מעילי הכחול


מה ששבר אותי סופית היה המבול שתפס אותי כשיצאתי מטירת שנטילי (מבטאים את זה שנטייי), בדרך לתחנת הרכבת חזרה לפריז. שלפתי מהתרמיל את מעילי הכחול, וגיליתי שאני נרטב כשהוא עלי באותה מהירות כמו כשהוא בתרמיל. והסקתי, (אלמנטרי, ווטסון) שהדבר קשור מן הסתם לאותם פתיתים לבנים שכבר כמעט שנה נושרים כל הזמן מציפוי החלק הפנימי שלו.

בצער לא רב (וביגון לא קודר) החלטתי להיפרד מהמעיל, בעצם שכמיה דקה נגד גשם שקניתי בזמנו באיזה מקום יפה בנורווגיה. שכמיה איכותית, עם רוכסנים אטומים לגשם. אלא שהרוכסנים האלה הפכו עם הזמן המקום היחידי במעיל שבו לא נכנס הגשם.

סתם לזרוק את המעיל לא היה לי לב, בכל זאת, הוא עדיין יעיל כנגד רוח וגם קצת מחמם. אבל אין פה בסביבה של המקום בו אנו שוהים את אותן התיבות למסירת בגדים שיש ברבעים אחרים של פריז. תיבות שאני לא יודע לאן באמת תכולתן הולכת. אבל ראיתי משפחה, כנראה צוענית, מנסה לדוג בגדים מתיבה כזו, ומיד הופיעה מכונית של שיטור עירוני, עם 4 פקחים [באפודי מגן…] והכריחה אותם להחזיר את הבגדים אחר כבוד לתיבה. קשור אולי לזה שהמשפחה ההיא, את הבגדים שלא מצאו חן בעיניה, לא החזירה לתיבה אלא זרקה על המדרכה.

יש פה בצרפת את "אגודת אמאוס", שהוקמה על ידי אב נוצרי אנרגטי בכדי לעזור לחסרי הבית, אותם היר מעסיקה באיסוף גרוטאות ובגדים, תיקונם, שיפוצם וניקויים ואחרי כן מכירתם בבזארים של האגודה. מקום טוב להצטייד בכל מיני דברים בזול מאד אם אתם באים לתקופה מוגבלת לפריז. אמאוס, על שם אותו המקום בארץ ישראל שבו נגלה ישו לכמה אנשים אחרי שחזרה לתחיה מקץ שלושה ימים. יש ציור נפלא של מיכאלנג'לו קרוואג'יו, המתאר את הסצנה בפונדק באמאוס.Supper-at-Emmaus-1024x728

אין תיבות איסוף בגדים פה בסביבה, אבל באכסדרה שבחזית הבניין באים מדי לילה לישון כמה עשרות חסרי בית ולכן חשבתי שאולי פשוט יותר למסור את המעיל ישירות לאחד מהם. לא לגמרי פשוט כי רובם באים די מאורגנים, עם שקי שינה די משובחים, כמה אפילו עם אוהלים, ולרובם יש מעילים. חלק גדול מהדרים שם הם פועלים ממזרח אירופה העובדים במשך היום, אבל יקר להם מדי למצוא מקום לינה בפריז. כך הם יכולים לשלוח יותר כסף חזרה הביתה.

אבל חלק מהלנים שם הם מהסוג שפשוט לא מסוגל להתארגן אפילו עד כדי איסוף כמה קרטונים שיחצצו ביניהם לבין הרצפה הקרה. ועדיין די קר פה בפריז, גם בתחילת יולי, ואפילו גשום. אלה, חשבתי לעצמי, ישמחו אולי לקבל את מעילי הכחול.

אלא שכאשר יצאתי עם המעיל, קצת לפני תשע בערב, בדרך לצפיית במשחק הכדורגל בין פורטוגל לפולין אצל מכר פריזאי, האכסדרה הייתה עדיין ריקה מאדם. בהמשך הדרך, ברחוב שלאורך נהר הסיין, ממש לפני בית קפה הומה אדם, שכב על המדרכה אדם, בחולצה קצרה, וישן. הייתה מונחת ליד ראשו שמיכה דקה שלא כיסתה אותו, ובניגוד לרוב השוכבים באמצע המדרכות, לא היה לידו בקבוק שתיה. או שהוא גמר לשתות במקום אחר והצליח לגרור את עצמו לאמצע המדרכה או שמישהו כבר אימץ את הבקבוק שלו.

