תעברו הלאה


שבנו לחום והלחות של אוגוסט בישראל, אחרי חצי שנה של חיים בפריז, ולכן ברור שמתעוררת מאליה השאלה: "איפה לחיות"? איפה יהיה לנו יותר טוב? בטווח הקצר ובטווח הארוך? איפה טוב יותר להזדקן? בחזרה כאן בחיפה, בחום הזה? בכלל בישראל? למה לא איזה אי קטן ביוון, אולי חווה בטוסקנה? לונדון? בחזרה לפריז? בחזרה לאורגון?

זו מערכת משוואות עם כל כך הרבה נעלמים, שלחלקם אנו כלל לא מודעים. אפילו על מספרם אין לנו מושג. ברור שיש גם אילוצים. לא בכל מקום אפשר חוקית לעבור לגור, לא מגורי קבע על כל פנים. לא בכל מקום אנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות. ויש את עניין קשרי המשפחה והחברים.

ויש את עניין האידאולוגיה. נתחיל עם העניין האידאולוגי, שכנראה די ייחודי לאנשים החושבים לגור בישראל או לאנשים החושבים להפסיק לגור בישראל. הנושא זכה לליבון משמעותי לאחרונה בעקבות המאמר של אורי אבנרי הקורא לישראלים מהאגף השמאלי של המפה לחזור מברלין בכדי "להציל את המדינה" מהדרך הרעה אליה היא פנתה (מתי היא פנתה לשם, האם היא פנתה לשם, רלוונטי לדיון). חשבתי ששווה לעשות טקסונומיה של הטיעונים האידאולוגיים הללו. לדעתי יש פה בגדול 3 קטגוריות מובחנות:

  • הטיעון הציוני: ליהודים חייבת להיות מדינה. הורינו הקימו פה את המדינה הזו, ואנחנו נעזוב אותה? האם לא ראוי שנשאר פה וננסה להחזיר את המדינה למסלול שפוי יותר? יותר ליברלי ופחות דתי/משיחי/לאומני/גזעני?
  • הטיעון המיואש: זה חסר סיכוי, הדמוגרפיה אמרה את שלה, הקרב אבוד, המפעל הציוני נכשל, אני לא רוצה להיות חלק מהמקום הגזעני הזה שלנצח יחיה על חרבו, בטח שלא צאצאי לדורותיהם. כל מי שיכול שימלט את עצמו, לפני שזה יצטרך להיות בסירות רעועות לקפריסין.
  • טיעון החטא הקדמון: אין זכות קיום למדינת ישראל. לידתה בחטא, היא לא הייתה אף פעם באמת "ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ". היו פה אנשים קודם, לא יהודים, והמדינה קמה על גבם. ויש שיקראו למדינת ישראל שלוחה של הקולוניאליזם האירופי. מי שחושב כך, שקר יעשה בנפשו באם יישאר לחיות בישראל.

וכנגד כל אלה, אפשר, וצריך, להציב את אופציית ה"עזוב אותי באמש'ך". עזוב אותך מאידאולוגיה, ותן לי לחיות את החיים שלי במקום שבו מתאים לי. חיים רק פעם אחת, ולא בא לי להקריב את עצמי על מזבח רעיון גדול כלשהו. ואם במקרה נולדתי כאשר הורי שהו בארה"ב ולכן יש לי דרכון אמריקאי, אז לשם. או, אם יש דרכון אירופי כלשהו, אז לאירופה, כל זמן שהיא עדיין חטיבה אחת. כי ברור שלא ארצה לחזור לשטטל המזרח אירופי ממנו יצאה משפחתי (אם כי ז'ילינה, כיום בסלובקיה, או נובי-איצין, היום בצ'כיה, הן עיירות די נחמדות..) ברור שלאחת מבירות התרבות האירופית, אלא מה? עדיף כמובן לארץ שבה אני מדבר את השפה (פה ה Brexit קצת מקלקל), אבל שפה אפשר לרכוש. זה אפילו טוב לשימור המוח, ללמוד שפה בגיל מבוגר.15146884_217021112069516_1624253285_o

זאב אנגלמאיר, מפרויקט 929, תערוכת "הארץ המובתחת" בית העיר

בכל הוויכוח המסועף הזה שהחל בעקבות מאמרו של אורי אבנרי, הופתעתי לראות עד כמה האבחנה בין הקטגוריות שמניתי מעלה לא באמת אפשרית. בלט לי עד כמה אנשים נוטים, לפעמים בפומפוזיות יתירה, להיתלות באידאולוגיה בכדי לנמק, לעצמם בעיקר, את הבחירות שלהם, שבמקרים רבים, אני מתרשם היו אקראיות לחלוטין, או נבעו ממניעים לגמרי לא אידאולוגיים. "אני לא בברלין בגלל מחירי המילקי, זה אקט מחאה כנגד הכיבוש". ולכן אני חי לי חיי נוחות במיטֶה, או נויקלן, ואחת לכמה חדשים אולי אשקול ללכת לאיזו הפגנה שמישהו אחר יארגן.

