שמונה סיבות להסתכל על תמונות של גופות


פגשנו אתמול את תומס הירשהורן.

הלכנו לראות תערוכה שלו בגלריה Chantal Crousel, וכבר כשנכנסנו, זיהיתי אותו. לא ברור לי מאיפה. אבל לא היה קשה לנחש שזה הוא, לפי מצלמת הוידאו שעקבה אחריו כשהוא הסתובב בגלריה.

בתערוכה, Pixel-Collage, הוא מציג בקנה מידה גדול, צילומים שהוריד מהאינטרנט, שבהם יש גופות מרוטשות של בני אדם. צילומים שלא צולמו על ידי צלמים מקצועיים, אלא על ידי מה שהוא מכנה "עדים". אנשים שהיו שם.CRAC_010816_Hirschorn_050בצילומים המתפרסמים באמצעי התקשורת, החלק הכולל את הגופה בדרך כלל מפוקסל. כביכול בכדי לשמור על צנעת הפרט של המתים הלא ידועים, או להגן על רגשות הצופים.
בעצם, טוען הירשהורן, המטרה היא להקנות לתמונות אמינות, דווקא על ידי הסתרת האמת.

הוא, "מפקסל" דווקא את הרקע בתמונות האלה, ומשאיר את הגופה או הגופות המרוטשות והמדממות חשופות לעין הצופה. סוג של אקט מחאתי. הסתכלו עליהם, על הקורבנות, הוא אומר, בלי למצמץ. אל תתחמקו מהזוועה. את הרקע דווקא צריך לפקסל, כי הרקע לא משנה. כי ההתאכזרות וההרג חוזרים שוב ושוב בהיסטוריה האנושית, והרקע הוא בעצם משני.20160223_164559

ואכן, תמונות המופצות באינטרנט הן במקרים רבים ממקור לא ברור. שרת המשפטים של מדינת ישראל למשל, העלתה לחשבון הפייסבוק שלה תמונה מטורקיה וטענה שהיא מפה. קורה, שוב ושוב. אם מתעלמים או מעלימים את הרקע, הדימויים האלה הופכים אף יותר "שימושיים".

תומס הירשהורן מצידו, מודע מאד לאפשרות שיאשימו אותו בניצול פורנוגרפי של זוועה ואלימות. שממבטחי הסטודיו שלו הוא מפיק תועלת כלכלית לא מבוטלת ממכירת אותם דימויי ענק של גופות מרוטשות, ולכן, מספק מסמך שבו הוא מסביר את שמונת הסיבות שבגללם חייבים להביט באותן הגופות. בלי טשטוש ובלי למצמץ.

חלק מהסיבות אולי קצת גבוליות, והלוגיקה שלו אולי קצת רופפת בחלקה. הוא איש של דימויים, לא של מילים כנראה. או שזהו תרגום קלוקל מגרמנית. (בגלריה סיפקו את המניפסט שאותו אני מתמצת מטה רק בצרפתית ובאנגלית, ואת הגרסה הצרפתית אנסה להבין בעזרת הגרסה האנגלית.)
אז הנה שמונת הסיבות:

