Comme il faut


אחרי ביקור נוסף במוזיאון   Guimet אשר בפריז, ביקור שחשבתי שייקח רק שעה-שעתיים להשלמת מה שלא הספקתי בביקור הקודם אבל הפך לחצי יום שגם בו לא הספקתי לראות את כל המוזיאון, הבנתי מה דפוק בעם היהודי – הידיים.

התחלתי בכמה אוספים של אמנות קרמיקה סינית שנתרמו למוזיאון על ידי כמה אספנים מסורים וגם עשירים מאד מן הסתם. אוספים שבהם עבודות שהן פסגות של אומנות שפשוט קשה לתפוס. ולאט לאט התחלתי להבין את ההשלכות על אופיו הלאומי של עם, של דורות על גבי דורות של אומנים ובעלי מלאכה המשכללים ומשפרים את יכולותיהם, ומעבירים הלאה מדור לדור את הידע, בכדי שהדור הבא ייקח את זה הלאה.

בקומה העליונה, חלל כיפתי בראש הבניין הזה, מצאתי פסל ענק מרצועות דקות של במבוק שעשה אמן יפני עכשווי, דור רביעי של אמני במבוק, שבעוד כמה שנים, אמר הטקסט, יהיה זכאי לקרוא לעצמו chikuunsai IV, "ענן במבוק מס 4". ועד אז, הוא יוצא ליער, בוחר אחד אחד את גבעולי הבמבוק, כורת אותם ועם סכין עתיקה העשויה לדבר מפלח אותם לרצועות דקיקות, בהתכוונות מוחלטת.1-DSC04807

את אותה מסורת ארוכה ומפוארת של מלאכה רואים גם בצרפת, בכל אותם חפצי נוי, רהיטים וכלי חרס שאולי הם לא לטעמי, אבל הם עשויים ברמה כמעט בלתי נתפסת של מיומנות, מיומנות שפותחה על פני דורות רבים.

אין את זה לעם היהודי, את המסורת הארוכה הזו של מקצוענות, וגאווה עצומה במקצוענות הזו, של מלאכות עתירות מיומנות המועברות מרב אמן לשוליה, על פני שנים לא מעטות. שעוברות במשפחה על פני דורות רבים. אולי זה בגלל שלא היה לעם היהודי מקום מושב קבוע, ולא היה לו מרכז פיזי אחד שבו היה יכול לבנות על פני דורות רבים מרכזים של הצטיינות.

היה את זה קצת אצל צורפי יהדות תימן. אבל זהו מיעוט קטן. רוב העם היהודי דילג על מסורת חומרית של אלפיים שנה, מחורבן בית שני ועד הקמת מדינת ישראל. המסורת הזו של גאווה במיומנות שלך, גם אם היא במלאכת יד "לא נחשבת", לא קיימת אצל העם היהודי. אצל הצרפתים, אני למד, המקצוע והגאווה שלך בו הם חלק משמעותי בכינון האגו שלך, חלק משמעותי מההוויה שלך. לא אצלנו.

אולי בגלל זה התפתח אצל העם היהודי האתוס הזה של לימוד תורה ופלפול תלמודי כדבר היחיד שראוי ושווה להצטיין בו.

אצל העם היהודי יש את גאוות "המקצוע" רק בלמדנות. ובחברה החרדית והדתית, למדנות זו מטרתה אינו חדשנות והמצאה, התפתחות וקידמה. אלו אפילו מילים גסות. מסורת ושימור הישן הוא הקוד האתי של למדנות זו.

מה הבעיה? הבעיה שלא כל אחד בנוי להיות למדן, ובחברה היהודית המסורתית לא היה זה כבוד גדול להיות "בעל מלאכה". וגם הלמדנות הדתית היא מהסוג המדכא ושולל חשיבה יצירתית המצאתית. עם ההשכלה והחילון אמנם התפרצה כל אותה יצירתיות שהייתה כלואה במשך דורות בעם היהודי, גם פה ושם באמנות. אבל על הבור הגדול הזה שנפער בעם היהודי, בכל מה שקשור לידיים, לטכניקה, למיומנות ומומחיות, קשה מאד לגשר.

היו גם ניסיונות לגשר על הבור הזה, למשל "משכית" בזמנו, או בית החרושת לקרמיקה "לפיד" שנסגר, אבל היום אנו במקום בו במדרשה לאמנות לא מלמדים "טכניקות", וגם אין יותר השכלה מקצועית, כי השר סילבן שלום לא רוצה שבנו יהיה פחח, אבל גם לא חשמלאי שמצטיין בעבודתו, או צורף, או נגר-אומן, או קרמיקאי מצטיין, גנן-אומן או אורג. הוא בהחלט יהיה מוכן שבנו יהיו כמוהו, עסקן שנמצא במקום בו הוא יכול לעזור לאולטרא-עשירים וגם להעזר. זה מכובד.

איפה זה משפיע על האופי של הקיום האנושי בישראל? סביר להניח שבמקומות רבים מספור ובאופנים עבים וגם דקים. איך בדיוק איני יודע, אבל יתכן שבצרפת יש פחות אנשים השונאים את עבודתם, יותר כאלה שהולכים עם שיר בלב לעבודה וחזרה, גם העבודה היא מלאכת כפיים.

אולי אצלנו זה בא לידי ביטוי בכל האנשים העושים את מלאכתם ככפויי שד, שמנסים כל קיצור דרך אפשרי, כל חיפוף, כי פשוט זה לא חלק מהאתוס היהודי, העניין הזה של "לעשות את זה כמו שצריך".  Comme il faut

האם אפשר לתקן את זה? יתכן. סביר שתיקון יבוא בעצמו, על פני שנים רבות, אבל אנחנו בפיגור רציני.

 

Advertisements

3 מחשבות על “Comme il faut

  1. מטרת הרשומה הייתה לשאול באיזה אפנים משפיעה ההעדרות הכמעט מוחלטת של מסורת חמרית ואומנותית על תרבותו של עם. אני יכול רק לשער, ואין לי מסקנות, רק השערות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s