Mein Kampf


ידידתנו ג'ודי עברה פה בפריז, והביאה לי ספר במתנה, של סופר קנדי בשם Ian Brown. הספר, ששמו Sixty מתאר את ניסיונו של הסופר להיאחז בזמן החולף לו על ידי תיאור כל מה שקורה לו, ועובר לו בראש, בשנה המתחילה ביום הולדתו השישים.

ספר שפספסתי את ההזדמנות לכתוב. תיאור השנה השישים ושניים לחיי, שאת תחילתה אני עומד לציין בעוד כמה חדשים, נשמע פחות משמעותי מתיאור השנה השישים ואחת. ואני גם לא חושב שכל שמץ הגיג או מעשה שלי צריך לעניין מישהו, אפילו לא אותי עצמי, נאמר חודש אחרי. אבל המודל של הסופר שאת ספרו אני קורא, הוא סופר נורווגי בשם Knausgaard, ששלושה כרכים מתוך ספרו "המאבק שלי", ("Mein Kampf" בנורווגית), הוא קורא במהלך השנה השישים ואחת שלו (וגם משחית את זמנו במשחק Candy Crush).

בניגוד אלי, שהחלטתי להפסיק לכתוב פרוזה פשוט כי אני לא מוכשר לזה, כי העלילות מסרבות לבוא אלי מרצונן, אותו סופר נורווגי, שאליו כנראה כן באו העלילות מרצונן, החליט להפסיק לכתוב פרוזה כי זה משהו שלפתע נראה לו חסר ממשות. כמוני, הוא החליט לכתוב רק על מה שקורה בחיים שלו. שלא כמוני, הוא כתב בערך 40 עמודים (!) בכל יום, על אותו יום, והתמיד כך במשך שישה כרכים ארוכים, כל אחד מהם של כשש מאות עמודים.

לו הייתי אני צריך לכתוב ארבעים עמודים בכל יום, כל מה שהיה כתוב בהם זה שאני כותב את אותם ארבעים העמודים – זה היה לוקח לי יום שלם. אבל יש לי חשד שגם לאותו סופר נורווגי, בלי ספק יותר מיומן בכתיבה ממני, חלק מאותם ארבעים עמודים יומיים כלל גם את זיכרונותיו, דברים שהוא נזכר בהם במהלך הכתיבה, ולכן במובן זה "קרו" באותו היום.

אבל גם דברים שקרו ממש באותו היום, כמו תיאור אותו הרגע שבו הוא עומד לחצות את הכביש, במעבר חציה מרומזר. הרמזור לכלי הרכב מתחלף לאדום, משאית ענק, צמיגיה עטופים בשרשראות (זו נורווגיה, אחרי הכל) עוצרת בחריקת בלמים ומעיפה עליו שלג, והוא חוצה את הכביש בהרגשת אשמה שבגללו כל אותם כלי רכב צריכים לעצור.

הסופר הקנדי קורא את תיאור האירוע היומיומי הזה שכתב הסופר הנורווגי, והוא חי דרך זה את האירוע מחדש, הזמן שלו מתלכד עם הזמן של האירוע ההוא, ולוקח לו בערך אותו הזמן לקרוא את זה כמו שלקח לחצות את הכביש, שם בנורווגיה. ואחרי כן, לוקח לו עוד זמן, ארוך יותר, בשנת חייו השישים ואחת, לכתוב את סיפור המעשה מחדש בספרו שלו, הקנדי, כולל מחשבותיו על מחשבות הסופר ההוא.

ואז אני, קורא את התיאור, משומש מיד שניה, של אותה חציית כביש מושלג, ועם תוספת המידע של הסופר הקנדי, לוקח לי יותר זמן, בשנת חיי השישים ושתיים, לקרוא את זה משלקח לסופר הנורווגי ההוא לחצות את הכביש. ולוקח לי עוד יותר זמן לכתוב על זה, אבל אני חושב שזה מעניין.

ואני חושב שזה מעניין שמי שקורא את הרשומה הזו, הוא כבר "יד רביעית" בסיפור הזה, של חציית הכביש ההיא, זו שבה לא קרה בעצם שום דבר יוצא דופן. בעצם, זה שנכתב עליה הפך את האירוע למשמעותי, לפחות בגלל שהוא הפך ארוך בהרבה, אם סוכמים את הזמן שלקח לכל אחד מהקוראים של המעשה לקרוא אותו, ועל חלקם לכתוב עליו, על גלגוליו השונים.

אם מישהו יכתוב משהו על זה, בעקבות הרשומה הזו, זה כבר יהיה כמעט מכתב שרשרת, ואני מתעב מכתבי שרשרת.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “Mein Kampf

  1. קארפה דיים. אם תנצלי כל יום, לא יהיה לך זמן לחיות את חייך. זהו הרעיון ב"פונאס הזכרן" של חורחה בורחס. ככל שאת זוכרת יותר את פרטי פרטיו של מה שחלף, לא נותר לך מקום לכל השאר. שני הסופרים משכפלים את סיפורו של בורחס. ונזכרתי גם (כאמור, אם תזכרי יותר מדי…) בסרט "עישון" ע"פ תסריט של פול אוסטר:
    http://www.imdb.com/title/tt0114478/
    שם מצולמת מדי יום אותה קרן רחוב, באותה זווית, באותה שעה ומתעדת רגע אחד. ואפשר ללכת גם אל רשימותיו של ז'ורז' פרק. אני, אגב, אוהבת מאוד רשימות וניסויים כאלה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s