  1. מקור התמונות: ה provenance של הדימויים אם להשתמש במונח מתחום האמנות (מקור התמונות המובטח על ידי קשר מוכח ומתועד מן האמן היוצר, דרך כל הבעלים במהלך ההיסטוריה ועד לבעלים הנוכחי. chain of evidence קוראים לזה בסדרות ה CSI השונות) מפוקפק. הן צולמו על ידי לא-צלמים ברובן, על ידי אנשים שהזדמנו למקום במקרה או בכוח תפקידם (לוחמים, כוחות הצלה). אפשר להוריד אותם מהאינטרנט, אבל לא ברור איפה צולמו, לפעמים הן מיוחסות למקום וזמן שונה מזה שבו הן צולמו. זהו מצב רוב הדימויים המורדים מהאינטרנט כיום, לא רק אלו של הגופות המרוטשות. לדעתי, זו לא סיבה לא להסתכל על צילומי גופות. הירשהורן גורס שזו סיבה שבגללה חייבים להסתכל. פה, הלוגיקה לא ברורה לי.
  2. העודפות של הדימויים: (redundancy). יש מספר אדיר של דימויי גופות מרוטשות כיום, (הירשהורן מתכוון לגופות מרוטשות של יצורי אנוש. גופות מרוטשות של יצורים אחרים מופיעות על שלטי פרסומת בראש חוצות, וקשה לי לראות אותן לא פחות) ולכן אפשר לחשוב שרוב הדימויים האלה עודפים, מיותרים. אבל לא, אומר הירשהורן – אלו לא אותם הדימויים, אלו בני אדם שונים שגופותיהם מוטלות שם. אם הדימויים עודפים זה בגלל שיש עודפות של הרג, של אכזריות. ולכן דווקא אסור לנו להתעלם מהדימויים האלה בגלל שהן "מיותרים", עודפים.
  3. הבלתי נראות של הדימויים: לעתים נדירות (כך הירשהורן) אנו בכלל רואים באמצעי התקשורת את התמונות האלה, מפוקסלות או לא. כאילו בכדי שלא לפגוע ברגשות הצופים, ובכדי שלא להיחשד במציצנות. אבל ההסתרה הזו תומכת דווקא בהמשך מצב הלחימה. פה הוא מצטט את מזכיר המדינה האמריקאי, דונלד רמספלד (למי שזוכר, מ 2001-2006):quote-death-has-a-tendency-to-encourage-a-depressing-view-of-war-donald-rumsfeld-159949להציג תמונות של גופות הוא על כן דרך שלא לשתף פעולה עם המאמץ להסתיר את ההשלכות של מלחמות. זו דרך לפעול כנגד מאמצי התעמולה הבאים להצדיק את המלחמות והצורך שבהן (צורך שהוא בדרך כלל נסתר מן העין, ראו למשל רשומה של עידן לנדאו מ 2009 על הקשר בין "עופרת יצוקה" לסיכול הפיתוח של מאגרי הגז הטבעי ברצועת עזה על ידי בריטיש גז, שהיו הופכים את הרשות הפלסטינית לדובאי שניה). ולכן, חייבים, כאקט אנטי מלחמתי, גם להציג וגם להביט בגופות ההרוגים, גם אלו המרוטשות.
  4. הנטייה לאיקוניזציה: אמצעי התקשורת תמיד מחפשים את הדימוי האחד, האיקוני, זה שייצג את המסר "הנכון" על ההרג והאכזריות האנושית. הנטיה לאיקוניזציה היא דרך "להדגיש", "למרקר" את הדברים. זו הפרוצדורה המסורתית של כפיית היררכיה על ידי ברירה ובחירה של דימויים. הבחירה היא לא הצהרה על החשיבות של משהו או מישהו בפני עצמו, אלא רק על החשיבות שלו כלפי אחרים.
    המטרה היא למסד "חשיבות משותפת", "קנה מידה משותף", "מדד אחיד". זו דרך להימנע מאבחנה מקיומם של הבדלים, להתעלם מהלא-איקוני, הלא מודגש, בתחום של דימויי מלחמה וגופות, זה מוביל לבחירת מה ש"קביל" על ידי אחרים. הדימוי "הקביל" תופס את מקום הדימוי האחר, את מקום כל הדימויים האחרים, כל הדברים האחרים, גם את מקום האין-דימוי.
    הדימוי האיקוני חייב כמובן להיות נכון, צודק, נבחר, דימוי קונצנזוסי, ולכן זוהי מניפולציה. דימוי אחד כזה, אומר הירשהורן, הוא הצילום של חדר המצב בבית הלבן בזמן שהכוחות המיוחדים פשטו על האחוזה של בין-לאדן באפגניסטן, ו"ניטרלו" אותו. אחר הוא אותו התינוק הסורי המת על החוף בטורקיה. הוא מסרב לקבל את דימוי כלשהו כאיקון, כמשהו שהוא מעבר למה שהוא עצמו. ההתבוננות וההצגה של גופות מרוטשות היא דרך להתנגד לנטייה לאיקוניזציה, לבחירה הכוחנית של דימויים "מתאימים".
  5. הצמצום ל"עובדות": עובדות הפכו "עגל הזהב" של העיתונות, אומר הירשהורן, ועיתונאים צריכים יותר ויותר לספק לעובדות האלה את ההבטחה של נכונות. אבל הוא, הירשהורן, לא מתעניין בעובדות. הוא מתעניין באמת, והאמת בה הוא מעוניין מתנגדת לעובדות, לדעות, להערות ולעיתונאות. זו אמת שכמו תמונות הגופות המרוטשות, לא ניתנת לצמצום לעובדות.
    הוא לא מתכחש לקיומן של עובדות או עובדתיות, רק לטקסטורה שלהן כיום. הוא מתנגד לקבלה ללא תנאי של עובדות, קבלה שתפקידה לכפות עלינו "מידע עובדתי" כאמת מידה יחידה, כתחליף לראיה במו עינינו. הוא רוצה לראות במו עיניו, וגם להראות לנו – גופות מרוטשות אך לא מפוקסלות, כדי שנראה במו עינינו.
  6. סינדרום הקורבן: יש פיתוי מתמיד לשאול ביחס לצילום גופת המת: האם זהו באמת קורבן? אולי זהו דווקא אחד הרוצחים? אולי זה מוות "מוצדק"? פיתוי הזה הוא סוג של פתח מילוט, אומר הירשהורן, ומאפשר לנו להתעלם מהאופן שבו מקרה המוות הספציפי הזה הוא לא סביר, כמו גם המספר האדיר של מקרי מוות ושל גופות מרוטשות. המחשבה "האם אכן זהו קרבן" מאפשר להפוך את הלא סביר בעליל לספק סביר. ולכן ההתבוננות הישירה בתמונות של גופות מאפשרת להתגבר על הנטייה "לראות את הדברים בקונטקסט", לנטייה לאמץ עמדה "נייטרלית".
  7. אי הרלוונטיות של "איכות" (הצילום): רוב צילומי הגופות הם מאיכות נמוכה וצולמו לא במצלמות ולא על ידי צלמים. אבל שיקולי איכות לא תופסים כאשר אתה עומד מול הבלתי נתפס. התעסקות באיכות הצילומים היא, גורס הירשהורן, העמדה של אלו שתופסים מרחק, שעומדים מן הצד, שהיו רוצים להיות הצד המפקח, השולט. אבל אין יותר מקום ל"פיקוח", יש מקום ל"עדות". מה שקובע הוא להיות נוכח במקום הנכון ובזמן הנכון, ולמסור עדות, בלי קשר לאיכותה הטכנית.
    חוסר הרלוונטיות של איכות הצילומים הוא המחייב להציג ולצפות בצילומי הגופות, כסוג של התנגדות לפוטו-ג'ורנליזם. (הירשהורן מתנגד גם ל embedded photo-jounalism למרות שלא ברור לי מה הוא מוצא פסול בעדות כפי שנמסרת מהצלמים הפלסטינים החובבים בידיהם מפקיד ארגון "בצלם" מצלמות)
  8. כנגד רגישות היתר: יש קו דק המפריד בין רגישות לרגישות-יתר. כאנשים צופים בצילומים של גוויות מרוטשות הם אומרים דברים כמו: "אני לא מסוגל לראות את זה", "אני רגיש מדי". זוהי דרכם, אומר הירשהורן, לשמור מרחק נוח, מתבדל, נרקיסיסטי מהעולם. המרחק הזה נשמר על ידי אלו המסרבים להכיר בזוועות שאין לה אח ודוגמה. הירשהורן מבקש שנבחין בין "רגישות" שפירושה להיות ער וקשוב לדברים, ל"רגישות יתר" שפירושה "הסתגרות" ו"הדרה". וכדי להתנגד לרגישות היתר הזו, חובה עלינו להתבונן בגופות המרוטשות, הלא מפוקסלות.
מודעות פרסומת

