אמנות בעידן השעתוק האלקטרוני


האם האינטרנט באמת מקנה חיים חדשים ליצירות אמנות? האם הטכנולוגיה אכן מאריכה את חיי היצירות עד אין קץ? האם אמנות ממשיכה להיות רלוונטית הרבה אחרי תקופתה, בזכות השעתוקים שלה הזמינים אלקטרונית באינטרנט? שמעתי לא מעט טענות בכוון זה, והיו לי גם מחשבות משלי בעניין, אבל אני ממש לא בטוח.

היידגר למשל, ב"מקורה של יצירת האמנות", כותב על "מותן" של יצירות אמנות, כאשר העולם התרבותי שבו נוצרו ושלו הן היו רלוונטיות כבר לא קיים. במונחים של מהנדס חשמל (אני…), כאשר כבר לא יכול להיווצר מצב של תהודה בין יצירת האמנות, הצופה והעולם, כאשר העולם כבר לא מאפשר את תנאי השפה למַהוד שכזה. המקדש היווני, שאנו עדיין מתפעלים מהסימטריה שלו, מעמודי השיש הצחורים שלו, כבר בעצם מת, במובן של מי שיצר אותו. האל כבר לא שוכן בתוכו, והעמודים היו בכלל צבועים בצבעי טכניקולור בזמנו, גם הפסלים. האם הטכנולוגיה יכולה לשנות את זה?

אפשר לטעון שמוזיקה קלסית אף פעם לא מתה. יש לה עדיין קהל, לא צעיר אבל עדיין חי, ויש גם מצטרפים חדשים, אבל מצד שני, מוזיקה שהייתה פעם מוזיקה לריקודים לא מנענעת כיום את התחת לקהל הפילהרמונית, שום דבר כבר לא עושה את זה להם, חוץ מאולי הקלנועית. הם כבר לא חושבים על זה כפי שזה הולחן ונקלט באזני בני התקופה. המוזיקה הקלסית הפכה להיות (במידה מסוימת) פשוט ברירת המחדל מי שכבר לא עוקב אחרי השינויים במוזיקה עכשווית. אולי גם ג'ז, בגרסת ה smooth שלו.

אבל מוזיקה "לא קלסית" הפכה להיות, בזכות האינטרנט, ל"קלסית". כל אחד יכול להקשיב לכל מוזיקה משנות 20 ואילך ביו-טיוב, בתחנות רדיו אינטרנטיות, אפילו בדיסקים. הכל זמין כל הזמן לכולם. ואנשים מקשיבים, בני עשרים למוזיקה משנות השבעים, למשל. הבן שלי מכיר ואוהב את "בחצרו של מלך ארגמן", וזה כבר שלושים שנה לא ברשימות ההשמעה של שום תחנת רדיו לא אינטרנטית. אז הטכנולוגיה עשתה פה הבדל? אני יכול לטעון שבמוזיקה, כן. יצירות מוזיקליות נשארות בחיים הרבה יותר זמן, אולי לתמיד. העותק הדיגיטלי לא נשרט.

מה לגבי אמנות פלסטית? האם  ה"הילה" (הוולטר בנימינית) שהייתה לה כאשר צפית במונה־ליזה מקרוב, תלויה על הקיר במוזיאון הלובר, עדיין קיימת כאשר התמונה עולה בחיפוש ב google images, ברזולוציה סבירה? הרי רואים אותה כך יותר טוב מאשר דרך ים הטלפונים המורמים לסלפי והאצבעות המונפות בתנועת V של המון התיירים הסיניים שצובאים על התמונה יום ולילה בלובר.

בודריאר יטען שכבר בלובר, המונה־ליזה היא סימולקרה, לא הדבר עצמו, מתה. לא בגלל שתלו שם רפרודוקציה (בגלל המטורפים שניסו להשמיד את התמונה בעבר, אבל זו רק תיאורית קונספירציה שאין אפשרות לאמת אותה) אלא בגלל שהתמונה הייתה מה שהיא רק כאשר שכנה בסטודיו של לאונרדו דה-וינצי, ובתקופתו. ההילה התנדפה ממנה כבר כשהוגלתה למוזיאון במסגרת השאיפה של תקופת הנאורות להנגיש את האמנות לכל נפש, לשלוף אותה מטרקליני המלכים והאצילים, להפוך אותה לדמוקרטית. הבעיה שהדמוקרטיה הספציפית הזו לא תוכננה להתמודד עם מיליארד וחצי סינים שמצבם הכלכלי השתפר והם יכולים לנוע בעולם כמו האנשים הלבנים. (גם משאבי כדור הארץ לא תוכננו לזה שמיליארד וחצי סינים יתחילו לצרוך מזון מן החי כמו האמריקאים למשל). על פי בודריאר, עותק אלקטרוני של המונה ליזה לא  שונה מהותית מזה שמאחורי זכוכית משוריינת בלובר.

