מסימני הזמן


פרדוקסים של הזדקנות

עד לפני כמה חדשים, יכולתי להתקשר אל אבי מהמכונית בדרך אליו, ולבקש שיעלה למעלה אל הכביש (עם המטפל שלו) כדי שאוכל לאסוף אותו לארוחת ערב אצלנו. אמנם בכל חודש הייתי צריך להוסיף עוד כמה דקות לזמן שנדרש לו לעלות למעלה מדירתו, והייתי מתקשר מנקודה יותר מוקדמת בדרך אליו, אבל זה עבד. הייתי מתקשר, פונה אליו בגוף שלישי ואומר לו בבדיחות מה: Kommen sie hoch. כלומר: יבוא אדוני מעלה, וכשהגעתי, הוא כבר היה שם, או לפחות בדרך.

אבל זה כבר לא אפשרי. היום צריך לעמוד לפניו, ולשדל אותו להתלבש, ולהסביר שוב ושוב שאי אפשר לדחות את זה, שכולם כבר מחכים ליד שולחן הסעודה. מילת המפתח המנחה את חיי אבי כיום, היא: Later. באנגלית, כי המטפל שלו, גם אחרי שבע שנים בארץ, לא מדבר עברית היטב.

וזה הפרדוקס הראשון של הזקנה – ההאטה. דווקא כאשר הזמן שנותר לך מתמעט והולך, אתה מאיט את הקצב, דוחה כל דבר, מוותר. זה לא שאתה מאיץ את הקצב כדי להספיק את הדברים שתמיד רצית לעשות בזמן שאולי נותר לך. יתכן שהזקנה משמעותה שהדברים שהיו חשובים לך פעם, כבר לא חשובים לך יותר. שאתה מבין שאין באמת חשיבות לעשות אותם.

זה לא עניין רק של יכולת. יש כמובן גם את זה שאין לך כוחות. התשישות של הזקנה גורמת לעשות דברים יותר לאט. אבל יש גם את עניין הזהירות. הפחד ליפול, הפחד להתבלבל, הפחד לטעות, גורמים לאנשים לעשות הכל יותר לאט, יותר בזהירות, לבדוק את הכיסים שמונה פעמים ביציאה מהבית, אם לא שכחת מפתחות. לעבור שורה שורה, לאט לאט, על החשבון בקופה בסופרמרקט, גם כאשר יש תור ארוך מאחוריך. מה בוער? לאן אתם ממהרים? או לצאת מחניה בנסיעה לאחור, לאאאאאט. גם כי אתה כבר לא סומך על חוש הראיה והשמיעה שלך, אבל גם כי השעון הפנימי שלך הולך ומאט.

אני חושד שההאטה הזו היא משהו שהאדם עצמו לא יכול להיות מודע לו, כי התודעה שלו גם היא רצה על אותו תדר שעון. אני כל הזמן בודק את עצמי, עכשיו שאני כבר בתחילת העשור השביעי לחיי. עדיין בהרבה מקרים נדמים לי הסובבים אותי, גם אלו הצעירים ממני, כנעים בתנועה איטית, slo mo, ביחוד במצבים בהם עוברים ממצב אחד לשני. נדמה לי שאני מגיב יותר מהיר, שאני זריז יותר, אבל יתכן שזה נדמה לי רק כי אין לי שני שעונים נפרדים, אחד למוח ואחד לגוף. ויתכן שהזריזות הזו היא כבר לא הזריזות של פעם, אבל איך אני יכול לדעת?

אין בהזדקנות ספרינט לקראת קו הסיום כמו בריצה. אולי כי מיקום קו הסיום לא ידוע. אתה מאיט, ואז מאיט עוד קצת, עד שאתה נעצר. ושם קו הסיום. ולכן פרדוקס ההאטה הוא לא באמת פרדוקס.

הפרדוקס השני: דווקא כאשר אתה מפסיק לצמוח, ומתחיל להתכווץ, דווקא אז מתחילים לצמוח כל מיני איברים בגופך באופן לא מבוקר. האוזניים שלנו ממשיכות לגדול עם השנים, ולזקנים יש הרבה פעמים אוזניים ממש גדולות, לגמרי ביחס הפוך לירידה ביכולת השמיעה שלהם. השערות באוזניים, ובאף, גדלות גם הן, שוב ביחס הפוך לשיער על הראש שמתדלדל ומקליש. אותי זה משגע, לא בגלל איך זה נראה. השערות האלה פשוט מדגדגות ונורא קשה למשמע אותן.

הייתי אצל האורתופד השבוע, כי עצם בולטת מתחת לברך שמאל מכאיבה לי כאשר אני כורע על הברכיים בשיעור יוגה, ב Vajrasana. כן, הוא אומר לי, זה עניין של גיל. גם העצם הזו גדלה עם השנים, וכאשר היא בולטת מלכתחילה, השענות עליה יכולה לגרום לתופעות דלקתיות ואין הרבה מה לעשות. משככי כאבים או חגורת ברך. לא מבאס?

ואם אני כבר אצלו, הראיתי לו את האצבעות הקטנות בכפות הרגליים, שצידן החיצוני מפתח עם השנים מין בליטת עצם כזו, שבנעליים מסוימות, כמו למשל נעלי ההליכה הטבעוניות המאד משובחות שקניתי, של go nature, מכאיבות לי. הבליטות האלה כבר גרמו לי להפסיק לקנות את נעלי העור הסינתטי נטולות האכזריות מ payless shoes האמריקאית. הכאבים היו כה חזקים בזמנו שהייתי צריך לבחור בין ניתוח להסרת אותן בליטות, או לזרוק נעליים שעלו לי $6.99. אז מה הפתרון, שאלתי את האורתופד. נעלי ניו-באלאנס, ענה, מיוצרות בגזרה רחבה, W. ומה יהיה בהמשך שאלתי, אם זה ימשיך לגדול? יש גם ניו-באלאנס ברוחב WW. ממש לא קול. מזל שאפשר ללכת בסנדלים רוב השנה.

ועוד לא הזכרתי את בלוטת הערמונית שלי, הגדלה ותופחת ומעירה אותי בלילות. היא כבר פי ארבע מגודלה הרגיל, ואם זה ימשיך כך, אהפוך בסופו של דבר לבלוטת ערמונית עם רגליים.

למה לעזאזל לא יכולים כל איברי הגוף להיות מתואמים זה לזה, לגדול כשצריך, ולהפסיק לגדול כשכבר לא צריך? פאק רציני בתכנון אם תישאלו אותי, חסידי ה"תכנון תבוני" (קרי – אלוהים כתיאוריה חליפית לאבולוציה). מצד שני, גידולים סרטניים גדלים הרבה יותר לאט בגיל זקנה, וחוסכים את הצורך בטיפול בהרבה מקרים, אז גם זה משהו.

2 מחשבות על “מסימני הזמן

  1. כפי שהסקת בסופו של דבר, גם אני לא חושבת שההאטה של ההזדקנות היא פרדוקס. זו נראית לי הדרך הטבעית להתכונן למוות. לנתק מגע, לכבות מנוע אחר מנוע. נורא קשה לראות את זה, אבל אני לא משוכנעת שזה קשה גם לזקן עצמו. ואני לא משוכנעת שצריך 'להפריע' לתהליך הזה, למרות שהנטייה הטבעית שלנו היא לנסות לעורר, לדרבן, להזיז. צריך איזו שלווה סטואית מול זה, ואני מניחה שיש פילוסופיות חיים שיודעות איך. מודה שאני לא יודעת, אף פעם לא ידעתי.

  2. פינגבק: מתמהמהים | דרכי עצים

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s