למה להזכיר את השואה?


זה לא רק יום השואה, ויום השואה הבינלאומי. אלו גם המסעות לפולין, והאזכורים התכופים של השואה בנאומי נתניהו. זכר השואה הוא אתנו יום-יום. למה בעצם?

אפשרות אחת היא כדי שנוכל להפיק את הלקח הראוי מהאירוע הזה. השאלה היא רק, איזה לקח.

האם נזכור למשל את הספינות עמוסות הפליטים היהודים שהוחזרו אחר בוש מארצות הברית אל מותם הוודאי, או שסורבו כניסה ברוב מדינות העולם פרט לכמה כגון פרו ובוליביה? האם הלקח הוא שאל לנו להשיב ריקם את פני הפליטים, מאפריקה למשל? גרמניה קלטה מיליון פליטים בשנה, ולפי היחס בגודל האוכלוסיה, יכולנו לקלוט מאה אלף. אבל עושה רושם שהלקח שנלמד הוא בדיוק הפוך: גדר הרמטית בגבול עם מצרים, מחנות ריכוז במדבר בחולות וסהרונים, "החזרה מרצון", ו 4 אישורים של בקשות מקלט במשך כעשור, מתוך אלפים רבים שהוגשו.

יכולנו להפיק עוד לקחים, כמו למשל מהן ההשלכות ההרסניות של ראיית עמך כעם עליון, הנעלה על כל עם אחר. למשל יכולנו להחליט שאנו לא מספקים נשק לשליטים המבצעים רצח עם בתושביהם (ואנחנו כן). יכולנו להחליט שנפעיל כוח צבאי להפסקת רצח עם במדינות שכנות. "להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ".

אבל לא. הלקח שאנו בוחרים ללמוד מהשואה הוא: "לעולם לא עוד". וכדי להעביר את המסר הזה בצורה הנכונה, הרמטכ"ל הוא שנשלח ביום השואה לאושוויץ. כדי שיהיה ברור: לנצח עלינו לחיות על חרבנו. לעולם לא נהיה מדינה נורמלית.

אבל אי אפשר להתעלם מהפן התועלתני-ציני של אזכור השואה כיום. אי אפשר להכחיש שמדינת ישראל קמה במידה רבה בזכות השואה. התנועה הציונית קיבלה את השטח להקמת המדינה במידה רבה בזכות נקיפות המצפון של העולם שעמד מנגד בזמן השואה. נכון שהצהרת בלפור קדמה לשואה, אבל ההצבעה באו"ם ב 29 לנובמבר 1947 הושפעה עמוקות מזכרון השואה ונקיפות המצפון של העולם.

נקיפות המצפון של העולם גרמו לו גם לעבור בשתיקה על הטיהור האתני שמדינת ישראל ביצעה ב1948 בפלסטינים, האירוע הקרוי נכבה. בטיהור האתני הזה אני מתייחס גם לתושבי חיפה, לוד, רמלה ועוד ישובים רבים שגורשו בכוח הנשק, וגם לתושבי הכפרים שעזבו את כפריהם לזמן הלחימה, לא עזבו למדינות אחרות אלא התרחקו קילומטרים ספורים. את אלו כינינו "מסתננים" ומנענו בכוח הנשק את חזרתם אל בתיהם ומשקיהם, ימים ספורים, לפעמים שעות, אחרי שוך הקרבות.

בשום פנים אין אני מנסה להשוות בין גודל העוולה של הנכבה לגודל העוולה של השואה. נסיון שיטתי לטהר את המדינה היהודית מפלסטינים על ידי גירושם אינו דומה לנסיון שיטתי
לטהר את הרייך השלישי מיהודים על ידי השמדתם. ישראל אינה גרמניה הנאצית.