לא בטוח שאני מסכים. כי אין לטכנולוגיה עדיין תשובה אמתית לשעתוק אלקטרוני של פסלים, או תמונות שחומריותן משמעותית. אפילו צילומים, כמו למשל אלו של Jeff Wall, המודפסים ברזולוציה מדהימה על מסגרות אור ענקיות, לא באמת "נראים" על מסך המחשב, בטח לא על מסך הטלפון. אפילו אם אפשר היה לסרוק בתלת מימד ולהדפיס עותקים בתלת מימד של פסלים, הטכנולוגיה עוד לא שם ואני לא רואה אותה שם בעתיד הנראה לעין. העותק לא ישעתק את חווית הצפייה במקור. אז בשביל "לשמר" (במובן ההיידגריאני) את יצירות האמנות הנ"ל, תצטרכו להטריח עצמכם לבוא אל המקום בו הם נמצאים פיזית. הטכנולוגיה לא תקפיץ אותכם לשם בקפיצת הדרך.

אלא אם פיסול יהפוך גם הוא דיגיטלי, והאמן יפיץ את אמנותו כקוד למדפסת תלת מימד, או מכונת עיבוד שבבי ממוחשבת, כך שכל אחד יוכל לייצר שעתוק אלקטרוני במהותו של הפסל. במחיר סיבוך מסויים של שמירת זכויות היוצרים, יכול הפסל לקנות לעצמו אריכות ימים מופלגת.

את זה הבנתי סופית כאשר עמדתי פנים אל פנים במוזיאון אורסיי אשר בפריז, לפני תמונתו של גוסטב קורבה, "מקור העולם". אין קהל גדול המצטופף לפני התמונה המדהימה הזו, הממוקמת בחדר אחורי, מאחורי אגף הצילום מעוט המבקרים שם. ההנהלה חוששת כנראה שמראה הפות הפעור יפריע את מנוחת המבקרים. אבל אין שום דמיון בין חוויה הצפייה בדבר עצמו (הציור, לא הפות) לחוויית הצפייה בעותקיו. תאמינו לי.courbet

מצד שני – עבודות וידאו שאתה צריך לעמוד כמו פוץ במוזיאון ולצפות בהן, או אפילו לשבת. וצילומים שלא מודפסים באיכות על-אנושית בגדלי ענק, מקומם הטבעי הוא לא במוזיאון אלא במרשתת. אינסטגראם כבר מלא בעבודות אמנות כאלה. בתמורה, מזומנים להם שם חיי נצח. כמעט, כל זמן שאנשים הצופים בהם נענים למשהו בעבודות האלה, כל זמן שהן "תוהדות" עם מישהו.

אגב, הייתי משוכנע שכבר כתבתי על כל זה בעבר, אבל חיפשתי בכל 699 הרשומות שפרסמתי עד כה, ולא מצאתי. מזה אתם למדים שזו הרשומה ה 700 בדרכי עצים, בערך בשש שנים.

יש אפס: ברשימה הזו יש שימוש מופרז בסוגריים, אבל יש לי תרוץ: החלפתי מקלדת במחשב הנייד, ואחרי כמעט שנה אני יכול להקליד כבר גם את הספרה 0, גם סוגר ימני וגם פ סופית. הנה: ף. הללויה.

יש פה גם שימוש ראשון במקף־עליון, כמו שצריך בעברית. פשוט גיליתי איך להקליד אותו: מקלדת עברית סטנדרטית, מקש אלט ימני יחד עם מקש ה – (זה שמימין למקש ה 0).

גם מקש ה backspace חזר לעבוד, ולכן לא תראו את מה שכתבתי כאן בהמשך..

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s