בגולה


יומיים רצופים הייתי בגולה. לא פה בגולת פריז אלא בגולת "יידישלנד", הישות המדומיינת של עולם היידיש, אבל גם, על פי מארגני הכנס בו השתתפתי, זה העולם בו התרבות והשפה הן העברית והן היידית צפות להן בעולם, עולם שאין לו מרכז, שאת מדינת ישראל הס מלהזכיר בו.

הייתי בכנס על העברית והיידיש הגלותיות שאורגן על ידי מרכז היידיש בפריז,  וה National Institute for Oriental Languages and Civilization הידוע גם כ INALCO. כנס שעסק בעברית ויידיש, והתנהל באנגלית, בצרפת. רוב המשתתפים היו ישראלים גולים, עם פולניה ושני רוסים לתיבול.

תיאור הכנס הבטיח לעסוק  בספרות היידית והעברית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשורה של מרכזים ספרותיים ב"צפון ודרום אמריקה, אירופה, פלשתינה, דרום אפריקה ואוסטרליה". רוב המאמרים עסקו בספרות של השנים שלפני הקמת מדינת ישראל, כאשר אפשר היה אולי לטעון שהאוכלוסיה במיקום הגיאוגרפי בו נמצאת כיום מדינת ישראל ושנקרא אז פלשתינה הייתה חלק מהפזורה היהודית.

אפשר היה אולי גם לטעון שבשנים ההן, השם היותר מתאים לתיאור המיקום הגיאוגרפי היה "פלשתינה" ולא "ארץ ישראל", אף שהכנס עוסק בספרות של יהודים, ואלו מאז ומתמיד קראו למקום הספציפי הזה "ארץ ישראל", לא פלשתינה.

מצד שני, אפשר גם לנחש את רוח הדברים בכנס, לבטח של המארגנים, מהבחירה הזו. וגם מהרצאת הפתיחה.

הרצאת הפתיחה של הכנס, של הפרופסור לתלמוד לשעבר מבאר שבע וכיום מאוניברסיטת ברקלי, דניאל בויארין, עסקה בהגדרה מחדש של המונח "דיאספורה", שלדעתו אין לו תרגום מדויק לעברית, אבל אולי "פזורה". ההגדרה שלו כללה תרבות דו-ראשית, אחת המשותפת למיקום גיאוגרפי בו אדם נמצא, ושניה המשותפת עם קבוצות אנשים במקומות אחרים, קבוצות אנשים שלא בהכרח יצאו מאותו מקום גיאוגרפי. כי ההגדרה שלו שללה את הדרישה למרכז, או מקור, שממנו יצאה אותה פזורה או שאליו היא שואפת לחזור. היא גם שללה את הקריטריון של טראומה שבעטיה נוצרה אותה פזורה. לראיה, הביא את הגרושים שחוזרים ונשנים של יהודים ממקומות שונים בעולם (למשל ספרד, או רוסיה). לראייתו, אין ולא היה גרוש משמעותי יחיד שהפיץ את היהודים ממקום אחד לשאר העולם, מה שכנראה נכון. גם מחקרים עדכניים מראים שהיהודים זלגו החוצה מארץ ישראל על פני מאות רבות של שנים, ולא גורשו עד אחד על ידי הרומאים. ועדיין, אני שואל: אז מה?

ההגדרה שלו כללה בעיקר יצירה תרבותית משותפת, ספרותית ואמנותית, הנוצרת במקום אחד ונצרכת במקומות רבים ונפרדים גיאוגרפית, אלא שבעקבות שאלה מהקהל, האם הגדרה מעין זו לא מגבילה תחום ההגדרה שלה למעמד חברתי גבוה יחסית, הוא נסוג גם מדרישה זו, מה שהותיר את ההגדרה שלו לדיאספורה, זו שכל כך מתאמצת למחוק מקור או מרכז, די ריקה מתוכן. ההגדרה שלו יכולה להגדיר כפזורה את כל הטבעונים בעולם למשל (להם יש יצירה "תרבותית" משותפת  – כמו למשל סרטונים שצולמו בהסתר בבתי מטבחיים או המדגימים יכולות קוגניטיביות ורגשיות בל ישוערו של בעלי חיים שונים), או חובבי הריצות הארוכות, או אספני הבולים או המטפלות בקשישים הפיליפיניות. לא ממש הגדרה שימושית.

אני יכול להבין מה מניע אנשים שאינם רוצים שום קשר או שיוך למדינת ישראל (ואני גם יכול להבין למה, לבטח לישראל כפי שחמישים שנות כיבוש והתנחלות הפכו אותה) אלא שהעברית היא עדיין חלק מהותי מעולמם, או בגלל שגדלו בישראל ובחרו לחיות במקום אחר או בגלל שהשפה העברית מהותית למקצועם, מה מניע אותם לרצות ולדמיין "עברית עולמית", עברית גלותית המנותקת ממדינת ישראל ומהמפעל הציוני כולו ויכולה להתקיים בנפרד. בלעדי מדינת ישראל, או אחריה. משהו כמו מושג ה"יידישלנד", רק כזה שכולל גם את השפה העברית.