אני חושד שיש לא מעט אנשים שרצו אולי להיות רחוק מהוריהם, או שסתם לא מצאו את עצמם, או שלא השתלבו, ובמקום אחר, רחוק מהעין, בו איש אינו צופה בהם, יותר קל להם עם עצמם, וכדי שזה לא יהיה כל כך סתמי, אז למה לא להדביק לזה בסיס אידאולוגי?

או כאלו שלא התאים להם לשרת בצבא, ולא היו מוכנים לשלם את המחיר שסרבנים (משום מה) צריכים לשלם, אז אחרי שקנו מפסיכיאטר תעודה על אי כשירות, בכדי להרגיש יותר נוח עם עצמם, הלכו למקום אחר, פחות מיליטריסטי, בו סוגיית "השירות", צבאי או אחר, כלל לא רלוונטית. יש בזה אפילו משהו הגון, בבחינת "לא מעוקצו, אז גם לא מדובשו" (נניח שהחיים בישראל הם "דבש"…). אבל ממש לא חייבים להצמיד לזה אידאולוגיה מנומקת. תעברו הלאה…

מה אני אומר: עברת? אז תעבור. אם כבר קם אדם ועובר לארץ אחרת, שווה לו לנסות, עד כמה שזה אפשרי, שיהיה אכפת לו קודם כל מענייני המקום אליו היגר, פחות, או כלל לא, ענייני המקום אותו עזב. ניסינו לעשות את זה בפריז, ולהתנתק מענייני הביצה הישראלית. לא קראנו עיתונים כלל, לא שמענו חדשות, ורק שיתופים בפייסבוק קצת קלקלו את ההתנתקות. מצד שני, היה לנו קצת קשה להתרגש מהמחאות כנגד השינויים המוצעים בחוקי העבודה הצרפתיים, במיוחד כשגם אחרי השינוי חוקי העבודה הצרפתיים יהיו עדיין אוטופיים בהשוואה לשאר העולם.

אבל כן התעצבנתי מהניסיונות לספח את שטחי הגנים והחממות היפיפיות ב Auteuil (בתמונת הכותרת) אל מגרשי הטניס של הרולן גארוס. גם זה משהו…

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “תעברו הלאה

  1. כמה דברים:
    בעניין קטגוריות הטיעונים שהזכרת: הראשונה מדברת גם אליי, מודה. נורא חבל לי. השנייה נראית לי לא רצינית. השלישית גרועה מלא רצינית – היא משקפת די הרבה בורות בהיסטוריה.

    מסכימה אתך מאוד בעניין 'עברת? אז תעבור' – ואם אפשר, בלי הטפות מוסר לנשארים מאחור. אף אחד לא חייב לי דין וחשבון על הסיבות לעזיבתו, וזכותו המלאה לעזוב מכל סיבה שתעלה על דעתו – רק כדאי שיזכור שגם אני לא חייבת לו דין וחשבון (ובטח שלא הצטדקות) על כך שבחרתי לא לעזוב. ובכלל נראה לי שאם למישהו באמת אכפת מה קורה כאן עד כדי כך שהוא מרגיש אומללות – כדאי שינסה לתקן מכאן. צריך להדגיש ש'תיקון' אין פירושו סטטוסים מדוכאים או מתנשאים בפייסבוק, וגם לא 'חינוך' שבו מכנים את ה'מתחנכים' הפוטנציאליים 'זבל' או 'בהמות'. פשוט משום שזה לא עובד ככה. אם זה כל מה שמוכנים לעשות – אז כבר באמת עדיף לעזוב.

    עוד משהו שצריך לתת עליו את הדעת הוא עניין השפה. זו אולי לא בעיה ללמוד דקדוק של שפה חדשה, אבל שפה זה גם תרבות וחברה. לא פעם זה גם פרנסה. לדעת שפה היטב פירושו גם להבין את מה שנאמר מתחת לפני השטח, גם בלי מילים, ולהבין את האירוניה, הלעג, הבדיחות וההומור. אני מאמינה שמי שמהגר עלול להישאר זר לנצח מהבחינה הזאת (או לפחות, זר להרבה מאוד זמן, תלוי בגיל ובאופי). יש מי שאוהב את זה, אז בבקשה. אבל לא כולם אוהבים להישאר תיירים לנצח, במובן של לא להשתייך ולא להיות מעורב ולא להבין את הניואנסים. כאזרח בארץ הקולטת, אתה אמור לעבוד ולשלם מיסים ולהשתתף בבחירות ולהבין מי נגד מי. יש לי תחושה שחלק מהמהגרים לא תמיד מבינים הכול, ושחלק מדעותיהם על המקום החדש (על כמה שהוא נהדר ועדיף וכמה שהאנשים בו מושלמים ולא גזענים וכו' וכו') נובעות גם מהזרות הזאת.

