עקדות שקטות


וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

פסוק ז, מפרק כ"ב בספר בראשית, חלק מסיפור עקדת יצחק, מכיל ארבע פעמים את המילה וַיֹּאמֶר. אבל אחרי ה "וַיֹּאמֶר" הראשון, אנחנו לא למדים מה אמר יצחק לאביו, כאשר הם הולכים אל מקום העקדה וחשש מתחיל להתגנב ללבו של יצחק.

חשש כל כך כבד, שבפעם הראשונה בה הוא פונה אל אביו, דבר לא יוצא מפיו, מפעם השניה, הוא מצליח רק להגיד "אבי" חלוש, ורק בפעם השלישית הוא מצליח להביע את חששותיו.

את החלק הזה, השתוק, בסיפור עקדת יצחק, בו יצחק הולך ועצמותיו רוחפות מפחד אחרי אביו, לא מתארים רוב הציירים שציירו את עקדת יצחק. רובם, כמו למשל קרוואג'יו בתמונה מטה, מתמקדים ברגע בו המלאך עוצר את ידו של האב ובה הסכין המונף כבר מעל גרון בנו. אבל הקטע הזה דרמטי לא פחות.Sacrifice_of_Isaac-Caravaggio_(c._1603)-001

את כל זה למדתי מההקדמה של מיכל אפרת לאוסף המאמרים על "שתיקה" שערכה. נפגשנו בעבר, ושמעתי כבר בבית ידידתנו שירה, אחותה, הרצאת מבוא קצרה שלה על נושא השתיקה, זו שבה לפעמים מובע הרבה יותר מאשר בדיבור, אבל את הספר עצמו יצא לי לפגוש רק השבוע, כשקפצתי לביקור מולדת קצר, לדגום את אבי בעוד נקודה במסלול מטה של דעיכתו, הכל כך מדכאת.

בערב לפני הטיסה חזרה לפריז, עליתי ירושלימה לבקר את אחותי ואת בני הלומד שם. ובערב, כשהלכתי לישון ב"צימר" של אחותי, בחרתי לי ספר לקרוא מתוך הספריה הכל כל עשירה של בן זוגה – את אוסף המאמרים על שתיקה. חוויה מתסכלת, לישון שם בחדרון הנחמד של אחותי ובן זוגה – כי שם אני מגלה שחוץ מעשרות הספרים בספרייתי שבכוונתי וברצוני לקרוא, יש עוד כמה עשרות שם אצלו שהייתי מת לקרוא. ובמקום לעשות זאת, אני משרבט פה שטויות…

אבל סיפור עקדת יצחק נשאר לי בראש כל זמן הטיסה למחרת, והתחבר לי עם הקטע ב"מדאם בוברי" שקראתי במטוס בטלפון (עד שנגמרה הסוללה). לא יכולתי להפסיק לחשוב על יצחק, ועל הצלקות בנפשו, שישארו עמו כל חייו. תארו לעצמכם את הטראומה, למצוא את עצמכם עקודים על ערימת עצים, מוכנים לשחיטה ושריפה, על ידי אביכם, לא פחות.
אם חשבתם שיחסיכם עם הוריכם או ילדיכם מסובכים, נסו לדמיין את זה.

ואז המשכתי וחשבתי לי (ככה זה כנגמרת לך הסוללה בטלפון/טאבלט/מחשב נייד, אתה יושב ליד החלון, זה שליד המעבר ישן ולא נעים לך להעיר אותו בפעם השלישית, כדי לשלוף את אחד הספרים (מנייר) שהבאת מהארץ, מהתרמיל בתא למעלה) שסיפור עקדת יצחק הוא משל לא רע, אפילו לא מוגזם במיוחד, למה שאנשים עושים לילדיהם, בשם האמונה, גם כיום, במדינת ישראל ואפילו יותר, במדינת יהודה.