אני סקפטי לגבי מידת החיות שתהיה לשפה זו לאורך זמן באם המרכז שלה בישראל יחדל מלהתקיים, ולגבי כמות היצירה הספרותית שתהיה בשפה זו עם חלוף השנים. אבל כמו שהעברית שרדה כל כך הרבה שנים, (ואני מוכן לקבל את טענת חלק ממשתתפי הכנס שהיא לא באמת מתה אלא שהיו בה "אי רציפויות" על פני ציר הזמן, כמו שהיו לה, ויהיו לה אי רציפויות גיאןגרפיות במרחב הפזורה) אזי סביר שהיא תמשיך לשרוד גם הלאה. לפני השואה היו בעולם בערך אותו מספר היהודים שיש בו היום, אבל היום העברית היא שפת היום-יום של אחוז גבוה בהרבה מהם. אם כל שבעת מליוני היהודים דוברי העברית יגלו מ"פלשתינה" – כפי שארץ ישראל מכונה בפי מארגני הכנס, סביר להניח שדור אחד לפחות עוד ימשיך לכתוב בעברית, אולי שניים. ויהיה גם קהל של קוראי עברית, לבטח יותר מקהל קוראי האידיש גם לפני השואה.

מה שמביא אותי לסוגיית "הקהל". אין ספק שמי שכותב מכוון לקהל, והיה מעדיף קהל גדול על פני קהל קטן. הבעיה של כותבי היידיש, למדתי בכנס, שעל אף השפה המשותפת לחלקי הפזורה השונים (שלא הייתה ממש זהה) הרי עולם החוויות וההתנסות השונה כל כך של היהודים בכל אזור גיאוגרפי גרם לעתים לחוסר קבלה של ספרות אידית באזורים אחרים של הפזורה. לא כל יצירה ספרותית מצליחה להתעלות מעל המאפיינים המקומיים שלה ולהיות אוניברסלית, להדהד בקרב קהל קוראים שלא חולק את עולמו של הכותב. מאותה סיבה ממש, לא רבות היצירות השורדות את מבחן הזמן. לא רק בגלל שהשפה משתנה, אלא גם בגלל שעולם הקוראים הולך ומתרחק עם חלוף הזמן מעולמו של הכותב ובני זמנו. (היידגר כתב על זה ב"מקורה של יצירת האמנות" שם הוא כינה את זה "מות עבודת האמנות".)

בכל אופן, כותב המכוון לקהל גדול מזה של המקום בו הוא גר, מזומנת לו כיום, כשפה שניה, האנגלית, כשפה עולמית כפי שלא הייתה קיימת מעולם. כג'וזף קונרד או וולדימיר נבוקוב בזמנם הוא יכול לכתוב באנגלית. קל וחומר לאלו הכותבים למדיום אלקטרוני, שבו השפה השולטת היא אנגלית, ורוב הקוראים יגיעו בלי קשר למיקומם הגיאוגרפי ובזמנים כלשהם בעתיד, בדרך כלל דרך מנוע חיפוש כזה (של גוגל) או אחר (יש עדיין אחר?).

ובלי שום קשר לכנס, חשבתי שלפחות בבלוג שלי, שאותו אני כותב בעברית, אחרי עשרים שנים ויותר בעולם ההיי-טק בו כתבתי רק באנגלית, רוב הקוראים מגיעים עם הזמן, בחיפושים אקראיים, לא בסמיכות זמנים למועד בו אני מפרסם פוסט כזה או אחר. העברית מצד שני, מגבילה את קהל הקוראים שלי לאזור גיאוגרפי מצומצם: "פלשתינה". וורדפרס מראה לי מאיפה בעולם מגיעים הקוראים, וחוץ מקורא ישראלי אחד בקוריאה ואחת בבולגריה עליהם אני יודע, הרוב המוחלט של קהל הקוראים בעברית הם מישראל. אין באמת כיום "עברית עולמית", גם אם לוקחים בחשבון את ספרו זוכה פרס ספיר של רובי נמדר שנכתב בניו-יורק על ידי ישראלי לשעבר (לא רע).

אבל אני גם חייב להודות שרוב הקוראים העתידיים הללו מגיעים למתכונים הטבעוניים שפרסמתי ופחות להגיגי על עניינים שונים, אבל ככה זה – אם אתה רוצה קהל קוראים גדול, כתוב ספר בישול.