7 מחשבות על “שמונה סיבות להסתכל על תמונות של גופות

  1. גד, זה ממש מעניין. תודה. בנוגע ל"חייבים לצפות": אני כותבת בימים אלה על "נוטות החסד", הרומן של ג'ונתן ליטל. הרומן גדוש תיאורים מפורטים של גופות ושל גופים של אנשים שמתים מיתות משונות – בייחוד יהודים, כמובן, אבל לא רק. גם האנטי-גיבור של הרומן קורא לזה "האמת".
    (גם) בעקבות זאת, אני חושבת ששמונה הסיבות שמצוינות על ידי הירשהורן לא מבטיחות נקיטת עמדה אתית מול הזוועה. זה לא מספיק להתבונן בזוועה, שלא לדבר על כך שיש שמפיקים מכך התענגות, והם לא בהכרח "סוטים" או "לא-נורמליים." ולא פחות גרוע מזה, הציניים שאומרים שככה זה מימות העולם.
    מצד אחר, אני לא יודעת מה הפתרון ואיך אפשר לעורר אנשים מתרדמתם המוסרית.

    • על נוטות החסד לא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד קראתי עוד עד הסוף אז כנראה שחשבתי שהשקעת הזמן כדאית. מצד שני, הספר גובל בפורנוגרפי, ופריסת העלילה על פני ציר הזמן לא ממש נראית לי בנויה כמו שצריך

      • הספר לא גובל בפורנוגרפי, הוא פורנוגרפי. אבל זו פורנוגרפיה מז'אנר ה"חייבים לראות", בעיני, כדי שכל אחד ינקוט עמדה מוסרית מול הזוועה. האנטי-גיבור ומה שנקרא המחבר המובלע ממש זועקים את זה. אבל כאמור, זה לא עובד ככה בהכרח.