או, הנה מישהו שממש צריך את המעיל שלי, וכבר עמדתי להוריד מעלי את המעיל ולכסות אותו. אבל לא היה לי נעים לעשות את זה חצי מטר לפני שורת השולחנות של בית הקפה שהייתה מלאה באנשים יושבים, אוכלים ושותים, כשלפניהם ממש, מונח אדם על המדרכה. וגם, איפה שהוא, הגעילה אותי המחשבה שהמעיל שלי יהיה על מישהו שלא מסוגל לגייס את עצמו עד כדי ללכת ולשכב על איזה ספסל באחד הגנים, או להתכסות בשמיכה שכבר יש לו.קלושרים (1024x768)

זה משהו שאני לא מצליח להבין, את האנשים האלה הרובצים כל היום על המדרכה בלי לעשות כלום, או הישנים הלומי שכרון באמצע המדרכה, ביום או בלילה. נראה לי סוג של התאבדות. האם אלו אנשים הסובלים מדיכאון כרוני? מחלת נפש? סתם העדר אנרגיה לחיות?

לא שאני עושה יותר מהם, פה בפריז. זה שאני נחפז ממוזיאון לתערוכה, ומארמון אחד לגן מפואר אחר, לא באמת יכול להיחשב כ"עשיה". אני לא תורם בזה שום דבר לאף אחד, חוץ מאשר לעצמי. אני מנחם את עצמי שזה זמני, שמה שאני עושה פה הוא סוג של תיירות אבל שהות של שישה חדשים  הייתה אמורה להיות יותר "התנסות בחיים בעיר הגדולה" וזה לא באמת קרה. אני / אנחנו רק בבועה על ציר הזמן, לא ממש "חיים" בפריז כפריזאים.

מצד שני, גם בחיפה עירי, אליה אני חוזר בעוד פחות מחודש, (לצערי) אני לא באמת "עושה". יש לי בחיפה הרבה פחות אירועי תרבות להשתתף בהם והרבה פחות מוזיאונים לבקר בהם, אבל יש לי מצד שני אוניברסיטה ובה הרצאות במדעי הרוח להקשיב להן, בשפה שאני מסוגל להבין. וכל זה ביחד, גם אני מהגג על זה מפעם לפעם פה, קשה לי לראות כ"עשיה", בכל אופן לא כעשיה ששונה מאד משמעותית מהחידלון המוחלט של אותם הרובצים על מדרכות פריז.

בסופו של דבר, כשחזרתי לקראת חצות אחרי משחק הכדורגל בו פורטוגל ניצחה את פולין בבעיטות עונשין ועלתה שלא בזכות לשלב הבא במשחקי יורו 2016, שמתי את מעילי הכחול ליד אחד הישנים באכסדרה, שנראה לי מעט פחות מצויד מהאחרים. למחרת בבוקר, המעיל לא נשאר שם באכסדרה, אז אני מניח שמישהו לקח אותו.

עדכון, יומיים אחרי: ראיתי את המעיל על אחד הלנים באכסדרה. אחד הפחות מצויידים, אבל לפחות לא אחד מ"הזומבים". שמחתי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מעילי הכחול

  1. נדמה שהאנשים האלה חווים איזה שהוא סוג של דיכאון שכרוך בחוסר מוחלט של יכולת להתארגן ולנקוט יוזמה, אולי כתוצאה מתלאות שפקדו אותם. זה נראה לי לגמרי שונה ממי שיש לו תכניות לראות, לחוות ולעשות, בין אם הוא מביא בכך תועלת לאנושות או לא. זה מחזיר אותי למה שדיברנו עליו פעם בנוגע לסקרנות, שהתעקשתי שהיא דבר טוב. אני מניחה שמי שאיבד לחלוטין תקווה וישן ברחוב, כבר איננו מאוד סקרן. נורא עצוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s