אני כן טוען, שמדינות העולם חושבות, ובצדק, שהיהודים החיים בישראל כבר מיצו את יתרת הזכות של הקורבנוּת שלהם. שקורבן היהודים בשואה כבר לא מספיק בכדי להצדיק את נסיונם להשתלט, 70 שנה אחרי, על 22 האחוזים הנותרים של השטח בין הים לירדן. וזאת אחרי שב  1948 כבר השתלטו על שטח הגדול בהרבה מזה שהחלטת האו"ם שעל בסיסה קמה ישראל הקצתה למדינת היהודים.

שכבר אי אפשר לאפשר ליהודים להחזיק עם שלם תחת כיבוש וללא זכויות 50 שנה "בזכות" קורבן היהודים בשואה. הקשר הזה נותק, ולא יחובר שוב.

את זה המפעל הציוני מסרב להפנים. ולכן משנה לשנה זכר השואה הופך להיות יותר ויותר נסיון נואש לחדש את "יתרת הזכות" בכרטיס האשראי המדומיין של הקורבנות היהודית. אשראי שיאפשר למדינת ישראל להמשיך ולהתנהג כמו שמדינות מתוקנות לא מתנהגות (אני לא כולל את ארה"ב ברשימה הזו, לבטח לא תחת הנשיא הנוכחי).

אשראי שאמור לקנות לה את שתיקת העולם, ואת הווטו באו"ם, כאשר היא משיבה ריקם את הפליטים האפריקאים שכבר הצליחו להכנס. כשהיא מוכרת נשק לדרום סודן (ולרואנדה בזמנו) תוך כדי רצח עם. כשהיא מפציצה ללא הבחנה בעזה והורגת מעל אלפיים איש, מעל 500 מתוכם ילדים ב"צוק איתן". כשהיא הופכת את רצועת עזה לכלא אחד גדול ומונעת את היציאה משם בדרך הים והאוויר. כשהיא שוללת את זכויות העם הפלסטיני ובוזזת את אדמתו באופן שיטתי. כשהיא מחזיקה אלפים בכלא ללא משפט. כשהיא ממשיכה לבצע טיהור אתני של שטחי C.

מדינת ישראל מתנהגת עם השנים בצורה פחות ופחות מוסרית, ככל שהאוכלוסיה נסחפת לכוון יותר ויותר לאומני-דתי-משיחי, ואתה גם הרכב הממשלה. לתלות את ההצדקה להתנהגות הזו בזכרון השואה הוא ביזוי של זכר הנרצחים. לא זו המדינה שהיהדות הנאורה של מרכז אירופה הייתה רוצה לדמיין. לא זה הלקח שהיינו אמורים ללמוד מהשואה. גם הניסיון לייצר אסוציאציה בין הערבים לנאצים, למשל בסיפורי נתניהו על המופתי והיטלר, הוא נסיון ציני שמזנה את זכר השואה.

מדינת היהודים היא הילד המוכה שהפך מבוגר מכה. אבל יש גבול. די. נגמר. אם לא נבין את זה לבד, יסבירו לנו.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “למה להזכיר את השואה?

  1. אכן – יש לנו הרבה לקחים לקחת מהשואה בנוסף ל-"לעולם לא עוד" (לא במקום!) – יש הרבה מה להתבייש בהתנהגות שלנו כלפי הפליטים האפריקאים והפלסטינאים.
    אבל – חצאי האמיתות לגבי 1948 (כאילו אנחנו יזמנו מלחמה נגד מדינות ערב שרק רצו לחיות איתנו בשלום) והתעלמות מקיום גורמים באזור שרוצים לחסל אותנו (חמאס, איראן, חיזבאללה) מעלה ספקות לגבי תקפות הטיעונים שלך. בחזקת – תפסת מרובה – לא תפסת.
    לשיטתך, עד שלא נרשה לכל מי שרוצה "לשוב" לחיפה, רמלה, וכד' – לא נצא ידי חובתינו. עם כל הכבוד – את הסיכון הזה לא בא לי לקחת.

