עסוקים


בזמן האחרון יוצא לי להיתקל באנשים שעבדו אתי בחברת אינטל, ושהופרדו "באופן וולונטרי" ממקום עבודתם בשנה האחרונה, כחלק ממאמצי אינטל להצטמצם. רובם בגילאי 50+, אנשים שהרבה שנים עבדו קשה, ותרמו הרבה, אבל הפכו להיות יקרים מדי לחברה. חלקם מפציע בפייסבוק, לפתע. חלקם בעולם האמתי, בחלק שלו שמחוץ למרכז לתעשיות מדע בפרברי חיפה.

דבר אחד בלט לי מאד בכל מפגשינו אלה: הצורך הממש נואש של כולם, ללא יוצא מן הכלל, להדגיש עד כמה הם עסוקים, עד כמה הם עובדים קשה, גם אם לא בשכר, או לא בשכר אליו הורגלו. זה בערך הדבר הראשון שהם מספרים על עצמם. אולי זה בעצם לא כל כך מוזר.

במקום עבודה כמו אינטל, או היי־טק בכלל, אסור לך באיסור חמור להיראות לא מאד עסוק. סתם לשבת במשרד ולהרהר, לחשוב על דברים, נראה סימן לבטלה. אתה אמור להיות תמיד באמצע משהו, עדיף משהו מאד חשוב, משהו שאסור להפריע לך בו. או בישיבה. בישיבה, זה בסדר לשבת ולהרהר, בתנאי שאתה מעמיד פנים שאתה מתעניין בנושא הישיבה, או עונה למיילים מאד חשובים. משפט המפתח הוא: אני עסוק.

ואז אתה מפסיק לעבוד, ולכאורה אתה כבר לא צריך להיראות מאד עסוק. אבל מצד שני, זה נורא מפחיד, הוואקום הזה. לפתע, כל היום משתרע לו לפניך, כמעט לגמרי פנוי מאילוצים. אין לך אף ישיבה בלוח השנה, תיבת הדואר שלך התרוקנה באחת ממאות מיילים דוחקים שאתה צריך לקרוא ואולי אפילו להגיב להם. פייסבוק הוא רק תשובה חלקית, כי נדרש זמן עד שאדם מתחיל להשלות את עצמו שפייסבוק, או בלוג, הוא תחליף, משהו ששווה להשקיע בו זמן.

בהתחלה, לכמה שבועות או חדשים, אתה יכול להיות (באמת) עסוק בסידור ותיקון כל הדברים בבית שהזנחת. אולי לסרוק את הנגטיבים והשקופיות, אולי לתקן את המנורה שנשרפה כבר לפני חצי שנה, יש לכל אחד בלי ספק אין ספור דברים למלא בהם את הוואקום הראשוני. אבל זה זמני, ואחרי זמן מה, אתה גם מבין שאי אפשר למלא את החיים רק בתחזוקה. גם לא (רק) תחזוקת הגוף.

לימודים הם תשובה לא רעה, לפחות לזמן מה, עד שאתה ממצה. הרצאות באוניברסיטה הן בשעות קבועות ומקום קבוע, ובזכות זאת הן מספקות נקודות עגינה בלוח השנה שהתרוקן. אם אתה גם ממלא את חובות הקריאה והמטלות, אזי זה מספק גם מטרה ותכלית לשעות שמחוץ להרצאות.

חוק פרקינסון גם הוא בא לעזרתך, זה החוק שגורס שמטלות מתאימות את עצמן למשך הזמן שהוקצב להן. אבל זו משענת מסוכנת, שלא רצוי להישען עליה יותר מדי. מתנוונים ככה.

אז מה כן? כן להיות "לא עסוק". זה בסדר לא להיות עסוק. שננו את זה.

לכן, כשא.נשים שואלים אותי: "אז מה אתה עושה?", אני בדרך כלל עונה: "כלום". מאותו המקום בו שכשואלים אותי (כטבעוני…): "אז מה אתה אוכל?", אני בדרך כלל עונה: "חומוס".

אגב, "כלום" בעברית תקנית זה דווקא משהו. "לא כלום" הוא מה שאנשים חושבים ש"כלום" אומר.
אני עונה כך כי כמו שאיני מוצא טעם לפרט את כל עושר המאכלים שאני כטבעוני אוכל, כך גם איני מוצא טעם לפרט את כל עושר הפעילויות שאני כאדם לא עסוק, עוסק בהן. גם פה אין בכוונתי לעשות זאת, אני חושב שרשומות אחרות בבלוג מכסות את זה היטב, אולי אזכיר, בלי להתבייש, רק 40 דקות של שנת צהריים בימים לא מעטים, גם באמצע השבוע. מה יש? אני לא עסוק, ולא מתבייש בזה.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “עסוקים

  1. דווקא אתה נראה לי כל הזמן עסוק במשהו (:

    מנגד, יש אנשים שבאמת זקוקים לאיזו מסגרת שתכתיב להם מה לעשות בכל רגע נתון, והם די אבודים/אומללים בלעדיה. מזלך שאין לך בעיה כזאת.

  2. פינגבק: busy | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s