ההפלגאסנה

כשחומי שלח לי מייל, ובו תאור ההפלגה המתוכננת בין איי יוון, זה היה משהו שלא יכולתי לסרב לו. יותר מזה, זה היה משהו שאפילו זוגתי שתחייה לא הצליחה לסרב לו, למרות שבאותו זמן היינו רק בתחילת שהות האמן בת ששת החדשים שלה בפריז המעטירה. מינון של חו"ל ממש לא היה חסר לנו.

כי ההפלגה הכילה כמעט את כל המרכיבים הנדרשים בכדי להרחיב את דעתו, וגם את גוו של אדם. יוגה, בהדרכת אחד המפליגים, מורה ליוגה (ומכאן "הפלגאסנה" – הלחם של הפלגה ואסנה – תנוחה ביוגה). פילוסופיה, עם פרופסור לפילוסופיה שלבסוף לא הפליג עמנו, מה שמראה שמן הסתם משהו היה פגום מלכתחילה בפילוסופית החיים שלו. כי איך אפשר לוותר על הזדמנות להפליג עשרה ימים תמימים בין האיים הציקלאידיים של יוון, במזג האוויר הנפלא של תחילת חודש ספטמבר? מזכיר את סיפור Byzas, שנועץ באורקל של דלפי, שם נאמר לו להקים מושבה מול "ארצם של העיוורים", והוא הקים את ביזנטיון במקום בו נמצאת איסטנבול של היום, מול המקום בו מן הסתם גרים עיוורים, כי רק עיוורים לא מסוגלים להבחין שהמקום האידאלי להקמת המושבה הוא ממול, בצד האסייתי של מיצר הבוספורוס.

בסופו של דבר, ולאחר מספר חילופי גבריי (ונשיי), טסנו לאתונה, לקחתנו אוטובוס לנמל ויצאנו לדרך. לא אלאה אותכם בתיאורי המים הצלולים אלא רק עד כדי תהיה מדוע המים במקומותינו כל כך לא צלולים. הים הוא הרי אותו הים (והערבים אותם…), ואני לא רוצה להאמין שאת השפכים מטהרים פה פחות מאשר ביוון. גם את הנילוס כבר אי אפשר להאשים בעכירות הים מאז שסכר אסואן החל עוצר (ואוצר) את הסחף הפורה שהנילוס נושא מאפריקה ומחרב בכך את חקלאות מצריים.

האיים הציקלאידיים היו ב bucket list שלי שנה בערך, מאז אותה שהייה של יומיים באתונה עם ידידי סש(נק)ה אחרי ההפלגה הקודמת (והראשונה) שלי, לפני שנה באיים האיוניים של יוון. במשרד נסיעות ברחוב ניקיס, ליד מסעדת אבוקדו הצמחונית (נפלאה, במספר שלושים באותו רחוב) ראיתי פוסטר של האי paros, ואמרתי לעצמי שצריך להגיע לשם בהזדמנות, אז שאוותר על הזדמנות שכזו?

paros, האי בו נכרה השיש שממנו עשויים רוב הפסלים היוונים שאנו מכירים, כגון וונוס ממילו, וגם המאוזוליאום של נפוליאון בפריז, היה יפה, אבל לא היפה ביותר מהאיים בהם עגנו. דווקא איים פחות מוכרים, כמו kythnos, serifos, sifnos היו יותר "הדבר האמיתי".

באיים הצחיחים האלה, כנראה בתכנון על של איזה אדריכל נוף מוקמו כנסיות קטנות וצחורות על פסגות ההרים ובקצות לשונות היבשה. בהוראת אותו אדריכל עליון, או אולי מעצב, סויידו כל הבתים לבן בוהק, ללא יוצא מן הכלל, וכל הדלתות והחלונות נצבעו באותו גוון מסויים של כחול, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אלמלא הפשטות הבסיסית של הבתים, האנשים, והסביבה הבנויה, אפשר היה לחשוד שכל האיים הציקלאדיים הם תוצר של מאמץ מיתוג רב שנים.

אבל הם לא. המראה הזה הוא תוצאה של שילוב בין מסורת, עוני, וצניעות בסיסית. גם הטברנות שאפשר למצוא בכל מקום, גם הן מציעות מקומות נחמדים לגמרי, ואוכל טוב בדרך כלל, בלי הרבה התחכמות, ובמראה לא מעוצב בעליל. מספיק המיקום ממש על שפת המים (כנראה שאין הבדלים גדולים בין גיאות לשפל שם), התפריט עם האוכל המסורתי, שגם לטבעונים לא חסר בו מבחר, והשרות הכה נעים. נמל יפו היה יכול להיות כזה, אבל הוא לא – עניין של אופי לאומי כנראה, או העדרו.

גם צללנו, פעם אחת, בפארוס. המים כה צלולים שם, שרואים עד למרחק של 35 מטרים שאין בעצם הרבה מה לראות שם,  מתחת למים. מעט מאד צמחיה, מעט מאד דגים, פה ושם פיסות של כדי חרס מספינה שטבעה ופזרה שם אמפורות (כדים לאכסון נוזלים ען שפיץ למטה). אני מתרשם שנשארו בים בעיקר אותם דגיגונים שלאדם אין בהם עניין מסחרי, ומעט מאד דגים גדולים יותר. תמנונים אפשר לראות תלויים לפני מסעדות הדגים, לא במהלך צלילה.

חוץ מזה, ישנו האי Delos, זה שבו אדם לא יכול היה להוולד או למות, מן שטח אקס-טריטוריאלי שאליו באו אנשים מכל חלקי יוון הגדולה של פעם, שכללה את אסיה הקטנה, לזבוח לאפולו וארטמיס. אתר ארכאולוגי שווה ביותר, כולל פסיפסים משובחים ביותר, ופסלי פאלוסים שעברו כריתה אפילו יותר ראדיקלית מזו שיהודים עוברים. גם היום אי אפשר ללון או לעגון שם במשך הלילה, אז עגנו באי קרוב, שומם לגמרי שאליו בעיקר באים ציידים לצוד, לא ברור מה כי האי שומם לחלוטין. שם, חשבתי לי שהמודל הזה של דלוס, יכול להיות אולי מודל לשטחים הקדושים לדתות השונות בירושלים, או לירושלים בכללה. מקום מאחד במקום מפריד, מקום שכולו קודש, כולו רוחניות, בלי שיקולים טריטוריאליים שמנוטרלים למפרע. מקום בו כל הדתות מתחרות בבניית מקדשים ומקומות פולחן עוד יותר מפוארים במקום להתחרות בסכינים ונטרולים.

אבל באי דלוס היה גם מרכז גדול של סחר, בעיקר סחר בעבדים, עד 10,000 ביום. על זה אפשר לוותר.

סעו ליוון.