 

Advertisements

5 מחשבות על “בגולה

  1. צרור תגובות ושאלות קצרות:
    1) כמה משתתפים היו בכנס (אם 3 שלא היו במקור מישראל נחשבים כתיבול)?
    2) לא הבנתי מהכתוב מה ההגדרה שדניאל בויארין ניסה להגדיר: "ההגדרה שלו כללה תרבות דו-ראשית, אחת המשותפת למיקום גיאוגרפי בו אדם נמצא, ושניה המשותפת עם קבוצות אנשים במקומות אחרים" – מכיון שיש "פה" (לכאורה בכנס) אנשים מהרבה מקומות גיאוגרפים, ולכל אחד מהם תרבות מקומית משלו – הרי לא מדובר על תרבות דו-ראשית כי אם אוסף של תרבויות דו-ראשיות…
    3) גם "ההגדרה שלו כללה בעיקר יצירה תרבותית משותפת, ספרותית ואמנותית, הנוצרת במקום אחד ונצרכת במקומות רבים ונפרדים גיאוגרפית" (בלי קשר לשאלה שנשאלה אחר כך) מפספסת את הרצון שלו שלא להגדיר מרכז – שכן המקום הבודד שבו נוצרת היצירה – היא היא המרכז…
    אולי בכלל לא צריך לנסות להבין את כוונתו שכן רק ניסה להתפלפל (ולא הלך לו) או אולי "השליח" (אתה) לא תיעד מספיק את כוונתו… 🙂
    4) ואז השאלה "האם הגדרה מעין זו לא מגבילה תחום ההגדרה שלה למעמד חברתי גבוה יחסית?" מניין באה הטענה?
    5) האם שאלת מי מהמארגנים או המשתתפים מדוע נמנעו מלהזכיר את מדינת ישראל? מה היתה התגובה/ות?
    6) אין באמת כיום "עברית עולמית" – מסכים, אבל לא מבין למה בחרת רק את הדוגמה האחת שהבאת של "ישראלי לשעבר", הרי התופעה של אלו שממשיכים ליצור בעברית אחרי שנים רבות בנכר גדולה לאין ערוך…
    לסיכום, נשמע ככנס מוזר, שעומד להגדרתי בקטיגוריה "מחקר אנתרופלוגי".
    אם, חו"ח, מדינת ישראל תעלם מהמפה – גם אני חושב שהעברית תשוב תוך מספר דורות לא גדול לחזור למה שהיתה בתקופת הגולה – שפה ארכאית שמתקיימת רק בגלל "אי הערבוב" של העם היהודי.

    • אני מעריך את מספר המשתתפים בכ 25, רוב המרצים היו ישראלית אחת וישראלים לשעבר. השאלה 4 באה מהקהל, לגבי שאלה 5 שאלתי וברשומה אני מתאר את ההצדקות שקיבלתי.

      "אם מדינת ישראל תיעלם מהמפה" – לא חושב שזה יקרה בעתיד הקרוב, לא פיזית. אבל מדינת ישראל כפי שהייתי רוצה לראותה, או כפי שחוזי המדינה ראו אותה, נעלמת ברגעים אלה ממש.

      • 1) אכן קטנטן 4) שאלתי להגיון של השואל/ת -אני לא עוקב אחריו, קיוותי שתעזור לי להבין 5) עדיין לא ברור – מה התשובה שקבלת? 6) אני דואג מאוד שהטרנספורמציה שאנו עדים לה בימנו, תגרום לישראל להעלם – לא נקבתי בטווח זמנים. אני מאוד מקווה שנזכה ונראה בחיינו בתיקון כיוון.

  2. זה נכון שהעברית לא באמת מתה לגמרי בשלושת אלפי (בערך) שנות קיומה – אבל דווקא החיים היהודיים-ציוניים באזור שלנו בעת החדשה עשו לה שירות חשוב בכך שהחזירו אותה לחיים כשפת דיבור יום יומית, מה שהיא לא הייתה במשך מאות רבות של שנים. הניסיון להתעלם מזה נראה לי מגוחך, אבל עם דניאל בויארין אין לי כוח להתווכח, זה יעלה לי בבריאות.

    שני דיוקים קטנים: זה לא לגמרי מדויק שהיהודים תמיד קראו לחבל הארץ הזה 'ארץ ישראל'. יחד עם זה מובן שבויארין ושות' קוראים לה עכשיו פלשתינה, מסיבותיהם האידיאולוגיות יותר מאשר מסיבה אחרת.
    וזה לא מדויק שלפני האנגלית לא היה מצב של 'שפה עולמית'. אנגלית היא לא ה-Lingua franca הראשונה בתולדות האנושות. מה שכן, העולם נעשה 'קטן' יותר, נגיש יותר, גלובלי יותר – וזה מעלה את כוחה של הלשון ה'משותפת'.

    מה יקרה אם לעברית אם ישראל תפסיק להתקיים? אני לא חושבת שאפשר לצפות את זה מראש. יחד עם זאת, היות שאני כן מאמינה שיש איזה קשר בין שפות לבין לאומיות, ובין תחייה לאומית לתחייה לשונית, אני מתארת לעצמי שבמצב כזה לא יקרה לעברית שום דבר טוב.

  3. פינגבק: מרכסיזם והפילוסופיה של השפה | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s