בדרך להחלמה


הצטרפתי לאחרונה לעסקי תיירות המרפא.
התחלתי להסיע תיירי מרפא מבית החולים רמב"ם אל הגבול. הגבול במקרה זה, מעבר גלבוע, ג'לאמה אשר בפאתי ג'נין.

תיירי המרפא האלה הם פלסטינים מהרשות הפלסטינית, או מרצועת עזה, הנזקקים לטיפול רפואי מציל חיים שאפשר לקבל בישראל אך לא אצלם, למשל טיפולי דיאליזה לתינוקות או טיפולים אונקולוגיים. הרשות צריכה לאשר את מתן הטיפולים האלה בישראל, כי ישראל מנכה את עלות הטיפולים, על פי תעריף לא זול של תיירות מרפא, מהכספים שהיא גובה עבור הרשות ממכס על יבוא המיועד לרשות, כספים שהיא אמורה להעביר לרשות, כאשר הרשות לא "בעונש". בתי החולים בישראל כמובן ששמחים לקבל את החולים האלה – זה מקור הכנסה טוב בשבילם.

אני עושה את זה ללא תמורה, ליתר דיוק, אני משלם על הזכות, כי כבר כמה שנים שהדלק למכוניתי הוא על חשבוני, מאז שפרשתי מעבודה ועברתי לארצם של נטולי הדלקן. אני עושה את זה במסגרת של ארגון בשם "בדרך להחלמה" ממנו אני מקבל אחת לשבוע אימייל ובו קישור לגיליון אלקטרוני שבו רשימת ההסעות הנדרשות בכל רחבי הארץ. בגיליון הזה אני רושם את שמי במשבצת ביום בו אני יכול להסיע ואם יש צורך, תפנה אלי הרכזת שולמית ערב קודם ותמסור לי את מספר הטלפון של החולה שאותו אסיע.

אני די חדש בעסק. הסעתי את כה  ארבע הסעות בלבד, כולן מבית החולים רמב"ם למעבר ג'לאמה, אז אולי הייתי צריך לחכות קצת עם הרשומה הזו, לזמן שבו יהיו לי מסקנות המבוססות על קבוצת מדגם יותר גדולה. אבל חשבתי שכדאי שאספר על הארגון הזה בהקדם לכמה שיותר אנשים.

למה בדיוק אני עושה את זה? יש לי כמה מניעים, וכולם אני חייב להודות, די אנוכיים. הראשון, הוא פשוט כדי שאוכל להסתכל על עצמי בראי. הכיבוש, למרות שאני אישית מתנגד לו בכל מאודי, ממומן מכספי המסים שלי, וכל זמן שאני חי במדינה הזו, אני שותף לפשע הזה. להסיע חולים פלסטינים הוא עבורי מנגנון להקל במקצת על רגשות האשמה האלה.

השני, המניע שגרם להקמת הארגון מלכתחילה, הוא לאפשר היכרות בלתי אמצעית בין ישראלים ופלסטינים, בנסיבות אנושיות, ללא פוליטיקה. המשך של פורום משפחות שכולות בו חברים ישראלים ופלסטינים. אבל עד כה, ברוב הנסיעות שלי, לא הייתה הרבה אינטראקציה. האמהות שמלוות את ילדיהן לדיאליזה, קמו באישון לילה כדי להגיע לבית החולים בזמן, והן עושות את זה חמש פעמים בשבוע. הן הרוגות, ורוב הזמן הן פשוט ישנות במושב האחורי.

השלישי, כדי שתהיה לי הזדמנות לתרגל קצת את הערבית המדוברת, אותה חזרתי ללמוד אחרי הפסקה של שנה, במהלכה פשוט לא הייתי פה הרבה. שהינו בפריז למשל, ושם לא גרנו בשכונה המתאימה לתרגל ערבית (ויש כאלה לא מעטות..). גם האמנים דוברי הערבית שהיו בין השוהים בקריית האמנים הבינלאומית בה שהינו חצי שנה, היו ברובם כאלה שקיוו להישאר במערב ולא בא להם בטוב לדבר אתי ערבית. הם עברו הלאה, ומבחינתם, לדבר ערבית, היה לחזור אחורה. גם האנגלית של רובם הייתה טובה בהרבה מגמגומי הערבית שלי. בכל אופן, עד כה לא ממש יצא לי לדבר עם הנוסעים שלי. הם או צעירים מדי או עייפים מדי.

