוחה ייצר לדברים שלא היו לו מילים עבורם, לתובנות שמוחה גילה שם, בים המילים הזה. אלא שגם בתבניות החזותיות האלה היא הייתה צריכה להמשיך ולחצוב, ולעבוד בכדי, במאמץ לא מבוטל, להגדיל את "ריכוז העפרה" למילים ומושגים שהיא יכלה להגיד לעצמה, שהיה להם משמעות, משהו שהיא יכלה לרשום לעצמה במחברת שהחזיקה במיוחד למטרה זו. מילים שהיא עדיין המשיכה לקוות שתוכל למצוא אי פעם מישהו שאתו תוכל לחלוק אותם.

היא לא הצליחה להסתיר מהסביבה את הימצאותה באותו המצב. עיניה היו מאבדות מיקוד, ראשה היה נוטה מעט לימין, והיא הייתה נוטה לחכך בידה הימנית את עור ראשה שמאחורי ומתחת אוזן ימין. הילדים בבית הספר היו דוחפים מרפק אחד לשני ואומרים זה לזה בשקט: "ברכה שוב זומבי". אבל היה משהו בברכה מנע מהם להפריע לה כשהייתה במצב הזה. בניגוד לילדים, ניסו המורות בתחילה לפנות אל ברכה כשהייתה נכנסת למצב הזה, וברכה הייתה מתנערת ועונה, ו"חוזרת" לכיתה, אבל מבט האכזבה המר שעל פניה כשהייתה נשלפת כך מאותו המצב היה כה קורע לב, שעם הזמן הן הפסיקו לפנות אליה. הן גילו שברכה כן שומעת, וכן קולטת את מה שהן אומרות גם כשהיא כביכול לא שם.

הילדים האחרים ניסו לתחקר את ברכה על אותו מצב, על מה שעובר עליה כשהיא "שם", וברכה עשתה מאמץ אמיתי אך כושל להסבירמה קורה במצב ההוא, וגם לחלוק איתם את התובנות שבאו אליה באותו המצב. היא ניסתה למשל  לספר להם איך היא רואה עד כמה האינפורמציה הנמסרת להם בספרים היא חלקית, חד צדדית, מגמתית. היא תיארה להם את הפערים, את כל מה שלא נמסר, שאת עיקבתם ראתה בתוך מה שכן שנמסר. היא ניסתה להדגים להם עד כמה המסופר מראה רק את זווית הראיה של הצד המנצח, הכובש, הגברי, הלבן. אבל לא היה לזה שום סיכוי. לבני כיתתה לא היה שמץ מושג על מה לעזאזל היא מדברת, והניסיון היה מסתיים בדרך כלל בחיוך נבוך והתרחקות. ברכה הייתה "המוזרה", אבל לא מהמוזרים שמציקים להם, לא מאלה שמתנכלים להם, אלא אלו ששומרים ממהם מרחק. אולי כמו שייחסו כושר נבואי ללא שפויים בימי הביניים.

גם למורות שלה, אלו שאליהן הלכה בניסיון למצוא מישהו שאתו תוכל לדבר על הדברים האלה, לא היה הרבה יכולת להבין אותה, וגם לא יותר מדי רצון. רובן אפילו רגזו  בכל פעם שברכה ניסתה לסייג את מה שלמדו. אפילו כשלא עשתה את זה לפני כל הכיתה. כשניסתה להגיד  דברים כמו: "זה לא בדיוק היה ככה", ושזו "לא כל התמונה". או לשאול שאלות, שאלות כמו: "אז מה הסיבות האמתיות לאירוע הזה? לא יתכן הרי שזה קרה בגלל  שמלך כזה וכזה התחשק לו, נכון?"  או: "האם המלחמה ההיא לא פרצה דווקא בגלל הסכם השלום של המלחמה הקודמת (שלא הייתה בחומר הלימוד)?", ו"האם לא היה לזה קשר למצב הכלכלי?, למעבר לערים?"

היה להן חומר להספיק, למורות. ההשגות של ברכה עליו, גם בלי שטרחו להתייחס לגופם של הדברים שאמרה, האטו את הקצב. נודה על האמת, המורות לא אהבו את הערעור על סמכותן.

זה לא סיבך אותה יותר מדי בצרות. כשהתחיל לשעמם לה, היא מצאה את עצמה יותר ויותר חולמת בהקיץ בזמן השיעורים. ובכל פעם שחזרה מחלום בהקיץ שכזה, ושוב לא הצליחה להבין למה הם לא מדברים על התמונה הגדולה, על המניעים, על הסיבות והתכליות שבגללם פרצו מלחמות וקרו מהפיכות, לקח לה כמה דקות להיזכר שהיא צריכה לשמור את כל זה לעצמה. שהתובנות שלה לא מעניינות אף אחד ואף אחד לא רוצה לשמוע.

ברכה נשארה ה"מוזרה" גם בחטיבת הביניים והתיכון, אך הפכה קצת יותר פופולרית בגיל שבע עשרה בערך, כשגבהה מאד. היא הייתה לפתע גבוהה מרוב הבנים ומכל הבנות, היה לה שיער יפה בו הייתה מאד גאה, אלא שהיא היא לא יכלה שלא לשים לב שמבטי הבנים, נטו להתמקד בחזה דווקא, שברכה חשבה שהוא פשוט גדול מדי…

הקפיצה הפתאומית בגובהה השאירה אותה עם גב מעט כפוף, וברכה הוסיפה עליו גם יציבה כפופה מעט בניסיון לגרום לחזה לבלוט פחות. היא נטשה את תסרוקת הקארה וגידלה את שערה ארוך וישר כלפי מטה, שוב בניסיון להסתיר את מה שחשבה שיש להסתיר.  זה לא מאד עזר, והבנים בבית הספר ניסו שוב ושוב להפריע לה לקרוא. לצערה. כי היה לה הרבה יותר מעניין לקרוא מאשר לדבר אתם. אבל עד סוף התיכון היא הצליחה לשדר "אל תתקרבו", די בהצלחה.

את הבגרות היא סיימה בציונים די ממוצעים, אבל במבדקים בלשכת הגיוס השיגה תוצאות מחוץ לסקאלה. כך יצא שבצבא התגלגלה ליחידה מסוימת בחיל המודיעין. שם, למדו עם הזמן לא רק להעריך אותה, אלא אפילו להעריץ. היכולת הזו שלה, שאותה חידדה מאז אותו אירוע מוחי, לסנן תובנות משמעותיות אך תמציתיות מתוך כמויות אדירות של חומר כתוב, אותו בלעה מהר יותר ומעמיק יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה של היחידה המאוד מובחרת הזו, הייתה בדיוק מה שהם חיפשו.

את התובנות המופלאות שהיו לברכה בשירותה הצבאי אני פטור מלנסות ולדמיין, נאמר מטעמים של בטחון מידע. את התובנות שיהיו לה אחרי כן, בפרקים הבאים, אצטרך להמציא איכשהו. יהיה קשה.

הפרק הבא כאן