%d7%a9%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95

זאב אנגלמאיר, מפרויקט 929, תערוכת "הארץ המובתחת" בית העיר

למשל המתנחלים, שבשם הקדושה האלוהית שהם מייחסים לאדמת חבלי יהודה והשומרון, מגדלים שם את ילדיהם תוך סיכון מוחשי של חייהם, במאחזים והתנחלויות, בלב אוכלוסיה עוינת (ובצדק).

נכון שלא רק את חיי ילדיהם הם מסכנים, אלא גם את חיי ילדי, בישיבתם שם ובמניעת כל אפשרות לחלוקת הארץ, אבל את חיי ילדיהם הם מסכנים הרבה יותר, סטטיסטית. ועל חיי ילדיהם הספציפיים הם היו אמורים להיות אחראים יותר מאשר על חיי ילדים של אחרים. אז במקרה הרע, ילדיהם נשחטים במיטתם כמו ילדי משפחת פוגל, במקרה "הטוב", ילדיהם הולכים ושורפים, בשם החינוך ל"ערכים" שקיבלו בבית, כביכול במטרה לנקום את עקדת ילד אחר, מלאכי רוזנפלד ז"ל, ילדים של אחרים, פלסטינים.

" אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה" אומר אברהם, והנערים הרוצחים, העקודים מהתנחלות "כרמי צור", חיפשו נואשות שה לעולה שיחליף אותם על מזבח קדושת האדמה, ומצאו את ילדיי משפחת דוובשה כאותו האייל ש"נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו". עמירם בן אוליאל יוכל לציין כנסיבה מקלה בבית המשפט, את הצלקות של היותו עקוד, על ידי הוריו, בשם האמונה שם, על אותה גבעה נידחת בשומרון.

עקדה מסוג אחר, אני מזהה אצל החרדים, שבשם האמונה מביאים לעולם הרבה יותר ילדים מאשר הם מסוגלים לפרנס בצורה נאותה (כן, על פי המושגים שלי). ואחרי שהביאו אותם לעולם, שוב בשם האמונה, הם מונעים מהם את החינוך שיוכל להוציא אותם במשך חייהם ממעגל העוני. במקום זאת הם מחנכים אותם שקֶרי לילה הוא חטא נוראי ולכן אסור שיגעו באיבר מינם, גם לא כשהם מטילים את מימיהם, למשל (לא מעט מהחרדים..). כשאתה מוכן להקריב את חיי ילדיך בשם האמונה, גם אם אתה בסוף לא שוחט אותם בפועל אלא רק דופק להם את שארית חייהם, משאיר אותם מצולקים מעוני ואמונות טפלות, זו עקדה לכל דבר ועניין.

ואין זו עקידה כאשר אנו פועלים בשם טובת הילד ומחטיאים את המטרה. זו עקידה רק כאשר אנו מעמידים את האל מעל הילד.

כמו יצחק בספר בראשית, קולם של העקודים כמעט ולא נשמע. כל כך קשה הרי לילד לדמיין שלהוריו יש דברים שחשובים להם יותר מטובתו, מחייו אפילו. זה תפקיד החברה הבוגרת להתייצב בשם הילד, לדבר בעבורו, ולשים סייג מוסרי וחוקי, להורים מסוג זה.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “עקדות שקטות

  1. עם חלק לא מבוטל ממה שכתבת אני מסכימה, ובעיקר עם הרעיון שאמונה יוקדת היא דבר נורא. אלא שאם הנושא הוא מיני עקדות, צלקות ורעות שהורים מעוללים לילדיהם אז התמונה שלמעלה מאוד חלקית.
    ראשית אתה מדבר על "מקרה גרוע" ו"מקרה טוב" שמאפיינים הורים מתנחלים. אני חושבת שאתה מתעלם מהרוב.
    ושנית כולנו, כל ההורים כמעט, "עוקדים" ומצלקים את הילדים על מזבח השקפת עולמם. לחנך אותם שיש להתגייס לצבא למשל? לחנך אותם שאין אלוהים למשל? לא להיות רגיש לניואנסים בחיי הרגש שלהם למשל? לטוב ולרע באופן מסוים זו הגדרת המושג "חינוך".

