20-24: וילה במדבר


אחרי שכבר הקדשתי רשומות לכל חמשת החללים בהם התגוררתי עד גיל 28, כחלק מפרוייקט ה"חללים בהם גרתי", שמתי לב שדילגתי על ארבעת השנים שבהם שרתתי בצה"ל ושברובם התגוררתי לסירוגין באחת מארבעת הוילות הממוזגות שבנתה חברת פילקו האמריקאית לצה"ל בצריפין, מצפה רמון, בקעת הירח ליד אילת ושארם אל שייך. אלו נבנו עבור הצוות שתפעל את ציוד הקשר בשיטת הזרוי הטרופוספרי, בערוץ הקשר לשארם אל שייך, שיטת קשר אזרחית מטבעה, למרחקים ארוכים, בימים שקדמו לתקשורת הלוויינים.

אבל לפני שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה הממוזגת במתקני הטרופו הנייח, עברתי בכמה סוגי מבנים, מאילו היותר טיפוסיים שצה"ל מספק לחייליו. הראשון היה אוהל ובו 8 מיטות, במאהל טירונים במחנה שמונים, מאהל שבו בכל רגע נתון הייתה חסרה נורה אחת באחד האוהלים, כי המוטו של עמיתי לטירונות, מחזור מאי 1974 היה: "כשחסר לי, אני גונב כמו גבר". סיפרתי על זה כבר, כאן.

למזלי, הטוב או הרע, יצא לי לגור במאהל הזה רק שבועיים, לפני שהתוספתן שלי ואני נפרדנו באופן די דרמטי בבית החולים רמב"ם, ואת רוב הטירונות לאחר מכן ביליתי בבית ההבראה 3, בחיפה. אבל קיבלתי רובאי 2 בכל זאת, ועם זה נשלחתי ממחנה שמונים לצריפין, לקורס טכנאים. שם שוכנתי, יחד עם חברי לקורס, כ 20 איש, בחדר גדול באחד הצריפים שהבריטים ברוב טובם הותירו מאחוריהם, צריפים בנויים היטב, שיחד עם צל האקליפטוסים הגדולים במחנה, סיפקו תנאי מגורים סבירים ביותר.

לצערי, עם סיום הקורס, צוותתי דווקא לציוד הטרופו הנייד ולא הנייח, ונשארתי בצריפין יחד עם שאר הטכנאים מחיפה, בכדי לאפשר לנו להיות יותר קרובים הביתה. הכוונה הייתה חיובית, אבל אינספור תורנויות המטבח, הרס"ר והשמירה היו פחות חיוביות ולכן עשיתי כל מאמץ לעבור אל אותן "וילות" של הציוד הנייח, שאחת מהם הייתה ליד שער ראשון לציון של צריפין, הקצה הצפוני של קשר הרדיו-טלפון לשארם אל שייך.

תנאי המגורים באותם החדשים בהם נשארתי בצריפין היו דווקא סבירים. עדיין בצריף בריטי גדול, בחדר קטן ובו 4 מיטות שהודות למסדרי בוקר כל יום, נשאר די נקי ומסודר. הצריפים האלו ישרדו כנראה כל זמן שמחנה צריפין יעמוד על כנו, אבל אני שומע שימיו ספורים.

לקח לי זמן לשכנע את מפקדי שדווקא לא חשוב לי לצאת כל סוף שבוע הביתה, שאני מעדיף דווקא את הריחוק, לקח לי גם זמן לשכנע אותם שמי שהצטייר בעיניהם כסוציומט גמור יסתדר בסביבה הלוחצת של צוות קטן במקום מבודד, אך בסופו של דבר, הוצבתי בתחנת הממסר של ערוץ הטרופו על שפת מכתש רמון, כחלק מצוות של ארבעה טכנאי קשר, טכנאי גנרטורים אחד ונהג.1-fullscreen-capture-25092016-203348

בבניין הזה, שבנתה חברת פילקו בסטנדרטים אמריקאים, התגורר כל הצוות  בחדר מגורים אחד גדול, והיה שם גם חדר מעבדה אחד, בו יכולת לישון עם חשקת בבדידות, או בחברה נשית. היה חלל גדול ובו  ציוד הקשר, היה מטבח עם פינת אוכל, היו שירותים ומקלחת "אמריקאים" והיה עוד חדר אחד, חדר "מפקד הצוות" שגם בו אפשר היה לישון.