הרביעי, אני מסיע כדי שיהיה לי חומר לבלוג, עלוקה שכמותי. אז הנה, יש כבר רשומה אחת בעניין. הייתה עוד אחת, על ביקור בעיר הפלסטינית החדשה רוואבי, שהתאפשר דרך העמותה ואולי יהיו עוד בעתיד, אם יתאפשר לי לספר את סיפורם של אחדים משכנינו שעליהם אנו שומעים כמעט רק כאשר הם זוכים ל"נטרול".

אז מה רע? יש לי פה ושם טיפה מחשבות כפירה, ביחוד בעקבות פסטיבל הסיכומים אחרי מות שמעון פרס. יש טענות ששמעון פרס היווה לעתים עלה התאנה של ממשלת נתניהו בעולם, ובכך סייע בהמשך הכיבוש (מעבר לתרומתו המשמעותית למפעל ההתנחלויות). כך אפשר אולי לטעון שהפעילות ההומניטרית של "הדרך להחלמה", כמו גם של ארגונים אחרים המסייעים לפלסטינים, היא בעצם אספלנית על הפצע הממוגל של הכיבוש. אפשר לטעון שפעולות כאלה מנקזות לחץ שאולי בלעדיהן היה נבנה לכדי התנגדות פלסטינית המונית, אלימה או לא, כזו שהייתה גורמת למדינת ישראל לסיים את הכיבוש, במשא ומתן כנה. כי בינינו, "היהודים מבינים רק כוח". כרגע, עלות הכיבוש לישראל נדמית לרבים ככזו שמדינת ישראל יכולה לשאת לאורך זמן. אבל היא לא, ויתכן שהעובדה הזו מיטשטשת במידת מה בעקבות מאמצי הרבה אנשים שוחרי טוב, כמו מתנדבי הדרך להחלמה.

יתכן גם שהיה יותר יעיל, במקום להקל על מתן הטיפולים בישראל על ידי מערך הסעות, לעזור לרשות להכשיר את כוח האדם שיוכל לתת טיפולי דיאליזה לתינוקות אצלם. מסתבר שבגלל נישואי קרובים יש באוכלוסיה הפלסטינית שכיחות יתר של מקרים של מחלה תורשתית, תסמונת אלג'יל, הגורמת לכשל של הכבד, שבתורו גורר כשל של הכליות. הפתרון היחידי הוא השתלת כבד, מתרומת אונת כבד מאחד הקרובים, שהכבד שלו יחדש את עצמו, כך אני למד (מהסרט "להציל את נור", על ילדה שהוסעה על ידי מתנדבי הדרך להחלמה). הבעיה היא העלות, כמיליון שקל בישראל, כרבע מליון בטורקיה. טיפולי הדיאליזה הם לא פתרון, הם רק דרך להחזיק את הילדים האלה בחיים עד להשתלה, שבמקרה שלהם, לא הולכת לקרות, מסיבות של עלות. מאד מתסכל. הילדים ומשפחותיהם עושים את כל הדרך יום יום הלוך חזור לרמב"ם, מתנדבים מסיעים אותם בבוקר ובצהריים, זה עולה לרשות הון, הון שלא באמת יש לה, ובסופו של דבר, הילדים האלה מתים. אם היו עוברים את הדיאליזה בג'נין, חיי המשפחות לא היו נהרסים ובכסף הנחסך אפשר היה אולי לממן את ההשתלות. מסתבר שהציוד לדיאליזה לא מאד יקר, הבעיה היא בעיקר כוח אדם מיומן.

בשלב זה, מחשבות כפירה אלה, לא מונעות ממני לתת מזמני לעניין הזה. כי אם אני לא אתן, מי כן?

 

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “בדרך להחלמה

  1. פינגבק: בגבעות | דרכי עצים

  2. נראה לי ש'מחשבות הכפירה' אינן נחוצות. אם יש לך הזדמנות, יכולת ורצון לעשות משהו טוב, פשוט תעשה אותו.