    • ברור שהכל יחסי, ועניין של השקפת עולם, ועדיין, רק אמונה דתית נראית לי שעשויה לגרום להורים לפעול נגד טובת ילדיהם בשם איזה טוב יותר נישא ונשגב. אברהם לא חשב שלהקריב את יצחק "יחשל את אופיו" נאמר, הוא עשה את זה מתוך ציות לצו אלוהי. קשה לי לחשוב על "ערך" חילוני שכזה.
      וחוץ מזה, לחילונים / שמאלנים אין ערכים, לא? הם שכחו מה זה "להיות …." (הציבו את המתאים)

  2. לא רציתי להתחיל ויכוח שוב, אבל… מה שתמי אמרה.
    השאלה מה יוגדר כעקדה ומה לא תלויה בהשקפת עולמך – ולא אתפלא אם גם בקבוצות שאתה מבקר יש מי שרואה אותך (לא אישית) כ"עוקד". בסופו של דבר, כתמיד, הוויכוח יתנקז אל הטיעון (המעגלי) 'אבל אני צודק והם לא'.
    בעיניי, מה שהכי עצוב בעקדות, מכל הסוגים ומכל המינים (ויש הרבה), זה שהן נובעות ברוב המקרים מרצון טוב.

    • היייתי צריך להתאפק שוב ושוב במהלך כתיבת פוסט מסוג שכזה, לא להתחיל כל משפט ב"לדעתי". כי אני מקווה שברור שאני לא מתיימר להציג פה אמיתות מוחלטות.
      מצד שני, אני לא חושב שאפשר לשים כל מה שבין הורים לילדיהם תחת קטגוריה של "עקידה". עקידה לדעתי היא הקטגוריה שבה הורים מקריבים את טובת ילדיהם על מזבח האמונה באל כלשהו. הרצון הטוב לא מופנה כלפי הילדים, אלא כלפי האלוהים.

      • ברור שלא אמיתות מוחלטות, אבל הרי אפשר להתווכח גם (ובעיקר) עם דעות (:
        אני בכלל הייתי מעדיפה לא לדבר על עקדה, אבל אם כן, הייתי אומרת שהיא הקרבה על מזבח אמונה כלשהי, לא חייבת להיות אמונה באל. גם אתיאיסטיים יכולים להאמין אמונות עמוקות מאוד בדברים מסוימים, ולעשות בשמם ולמענם דברים שלא בהכרח יועילו לילדיהם. אבל כשהם עושים את הדברים האלה, הם מאמינים – כל אחד על פי נסיבותיו ואמונותיו – שמעשיהם יועילו לילדיהם. כל אחד מודד את התועלת בהתאם לעולמו, ומה שלך נראה איום ונורא עשוי להיראות למישהו אחר באופן אחר לגמרי. הכול תלוי בנקודת ההשקפה.

  3. חנוך לוין כבר ידע:

    אבי היקר, כשתעמוד על קברי

    אבי היקר, כשתעמוד על קברי
    זקן ועייף ומאוד ערירי,
    ותראה איך טומנים את גופי בעפר
    ואתה עומד מעלי, אבי,

    אל תעמוד אז גאה כל-כך,
    ואל תזקוף את ראשך, אבי,
    נשארנו עכשיו בשר מול בשר
    וזהו הזמן לבכות, אבי.

    אז תן לעיניך לבכות על עיני,
    ואל תחריש למען כבודי,
    דבר-מה שהיה חשוב מכבוד
    מוטל עכשיו לרגליך, אבי,

    ואל תאמר שהקרבת קורבן,
    כי מי שהקריב הייתי אני,
    ואל תדבר עוד מלים גבוהות
    כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

    אבי היקר, כשתעמוד על קברי
    זקן ועייף ומאוד ערירי,
    ותראה איך טומנים את גופי בעפר-
    בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

    • נפלא.
      ומדגים לי עד כמה פרוזה היא להב מושחז יותר מכתיבה "מסאית", ועד כמה שירה היא כלי חד משניהם גם יחד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s