טכנאי אחד היה בכל רגע נתון בחופשה, ואחר היה אמור  לשבת ער בכל זמן, כולל בלילה בחדר הציוד, מה שבפועל לא באמת קרה. לא אסון גדול, כי הציוד היה מאד אמין, ובמתקנים אזרחיים בו הוא מותקן, המתקן בכלל לא מאויש. אבל צה"ל מקבל את כוח האדם שלו בחינם, ולכן בכל אחת מארבעת התחנות היה צוות של 5-6 חיילים, עם או בלי נהג, ועם קומנדקר.

וזה היה לא רע, כי היום אני יכול כבר להודות (חלה התיישנות מן הסתם, אחרי 38 שנים), שהתחנות האלו היו בסיס נפלא לטיולי שטח, עם הקומנדקר ורוב הצוות. איכשהו, המפקדה בצריפין לא עלתה על זה שבימים רבים בתחנה יש חייל בודד ושאר הצוות מסייר לו ברחבי הנגב וסיני. היו לא מעט מקרים שוויתרתי על יציאה הביתה למען טיול שכזה.

בסופו של דבר, "גרתי" כשנה וחצי בוילה שבמצפה רמון (טיולים בעיקר בהר הנגב, עד קדש ברנע במזרח), כחצי שנה בזו שמעל שדה התעופה עציון בבקעת הירח, היום במצרים, ממנו יצאנו בטיסה הביתה (טיולים באזור הקניונים של הרי אילת, והרבה ביקורים בנואייבה), כמעט שנה בשארם אל שייך, ממנה היו אפילו טיסות ישירות לחיפה, (במטוס דקוטה!) שהייתה בסיס נפלא לצלילות ולטיולים בהר הגבוה של סיני, אזור סנטה קתרינה, ראס מוחמד, א-טור, דהב, ועוד מקומות מקסימים אליהם אני מתגעגע אך כבר לא כל כך נוסע.

הייתי גם כמה חדשים ב"וילה" שבצריפין, שם עשיתי מה שנקרא בצבא "דרג ד" של תיקוני ציוד, אבל לא אהבתי את הפיקוח ההדוק על הנוכחות שלנו שם.  התרגלתי לחופש המוחלט, הפקרות יש שיאמרו, בשאר התחנות. אבל ההפקרות ההיא, עדיפה בעיני על ההפקרות הנוכחית של צה"ל, המתבטאת בעיקר בזלזול גמור בחיי הפלסטינים, רווחתם ורכושם.

לצערי, את שירות המילואים עשיתי דווקא בטרופו הנייד, ציוד שלהקים אותו לא היה תענוג. אבל בטרופו הנייח, בוילה על החוף של שארם אל שייך, יצא לי להיות פעם אחת ואחרונה, לפני שהשטח הוחזר למצריים בשלב האחרון של הסכם השלום, והבניין פוצץ. פירקנו את כל הציוד, כולל אנטנות הענק והעמסנו אותן על משאיות בדרך למגרש גרוטאות כלשהו, שם יתכן שהוא עדיין שוכב עד היום. קירות הבניין חוררו בעמל רב על ידי חיילי ההנדסה בכדי שאפשר יהיה לפוצץ את הבניין, חורים בקוטר של 8 ס"מ לפחות, כל 30 ס"מ לאורך כל היקף הבניין. אז גם ראיתי עד כמה הקיר שם עבה, כמעט חצי מטר של בטון אמריקאי משובח.

לא יצא לי לראות את הבניין מתפוצץ כי עליתי צפונה במשאית הראשונה שיצאה משם, כל הדרך עד צריפין כמלווה של נהג המשאית.  אבל כמה שנים אחרי כן, כששארם חזרה להיות מצרית, עברתי שם בדרך למעבורת משארם להורגדה, בצד המצרי של מפרץ סואץ. כלום לא נבנה על חצי האי שבו עמדה התחנה ורק משטח בטון, רצפת ה"וילה" נותרה שם, ועליה אפשר היה עדיין לראות את קווי המתאר של הקירות הפנימיים שנעלמו. אפשר היה עוד לא מעט שנים לבקר במבנה הנטוש על שפת מכתש רמון ואכן ביקרתי. האנטנות כבר לא שם, אבל אני לא בטוח לגבי המבנה. כנ"ל לגבי המבנה אשר בצריפין, לא הצלחתי לזהות אותו בצילומי האוויר של גוגל.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s