מרכסיזם והפילוסופיה של השפה


Valentin Nikolaevich Voloshinov כתב בשנת 1929 את "מרכסיזם והפילוסופיה של השפה".  יש החושבים שהיה זה בעצם מיכאל בכטין שכתב את הספר תחת השם הזה כפסבדונים, אבל זה לא ממש משנה לעניין של הרשומה הזו. סתם פיסת טריוויה.

היה לי מעניין  האופן שבו הוא מנתח את הגינאולוגיה של הבלשנות. הוא מייחס את הגישה האבסטרקטית-אובייקטיביסטית לשפה, הגורסת שהשפה היא סט קשיח של כללים שאינו תלוי זמן, גישה אותה הוא מבקר, גישה שיש המכנים סטרוקטורליסטית, לעובדה שהאנשים שפיתחו את הגישה הזו עסקו בשפות מתות, יוונית עתיקה ולטינית, שפות שבזמנן היו דינמיות ותלויות זמן ומקום, אבל הגיעו אל אותן בלשנים בגרסה ספציפית שאיפשרה להם להתעלם מהממדים הדינמיים של שפות ולנסח להנאתם את סט החוקים והכללים הקשיח שמגדיר לגישתם שפה.

ניסיתי לחשוב האם הבלשנות העברית הלכה גם היא לכוון זה. העברית הייתה גם היא שפה מתה כאשר החלו להחיות אותה ולחקור אותה באופן בלשני. מצד שני, יתכן שהגדרת העברית כשפה מתה היה אידאולוגי יותר ממציאותי. בכנס על עברית גלותית שבו נכחתי בפריז בשנה שעברה למדתי שלאורך כל ההיסטוריה עד לציונות היו מרכזים בהם כתבו וגם דיברו בעברית. שהצגת העברית כשפה מתה הייתה מגמתית ותפקידה לשרת את דימוי המפעל הציוני כהמשך ישיר של ממלכת ישראל הקדומה, בדילוג קליל מעל כל שנות הגלות, שבהן לא היה כלום, כולל לא השפה העברית. אין לי מושג מהי הגישה השלטת בבלשנות העברית, והאם היא הושפעה מראיית העברית כשפה מתה או חייה/מתחדשת. אבל בלי ספק "חידוש" העברית הוא מקרה שונה מבלשנות יוונית עתיקה, או אכדית. נאמר.

עד כמה שאני יודע, ה"נחיל" האנושי פנה לכוון של ראיית השפה כמשהו יותר דינמי, יותר תלוי זמן, מקום ודובר. הוגים צרפתיים "עכשווים" גם מדברים על הפער המובנה בשפה, הגורם לכך שאנשים שאינם נמצאים באותו "מקום" במבנה חברתי מסויים, לא מבינים אחד את השני, למשל פערי ההבנה המובנים והלא ניתנים לגישור מלא, בין היהודים והבדואים בישראל.

נכון שכיום, בעידן של תקשורת המונים, אין את אינסוף תת-ההתפצלויות בשפה שהיו קיימות בתקופות בהן התקשורת הייתה הרבה פחות מפותחת. אבל עד היום אפשר לזהות בדיוק מאיזה כפר מגיע כל דובר ערבית פלסטינית. עד היום יש בעמקים סמוכים בהרי הקווקז לא רק דיאלקטים שונים אלא ממש שפות שונות. עד היום, האידיש המדוברת בקהילות שונות בתפוצה היהודית בעולם, שונה באופן משמעותי. אבל השפות הראשיות בכל מדינה, עוברות תהליך של האחדה.

עדיין, גם האחדה זו גם היא כפופה לשינויים בזמן. חוץ מזה, אולי דווקא בעידן של האחדה יש לקבוצות שונות כמו צעירים, חיילים, אנשים העוסקים בתחום מסויים, יותר מוטיבציה לבדל את עצמן באמצעות יצירת תת שפות. ותת שפות אלו משתנות כל הזמן, בכדי לוודא שהבידול קיים, שחברי הקבוצה יוכלו לזהות בקלות מי משלהם ומי לא. קל.

אולי ההוכחה המשכנעת ביותר (אותי) לחוסר השחר של תיאור שפה כסט של חוקים קשוחים ונוקשים היא הכשלון של מערכות מחשב המבוססות על "מערכות מומחה" להבין שפה טבעית. הנטיה שמוכיחה את עצמה היא להתבסס על ניתוח סטטיסטי של מאגרי טקסט גדולים, שהם בעצם השפה כפי שהיא מדוברת ונכתבת בפועל. מערכות אלה נמצאות בדור השלישי שלהן, כפי שמגדיר זאת מדען מחברת גוגל ישראל שהתראיין בגלי צה"ל לפני שבוע-שבועיים. הוא בא לבשר על גרסה חדשה של תכנת התרגום של גוגל, המסוגלת להבין משפטים שלמים, ולתרגם אותם למשפטים שיש להם אפילו משמעות, אולי אפילו אותה המשמעות.

אבל קטע אותו המראיין, נדמה לי שזה היה אראל סג"ל, שלא הייתה לו יותר מדי סבלנות לכל ענייני המחשב האלה, בעצם לכל מה שלא קשור להתנחלויות, ושאל: "למה לא תושיבו 400 איש שפשוט יכתבו את כל הכללים של השפה ותשתמשו בזה?". אז זהו, שלא. זה לא יעבוד. כמו הכיבוש.

וולושינוב אגב הקדים את הפוסט-סטרוקטורליסטים, ודיבר על ה"מאבק למובן" בין דוברים שונים של השפה, ועל הקשר בין השפה לאידאולוגיה, מזכיר קצת את אנטוני גראמשי. אבל אצל וולושינוב, מרכסיסט נאמן, המאבק למובן חפף את המאבק המעמדי.

Advertisements

מחשבה אחת על “מרכסיזם והפילוסופיה של השפה

  1. אני לא חושבת שיש בלשן אחד שאינו מודע לעובדה שלשונות חיות משתנות כל הזמן, ללא הרף. ההבדלים עשויים להיות של גישה: הבלשנות המסורתית, כלומר הפילולוגיה, ראתה בכל השינויים 'קלקול' של 'המקור', ולכן לא התעניינה בהם. הבלשנות המודרנית (מראשית המאה ה-20) לעומת זאת מתעניינת דווקא בשינויים. למיטב הבנתי זה כולל גם את הסטרוקטורליסטים, שעשויים לתאר את החוקיות של שפה ברגע מסוים – אבל הם כמובן יודעים היטב שהרגע הבא יהיה שונה. הבלשן השוויצרי פרדיננן דה-סוסיר ניסח בבהירות את ההבדל בין ראייה דיאכרונית-היסטורית לבין ראייה סינכרונית של רגע מסוים בלשון, והעדיף את הראייה הסינכרונית (וזה עוד היה לפני וולושינוב שעליו, אני מודה, לא שמעתי מימיי).

    גישה אחרת תמצא אצל נועם חומסקי (מאמצע המאה העשרים ואילך), שמאמין שכל הלשונות הן בבסיסן דומות, בהיותן תוצר של המוח האנושי ושל הנטייה האנושית המולדת ליצור וללמוד שפה. משום כך הוא וממשיכיו מדברים, למשל, על דקדוק אוניברסלי, ועוסקים בדיוק בניסוח כללים אוניברסליים שיתאימו לכל הלשונות. מובן שהחוקיות שהם מנסחים היא כללית למדי, כדי לאפשר את הווריאציות האינסופיות שקיימות בפועל בין הלשונות השונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s