    • ב 1948 לא יזמנו את המלחמה. ממש לא. ואני גם לא טוען את זה. אני גם לא מציע לאפשר לכל צאצא של פליטי הנכבה לחזור. עברו מספיק שנים. אבל אז, עוד היה לנו אשראי לעשות דברים כאלה, כקורבנות השואה. היום, די. מספיק. אזל האשראי. אנו כבר במשיכת יתר.

  2. יש הרבה מה להגיד על זה, אבל חלק מן הדברים כבר כתבתי בתגובות לפוסטים דומים קודמים שלך, ואחרים כתבתי בפוסט שלי מהיום, אם ראית, אז לא אחזור על זה שוב.

    צריך לזכור את השואה מכל הטעמים הברורים. היהודים זוכרים מדי שנה גם את חורבן בית המקדש שהיה לפני אלפיים שנה – אז דווקא בנוגע לזכרון השואה יש לך ספק?

    'לעולם לא עוד' הוא לקח קביל בהחלט, וגם המסקנה שיש צורך במדינה ריבונית שיש לה צבא אינה מופרכת. יש לקחים נוספים (למשל, 'ובחרת בחיים', שהיה המוטו ששונן במסע לפולין שבו השתתפה הבת שלי), וישנם כמובן גם הלקחים האוניברסליים שאתה מזכיר, ואכן טוב היה לו היו מדגישים אותם אצלנו יותר.

    הקישור שאתה עושה בין יום השואה לבין הניסיון להצדיק כל מעשה נבלה שישראל עושה נראה לי פשטני ואפילו מופרך. אני מסכימה אתך שנתניהו עוסק בשואה באופן כמעט אובססיבי, אבל נוטה לייחס את זה לעובדה שהוא פרנואיד הרבה יותר מאשר לציניות שלו. בכל מקרה האובססיביות בעניין השואה אינה רק מנת חלקו של נתניהו. הקישור שעושים בינה לבין הכיבוש, כפי שאתה עשית, וכפי שעושים רבים אחרים, אובססיבי בעיניי לא פחות (וגם על זה כתבתי בפוסט מהיום).

    • איני גורס שיש לשכוח את השואה, אלא שיש להפיק ממנה את הלקחים הראויים, למשל באופן שבו גרמניה המודרנית הפיקה. אבל אני לא מוכן להצטרף לפסטיבל ההתקרבנות שהפך תירוץ להצדיק את המשך הקירבון של עם אחר. כך אני מרגיש, ואני לא חושב שזה כל כך מופרך. זה אפילו די משתמע מהשיח שהתפתח בשנים האחרונות ביום השואה.
      ממש כמו שישראלים רבים נאחזים בכל ביטוי של ביקורת בעולם על התנהלות מדינת ישראל, מוצדקת ככל שתהיה, כביטוי של רדיפת יהודים. כתירוץ להשאר בפוזה של הקורבן, שתאפשר להמשיך ולרדות באחרים החיים פה ולמרר את חייהם.

      • על הדברים שכתבת כאן כתבתי כבר בתגובתי הקודמת, שבה אמרתי שאני חושבת שיש כאן הרבה יותר פרנויה מאשר ניצול ציני. אין טעם שאחזור על זה שוב.

        אשר ללקחים שגרמניה הפיקה – יש ויכוח גדול בעניין הזה, ולא כולם כל כך מתלהבים ממה שהיא עושה בעניין. בכל מקרה, הלקח שהיא הייתה צריכה להפיק הוא מטבע הדברים שונה מהלקח שהיהודים היו צריכים להפיק.

  3. אני לא מציע לאף אחד לבנות על זה, שאם לא נבין לבד 'יסבירו לנו'.
    בכדור הארץ עדיין לית דין ולית דיין. מי שחפץ בטובת היהודים, והפלסטינים, ובני אדם בכלל, כדאי שיעלה את רעיון הפדרציה העולמית על ראש שמחתו, כמו שעשו איינשטיין ורבים טובים אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s