    • שלושת הקטגוריות קיימות, גם אם לדעתך השלישית אין בה ממש. יש לא מעט החושבים כך. גם אני חושב שהנכבה וכאבה אמיתיים, ושמדינת ישראל קמה במידה לא מעטה על חשבון הפלסטינים, אבל מה שזה אומר לי שעלינו להיות הוגנים כלפיהם כפל כפליים, זה לא אומר לי שצריך לעשות undo לכל המפעל הציוני. יכולה להיות מדינה כאן שבה יהיו יותר איזון של רווח והפסד לשני העמים.

      • ברור שהן קיימות, לא חשבתי אחרת. ואני יודעת שרבים חושבים כך, אני קוראת אותם ללא הרף. אבל הטיעון של 'היו פה אנשים קודם, לא יהודים', הוא בעייתי מבחינה היסטורית. בחבל הארץ הזה כתבו עברית כבר במאה העשירית לפני הספירה, והתכתבו בשאלות החגים היהודיים במאה החמישית לפני הספירה – הרבה לפני הולדת מחמד בחצי האי ערב. זה לא אומר שצריך לסלק מכאן את מי שלא היה כאן בתקופה ה'נכונה', זה רק אומר שהוויכוח על היסטוריה הוא עקר, במיוחד כשלא יודעים היסטוריה. זאת אמנם ארץ קטנה, אבל יש בה מקום לכולם – אם רק ילמדו להתפשר קצת, ויבחרו הנהגות קצת יותר אינטליגנטיות, ובמיוחד יפסיקו לפחוד כל הזמן – והדברים אמורים בשני הצדדים הניצים ולא רק באחד מהם.

  2. אני מתבוססת בשאלות אלה מאז מלחמת 73, אז נעשיתי פוליטית. בתוך פחות ממאה שנים עשו זקני את דרכם הארוכה והקשה להיקלט בארץ-ישראל וכל משפחתי הגרעינית, כולל אחי הבכור ושניים משלושת ילדיו, היגרו החוצה. טל, בני שבפריז, קורא להגירה מישרעל (זו לא שגיאת כתיב) עלייה, ולהגירה אליה ירידה. כן, כן. כיום אני בעמדה שלא טוב לגדל ילדות בארץ הזו ולמי שחושבת להקים משפחה כדאי לעזוב. אבל אני נולדתי וגדלתי כאן. כשם שלא אדרוש מפלסטיניות לעזוב (והעזיבה רבה עד מאוד!), כך אינני דורשת זאת מעצמי. היום כבר אינני שולחת ילדות למערכת החינוך ולשאר המוסדות הרקובים, אבל לי, כפנסיונרית מרווחת עם דירה ומכונית והרגלים קבועים, מתאים המקום כשק הצרות למסכן באגדה החכמה.

    א/נשים מצדיקות את בחירתן. הושב "שמאלנית" בהתנחלות והיא תמצא לכך הצדקות. תן לאישה להדביק מדבקה של מותג על חלון מכוניתה, והיא תאהב את המותג. כך אנו מנפחות את הבחירות וכך עושות הכותבות בהתכתבות הנלהבת אך נואלת הזו, שקראתי בעניין ובשקיקה.

    סמל האולימפיאדה הוא חמש הטבעות/היבשות (וכולנו מתעלמות מכך שאירופה אינה יבשת, אלא חצי אי קטן ביחס, שהקונטור שלו אינו ברור), אבל המדליות נרכשות בידי ספורטאיות – חלקן זרות – כדי להתנאות בהישגים לאומיים.

    הלאומיות החליפה את הדת בסיבות לפנאטיות, לגזענות, להצדקה להילחם ולהרוג. קשה לברוח ממנה, גם בהגירה. אני מציעה להתמודד עם שאלת הלאומיות, הסכסוך, ההגירה, המשפחה ועוד שאלות רבות העומדות במרכז ההוויה, בשיטת האווז בבקבוק. אני מנסה ליישמה בכל מאודי:

    http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/962/971.html

    • אהבתי את קואן הברווז בבקבוק. ועדיין, בהחלטה להישאר כאן יש מידה שמטרידה אותי של משתפ"יות עם המשטר כפי שהוא היום, כפי שהוא כבר 50 שנה בעצם, משטר שהולך להיות רק יותר גרוע בעתיד. (כנראה שאני לא בונה על בוז'י…) המיסים שלי מתחזקים את מירי רגב במשרד התרבות ואת בנט במשרד החינוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s