      • אני לא בטוחה שזו ביקורת עצמית. זה נראה לי יותר כמו הרהור על השאיפה המוכרת לעשות טוב מוחלט, גם אם יוצא מזה רק רע. אם תימָנע מלעזור בשם השאיפה היפה 'לא להיות איספלנית' וכו', זה לא יקדם את סוף הכיבוש, ומצד שני לאנשים האלה יהיה רק יותר רע. אבל אולי זו באמת בעיה שלי: אני לא חסידה גדולה של עקרונות.

        ואם כבר מדברים על איספלניות, אני חושבת שגם פרס, עם כל ההסתייגויות מחלק ממה שעשה, עשה גם הרבה טוב – ואילו היה נמנע מלעשות את זה בשם הרהורי האיספלנית, זה לא היה עושה שום טוב לשום מטרה. אבל זה רק אני.

  3. מענין לענין, באותו ענין.
    אני מנסה להפיץ כמה שיותר (מתנצלת מראש):
    ספר ששמו מהדהד בראשי החל מאמש, "מפלגה אחת שתי דרכים", בנקו אדר, הוצאת חוג אורנים, טבעון. שערי הספר: עניין השלום מול שפת הכוח, פרס נגד רבין, אפילוג, ועוד. אם נדפדף, נמצא התיחסות גם לנושא, השלטון מעל הכל.
    בחודש הזה ימלאו 30 שנה לחסרונו של בנקו אדר (1934-1986).
    הספר יצא לאור ב-2004.
    וריאציה על ציטוט מפיו של בנקו: "…מה שלמדתי הוא לשאול את השאלות, לאחר כל תשובה אפשרית".

  4. גד, התחברתי בעיקר לרעיון של הכשרת כח אדם וציוד מתאים שיהיו בבית חולים שלהם. לגבי הכשרת כח אדם, אולי אפילו כבר נעשה בחלקו. (קראתי פעם על הכשרת רופאים נדמה לי בצינתור או משו אחר הקשור לבעיות לב). הבעיה היא ברכישת הציוד. כאן כבר לא תלוי דווקא בנו. אנחנו מקסימום יכולים להשתתף. היוזמה אמורה, מבחינתי, לבוא מהרשות הפלסטינית ו/או אירגונים שכלמ כך "איכפת" להם מהם.
    באשר לאופן גביית הכסף, גם אותי זה מרגיז.
    ואשר לבתי החולים – ברור שבעולם המתנהל עפ"י השקפה קפיטליסטית, השיקול הכספי תופס מקום נכבד. זה אחד הדברים שקשה לי איתם מאוד בעולמנו.
    דרך אגב, איפה אתה לומד ערבית? למה לא חזרת אלינו?

  5. מזה למעלה מתשע שנים גם אני מסיעה חולים עוד לפני שהפרויקט הזה הפך לעמותה מסודרת. סיפור הקמת העמותה הוא מעניין ושווה קריאה.
    לגבי הרהורי הכפירה: א. לילדים לא מגיע לסבול. ולא חשוב מה המבוגרים עושים. זו הלגימטציה האישית שלי לעשות את זה בלי שום הרהורי כפירה. ב. לא כל הילדים המוסעים חולים במחלה זו. יש כל מיני. ג. אני לא נכנסת כלל לענינים הכלכליים של הרשות הפלסטינים, של מדינת ישראל, של בתי החולים, של הבנקים. בשביל מה? זה יעזור במשהו?
    אגב, חלק מחברי שואלים אותי למה אני לא עושה דברים דומים עבור ילדי ישראל. הרי "עניי עירך קודמים". ואישית יש לי תשובה מאוד ברורה ומוצקה – ל"עניי עירך" יהיו מספיק מתנדבים. לילדים הפלסטינים והוריהם – מ עטים מאוד. אם כי אני שמחה לראות שבזמן האחרון, כשאני באה לבדוק היכן ומתי אוכל להסיע – רוב המשבצות כבר תפוסות (מה שלא היה בהתחלה).
    והכי חשוב – יישר כוח ענק ליובל רוט הבלתי נלאה ולאשתו יעל.
    הנה כמה קישורים ששווים הצצה.
    דף הפייסבוק של בדרך להחלמה https://www.facebook.com/theroadtorecovery1/?fref=ts
    הסרט: להציל את נור http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2151727
    אתר האינטרנט של "בדרך להחלמה" http://www.roadtorecovery.org.il/?lang=he/

    שתהיה לכולנו שנה טובה, בריאה, ושלא נפסיק להאמין שמתישהו כל זה יפסק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s