דוקומנטריים


אחרי שישה עשר סרטים בפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי דוקאביב, הבנתי.
הבנתי שלא נורא שעלילות לסיפורים בדיוניים לא מצליחות להפציע במוחי – הסרטים שראיתי הדגימו לי שוב ושוב שהמציאות עולה על כל דמיון. עד כדי כך שתסריטאי, לו היה בא למפיק עם תסריט "בדיוני" לחלק גדול מהסרטים שראיתי, היו מגלגלים אותו מהחדר ואומרים שהוא הזוי. שיביא משהו יותר מציאותי.

מצד שני, עלילות הסרטים העלילתיים שאני רואה בשנים האחרונות, אחרי הרבה שנות צפיה בהרבה מאד סרטים, הפכו עבורי כל כך צפויות, שלפעמים אני שואל את עצמי:"מה, הגיבור לא הלך מימיו לקולנוע? הוא לא יודע מה קורה בדיוק בסיטואציה הזו?" אז אני לא נותן לזה לקלקל לי את החוויה, אבל אני פשוט כבר לא מצפה להיות מופתע. זה נכון גם לסרטים שלא מפס היצור ההוליוודי.

הסרטים הישראליים בדוקאביב נגעו בי יותר, מסיבות מובנות, אני חושב. לא מעודף פטריוטיות. מה שקורה פה במקום הזה פשוט יותר מובן לי, והניואנסים הדקים יותר נגישים לי.

למשל סרט בשם "מוּחי", שם החיבה של מוחמד, ילד מעזה שיוצרי הסרט ליווי במשך כמה שנים. היום בן שבע וחצי, מוחי הגיע לבית החולים בן כמה חדשים עם כשל חיסוני, תופעה נפוצה בחברה בה מרובים נישואי קרובים. כמה חדשים לאחר תחילת אשפוזו הוא הותקף על ידי חיידק טורף, וכדי להצילו נאלצו הרופאים לכרות את שתי רגליו ושתי ידיו. מאז, הוא גר בבית החולים יחד עם סבא שלו ונתמך על ידי "צוות מוחי", קבוצת מתנדבים יהודים מסורה הדואגת לכל מחסורו. סרט מרגש. מוחי עצמו לא נותן לנסיבות להעציב אותו, ומסתדר בצורה נפלאה עם הגדמים שיש לו, ופרוטזות. קהל זר לסרט זה, יפספס אבל לא מעט מהאספקטים העדינים בסרט, למשל תערובת העברית והערבית שמוחי מדבר.

או סרט בשם "המחברות של אליש", בו קוראים לפני המצלמה שבעת בניה של אלישבע, "אליש" בפעם הראשונה את היומנים שהיא כתבה במשך 55 שנים  עבור כל אחד מהם, כביכול מפיהם, בגוף ראשון. יומנים שעל קיומם נודע להם רק אחרי מותה, כשבאו לפנות את דירתה. סרט חכם, מעורר מחשבה, עלילה שאיש לא היה מסוגל להעלות על הדעת.

או "ארץ אהובה שלי", סרט (שנעשה על פי הספר "שום גמדים לא יבואו") על שיכון אחד בעיירה מעלות, בה מתגוררים בכפיפה אחת כעשרים בני נוער, עולים חדשים מ"בני המנשה", שבט הררי עם סממנים יהודיים ממדינת מניפור אשר בצפון מזרח הודו שלשם שינוי לא נשלחו ישר לקריית ארבע, שתי נערות בנות עשרה "צד"לניקיות" ועולה מבוגרת אחת מחבר העמים המנגנת בפסנתר. צירוף שתסריטאי היה צריך דמיון מפותח מאד בשביל להמציא כזה.

או סרט על השממון האינסופי של תושבי קטאר, שכל מה שיש להם לעשות בחיים הוא לנסוע בלמבוריגיני בכביש לשום מקום במדבר בחברת פנתר המחמד שלהם, או בשיירת אופנועים מצופי זהב, או לטוס במטוס פרטי המותקן במיוחד להובלת בזים אותם הם רוכשים בעשרות אלפי דולרים. או סתם להסתובב ללא תכלית במדבר בעשרות רבות של ג'יפים שסתם נוסעים במעגלים באמצע שום מקום. רחמי עליהם, באמת. צריך לראות בכדי להאמין.

או סרט על גירוש שדים בסיציליה, או על עיירה במקסיקו שמתפרנסת מיצור זיקוקי דינור.

חלק מהסרטים יגיעו לסינמטקים, חלק לערוץ 8 בכבלים או ליס-דוקו בלויין. אני ממליץ. צפיה בסרטים דוקומטריים האלה מעוררת את המחשבה והדמיון הרבה יותר מעוד עלילת שטנץ של סרט עלילתי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s