  2. טקסט הגלריה היה מאוד לא משכנע לדעתי ולצערי אחרי התמצות (המצוין) שלך נשארתי כמעט בדעתי המקורית.
    הטקסט הזה הרס לי את התערוכה ואיכזב אותי מאוד כי הציפיות שלי מהירשהורן היו מאוד גבוהות ואני חושבת שהאמנות שלו מענינת לרב מאוד.
    1 – מסכימה איתך
    2 – מסכימה עם תיאור המצב אבל לא עם המסקנה. אפקטיבי יותר למשל מה שעשו הגרמנים בברלין – רק כתבו את שמות היהודים ליד בתיהם הנטושים. כלומר – מי אומר שאמצעי אלים יעיל יותר נגד שכחה והתעלמות?
    3 – איכשהו
    4 – באמת שטויות לדעתי. קודם כל האיקון הוא מאוד חזק. אם מטרתו של הירשהורן היא להפנות את תשומת הלב להרג המשתולל ולסבל האנושי אז הפעוט הסורי מאוד אפקטיבי. וחוץ מזה יוצא ממה שהוא כותב כאן שהוא עושה שימוש בגופות כדי להתנגד לשיטות הפעולה של המדיה. נו באמת. זה ניצול לרעה.
    5 – לא ברורה לי האבחנה שהוא עושה בין אמת לעובדות. הצגת גופות מרוטשות היא לכל היותר חיזוק של עובדות. את האמת היא לא מעבירה כי האמת מורכבת בהרבה. אם יש בכלל אמת.
    6 – סתם חלש
    7 – מקבלת שלצורך עדות האיכות של הצילום אינה רלוונטית. אבל למה זה מסביר את הצורך לראות גופות מרוטשות? העדות התקימה ברגע שנכנסה למדיה. מה שעושה הירשהורן אינו עדות כמובן. אני לא רואה שום קשר בין מה שהוא אומר למסקנה שלו.
    8 – ח ל ש: עכשיו הוא עוסק בחישול הנפש האנושית. קצת מזכיר לי חינוך מהסוג שאני שונאת: אם אתה שונא עגבניות אאכיל אותך בעגבניות כדי שתתגבר על סלידתך. אף פעם לא עובד. בדיוק להפך.

  3. אולי פספסתי משהו, אבל לא הבנתי את התייחסות לעיקרון של צנעת הפרט: כתבת שהתמונות בתקשורת מפוקסלות "כביכול כדי לשמור על צנעת הפרט של המתים" – למה "כביכול"? האם צנעת הפרט איננה ערך שיש לשמור עליו גם לאחר המוות? האם הקפדה על העיקרון הזה היא באמת רק תירוץ שמטרתו להימנע מחשיבה על הגורמים לאלימות הקשה?

    באשר לרתיעה של בני אדם מצפייה בתמונות של מי שמתו מוות אלים, ולאפקט החינוכי של אמנות שדווקא תאלץ אותם לצפות: האם בני אדם מגלים רצון מיוחד לצפות בצילומים של מי שמתו מדלקת ראות, מסרטן או מאבעבועות שחורות? ואם לא, האם זה משום שהם אדישים למוראות החולי והמוות? והאם צריך להכריח אותם לצפות כדי שיילחמו בחולי במשנה מרץ?

    נראה לי שההצפה של תמונות זוועה באינטרנט ובאמנות איננה משרתת את החשיבה האנושית. להפך. מרוב מראות וצילומים, בני אדם מפתחים איזה שהן הגנות, והם פשוט מתחילים להזדעזע פחות – למרות שיש בהחלט ממה להזעזע.

    • אף אחד לא שומר על צנעת הפרט. ולראיה הפרסום של תמונות פליטים חיים או מתים ולא מרוטשים כמו התינוק הסורי למשל.

      לגבי ההשוואה לדלקת ריאות: יש רשע בחיידק הממית? בסרטן? יש פה משהו להתקומם נגדו? להתנגד אליו?

      לגבי ההצפה: יתכן ותתפתח קהות חושים. אך חייב אדם לנסות ולשמור על רגישות גם כאשר החרא כבר מגיע לתקרה.

      • נכון שלא שומרים מספיק על צנעת הפרט, אם כי אני לא בטוחה שתמונת הפעוט הסורי היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. אבל אני לא רואה סיבה להחריף את המגמה הזאת.

        בעניין המחלות: זה מה שניסיתי לומר: שבני אדם נרתעים מלהישיר מבט לתמונות מסוימות, לא מפני שהם אדישים אלא מפני שהם פוחדים, בלי קשר לשאלה אם הם יכולים להתקומם נגדו או לא. הם פוחדים הן ממוות אלים והן ממוות ממחלה. התפיסה שלפיה אם נראה להם את תוצאות המלחמה בצילומים חסרי פיקסלים הם יתחילו להתקומם וימנעו מלחמות – ובכן, התפיסה הזאת נראית לי פשטנית. האמת היא שדווקא בהקשר הזה אני מאמינה יותר בכוחו של ה-understatement , שעשוי להכמיר את הלבבות, וע"ע תמונת הפעוט הסורי.

        בעניין הרגישות: אני לגמרי בעד. רק שאני לא מאמינה שתמונות של מתים מרוטשים הן מה שישַמר אותה. להפך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s